כשבקשו ממני לכתוב משהו על גב הכריכה של הספר, התפלאתי.
תמיד חשבתי שמי שכותב את זה זה המוציא לאור או איזה מבקר ספרותי עלום. זה מלחיץ קצת לכתוב על עצמך ועל כתיבתך.
אז התיישבתי לשרבט משהו, ומרוב מתח יצא לי מין קטע פואטי פילוסופי כבד, שכשהראתי אותו לעורכת האמנותית שלי (אשתי) היא עקמה את האף ואמרה שזה יפה אבל ממש לא מתאים לגב של ספר, צריך משהו קליל שמספר מה יש בפנים, וגם חובה - עד כמה שזה מביך- להלל את עצמך.
נורא נעלבתי, והתעקשתי להשאיר את זה ככה, אבל אחרי שעבר זמן ובדקתי גבים של ספרים אחרים הבנתי שהיא פשוט הצילה אותי.
זה היה ממש לא מתאים.
אז כתבתי משהו קליל, ושבחתי את עצמי עד בחילה ושלחתי לגרפיקאית.
אבל עדיין קטע הגב הראשון שכתבתי הסתובב חסר מנוחה אצלי בפנים התחבט ללא מוצא וגרם לכאבי בטן (או אולי כאבי גב), אשתי הציעה שאכתוב אותו בתור מבוא לספר, אבל גם האפשרות הזו נפסלה.
אין לקטע הזה ערך מי יודע מה. אבל אתם בטח מכירים את זה, כל דבר שיצרת דורש מימוש כלשהו, אחרת הוא חונק אותך.
בקיצור, זה מה שכתבתי שם:
___________________
יש מי שלוקח ספר ליד כדי לשכוח לרגע את המציאות הלא נעימה, מין בריחה שכזו.
יש מי שרוצה להזדהות עם גיבורים מדהימים או מאורעות יוצאי דופן כדי לטעום קצת ממה שלעולם לא יהיה לו, רגעים של דמיון.
יש שקורא להרחיב אופקים, להפיג שעמום, לספק סקרנות או כדי לא להיות היחיד שלא קרא את הספר שכולם מדברים עליו.
אבל יש שקוראים בשביל ללמוד על עצמם, לחוות את ישותם בסיפור, לגלות שלא רק להם יש את החולשות הקטנות, המאוויים הכמוסים, והחלומות הילדותיים.
ומאידך תעצומות נסתרות, כוחות חבויים ושאיפות גבוהות. ואיך שכל אלה מתערבלים בתהומות ספק, בחוסר אונים וחיפוש עצמי באפילה הגדולה.
ובקיצור כל מה שעושה אותנו למה שהננו, בני אנוש.
כולנו דמויות בתוך הספר הגדול של החיים, חלק מהעלילה המדהימה המורכבת והמקסימה שרק בורא העולם מסוגל לכתוב.
אפשר להביט בספר ולראות בו תמונות של עולמות רחוקים ומופלאים.
אבל כשאתה שותק ונותן לדפים הכתובים לצייר אותך...
זה כבר סיפור אחר.
תמיד חשבתי שמי שכותב את זה זה המוציא לאור או איזה מבקר ספרותי עלום. זה מלחיץ קצת לכתוב על עצמך ועל כתיבתך.
אז התיישבתי לשרבט משהו, ומרוב מתח יצא לי מין קטע פואטי פילוסופי כבד, שכשהראתי אותו לעורכת האמנותית שלי (אשתי) היא עקמה את האף ואמרה שזה יפה אבל ממש לא מתאים לגב של ספר, צריך משהו קליל שמספר מה יש בפנים, וגם חובה - עד כמה שזה מביך- להלל את עצמך.
נורא נעלבתי, והתעקשתי להשאיר את זה ככה, אבל אחרי שעבר זמן ובדקתי גבים של ספרים אחרים הבנתי שהיא פשוט הצילה אותי.
זה היה ממש לא מתאים.
אז כתבתי משהו קליל, ושבחתי את עצמי עד בחילה ושלחתי לגרפיקאית.
אבל עדיין קטע הגב הראשון שכתבתי הסתובב חסר מנוחה אצלי בפנים התחבט ללא מוצא וגרם לכאבי בטן (או אולי כאבי גב), אשתי הציעה שאכתוב אותו בתור מבוא לספר, אבל גם האפשרות הזו נפסלה.
אין לקטע הזה ערך מי יודע מה. אבל אתם בטח מכירים את זה, כל דבר שיצרת דורש מימוש כלשהו, אחרת הוא חונק אותך.
בקיצור, זה מה שכתבתי שם:
___________________
יש מי שלוקח ספר ליד כדי לשכוח לרגע את המציאות הלא נעימה, מין בריחה שכזו.
יש מי שרוצה להזדהות עם גיבורים מדהימים או מאורעות יוצאי דופן כדי לטעום קצת ממה שלעולם לא יהיה לו, רגעים של דמיון.
יש שקורא להרחיב אופקים, להפיג שעמום, לספק סקרנות או כדי לא להיות היחיד שלא קרא את הספר שכולם מדברים עליו.
אבל יש שקוראים בשביל ללמוד על עצמם, לחוות את ישותם בסיפור, לגלות שלא רק להם יש את החולשות הקטנות, המאוויים הכמוסים, והחלומות הילדותיים.
ומאידך תעצומות נסתרות, כוחות חבויים ושאיפות גבוהות. ואיך שכל אלה מתערבלים בתהומות ספק, בחוסר אונים וחיפוש עצמי באפילה הגדולה.
ובקיצור כל מה שעושה אותנו למה שהננו, בני אנוש.
כולנו דמויות בתוך הספר הגדול של החיים, חלק מהעלילה המדהימה המורכבת והמקסימה שרק בורא העולם מסוגל לכתוב.
אפשר להביט בספר ולראות בו תמונות של עולמות רחוקים ומופלאים.
אבל כשאתה שותק ונותן לדפים הכתובים לצייר אותך...
זה כבר סיפור אחר.