אתגר אתגר דו-שבועי/ אילו וכאילו

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה כיף זה הצבעות מכורות מראש.
כמו, למשל, לערוך בקהילת כתיבה הצבעה על רמת מופרעות של אתגר. ממש הופתעתי שהיה מי שסימן 'לא מופרע'. כנראה הוא לחץ בטעות.
וברגעים אלו ממש אני מעבירה חגיגית את כתר המופרעות אליכם. ההיגיון הולך יפה לישון, השכבנו אותו בחדר השני שלא יקשיב לשיחות של המבוגרים. קדימה, תתחילו להפגיז.

דבר ראשון, המחוון על אתגר זה יהיה: 45% כתיבה איכותית, 50% הצגה מעניינת, מתוחכמת ולא בולטת של אקספוזיציה, ו5% מחקר. מקוריות לא צריכה ניקוד, גם ככה היא מקבלת ממני יחס עודף.

האתגר שלנו היום נועד לשפשף את כתיבת האקספוזיציה.
נמאס לי לגמרי לקרוא ספרים של סופרים באמת טובים, ובאמת מוצלחים, שבאמצע המתח עוצרים פתאום ומתחילים להאריך בסיפורי רקע על התקופה והדודה-רבה של הגיבור. שלא נפספס את המשפחולוגיה.
אז כשליחות לאומית לציבור הקוראים, ומתוך הנחה שכאן באזור מסתובבים הסופרים של הדור הבא, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי הדלה לשים לדבר סוף.

ולאתגר:
ימים טובים עומדים לבוא עלינו.
פתחו עיניים בדרך לכותל, חדדו אוזניים בביקור אצל סבא, תציצו ברמב"ם ברגע פנוי.
בחרו מצווה או מנהג שאינם נוהגים היום.
זאת אומרת- הם יכולים לנהוג פעם, לנהוג בעתיד, או לא לנהוג אף פעם. (בן סורר ומורה לדוגמה)
לבעלי אומץ- אפשר גם להמציא. (יום טוב על חיסול נסראללה, מה דעתכם? אולי אפילו ינהגו בו לדבר בביפרים;))
רקע הסיפור יכול להיות כל מקום. ההיסטוריה, העתיד, אילו וכאילו, הלכה בקרוב למעשה, ואפילו יקום חילופי בו חיים בני ישראל אחרים-עובר.

אל תאריכו בתיאורים ורקעים. כתבו סיפור. חשבו מה מרגיש עבד שמצפה לשחרורו ביובל, על מה יכולות לריב שתי צרות, איך ילד קטן בהונגריה מנסה להציץ למטבח של סבתא לפני סוכות. תחשבו על הגיבורים שלכם, ממה הם פוחדים, למה הם מקווים, מה גורם להם לפעול.
ותדאגו שהסיפור שלכם לא הופך לערך אנציקלופדי אלא נשאר סיפור. עם עלילה, גיבורים ורגשות.

בהצלחה!

לפטפטת, הטלת רעיונות מופרעים או בקשות מידע דחופות ("מי יודע איך היו עושים "כך יצאו אבותינו ממצרים" בתימן??)--בנספח.
 
נערך לאחרונה ב:

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
שלהי תרע''ד – אמריקה.

אני עומד במחסן החנוק ומסתכל בחיוך עייף על הסחורה, לא מאמין שכל הטוב הזה מחר יעבור בעלות וישאיר לי הרבה כסף למשך השנה הקרובה.

בצעדים עייפים אני נועל היטב את המחסן ויוצא לכיוון בית הכנסת, להודות על כל הטוב.

התפילה מתחילה, אבל אני אי שם בשעה עשר וחצי של מחר בבוקר, סוגר עסקה ומעביר את המפתחות לסמואל. החזן ממשיך בקצב שלו, אבל אני איבדתי אותו לגמרי. מחר אתפלל טוב, אני מבטיח לעצמי וחוזר למחשבות על המחסן.

*****

לפעמים חלומות מתגשמים, לפעמים גם סיוטים.

אני קם שטוף זיעה לריח עז של תירס חרוך, בקליטה מהירה אני קולט שהמחסן שלי נשרף, ואיתו גם הרווח של העסקה הגדולה.

אני רץ יחף למחסן שממוקם בקצה החצר ומגיע לשם כשבידי דלי מים שהספקתי לשאוב בדרך ומוכן לכל תרחיש.

הדלת פתוחה, אני נכנס בזהירות מנסה למצוא את האש.

אין אחת כזאת.

המחסן מלא ביצורים לבנים וחמים שניתן לראות אותם אפילו באור ראשון של חמש לפנות בוקר.

בחיפוש מהיר בין הלבנבנים אני מבין שהלכה הסחורה. הלכה העסקה. הלך הכסף.

אפוף ייאוש אני חוזר לבית ומתארגן לתפילה.

*****

לאחר שהודעתי לסמואל על ביטול העסקה, ואחרי שבדקתי מה אפשר לעשות עם הר של פופקורן ולצחוק במשך רבע שעה צחוק מטורף על כך שלא זיהיתי את היצורים הלבנים בתחילת הבוקר, התחלתי בעשייה.

קראתי לכל בני משפחתי הקרובים והרחוקים, והקמנו יחד מפעל ביתי.

טעמנו פופקורן עם הרבה שילובים מוזרים, והחלטנו שהשילוב שהכי ייחטף בשוק יהיה פופקורן שוקולד.

המסנו שוקולד, ערבבנו עם הגרגירים, הכנסנו לשקיקי בד, מכרנו בשוק, והדבר הפך להיט.

פופקולד דובר בכל האזור ועבר הלאה מפה לאוזן, ואנחנו הפכנו לשם ודבר.

מחישוב מהיר של הרווחים, הרווחתי פי ארבעה מהסכום שהייתי אמור להרוויח על העסקה עבור התירס שהיה במחסן.

*****

שלהי תשפ''ד – ישראל.

''אהמ.. אשמח להגיד כמה מילים''.

דממה שררה באולם, כולם הקשיבו לחיים בן השלוש עשרה שהחל לדבר.

''תמיד בסעודת הפופקולד אני שמח, אבל השנה יותר מתמיד.

בזכות עבודת המחקר שעשיתי על הפופקולד, אני מבין ומעריך את המנהג המשפחתי שלנו. עד עכשיו, חשבתי שזהו סתם עניין מטופש, אבל כעת – אני יודע שסעודת הפופקולד היא סעודת הודיה לה' על הנס שקרה לאחד מסבותינו הקדושים, וכן, סעודת הודיה על הניסים שבכל יום ויום.

אז תודה ה' על ניסך שבכל יום תמיד''.

מחיאות כפיים נשמעו, וסעודת הפופקולד המשיכה בשלווה וכשהסתיימה – הבטיחו כולם שיפגשו שוב בשנה הבאה.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ניסיון אחרון. אחרת אפרוש בשיא.

*

השמש עוד ברום השמים, קרניה מנצות מבין הסורגים, משליכות את צלליהם על הקיר הנגדי לי. היום עוד ארוך, ארוך כל כך. והמחבוא שלי, זה שאחריו חיפשתי כבר שבועיים קודם אינו מהמוצלחים ביותר.

"אליצור!", אשר יגורתי בא לי. מה חשב לעצמו בניהו כשהוא בא לחפש אותי בבית הבד העתיק. ולמה דווקא הוא מכולם?! "אליצור! אני יודע שאתה פה!".

אני מתכווץ עוד, שומע את פסיעותיו בוקעות דרך הדלתות החורקות. פוסע אחור כשהוא מקיף את הריחיים, רודף אחרי במעגל שאינו נראה.

"אליצור!", הוא רץ כעת. ויש לו יתרון, כי אני כפוף וצעדיי לאחור איטיים בהתאם. "תפסתי אותך!", הוא תופס בדש חולצתי. "מה בדיוק אתה עושה פה?".

"כלום", אני מיתמם, מתרומם ומנקה מעלי שכבות אבק. "מה אתה עושה פה?".

"מה שאתה עושה פה", גבותיו של בניהו מתכווצות. "כלום".

"איזה כיף!", אני צוהל. "למה לא אמרת קודם? סתם התלכלכתי כל כולי!".

"ועכשיו תצטרך לנקות את הבגדים שלך, חה!", בניהו מרוצה מעצמו. "תעשה יום כביסה אחרי שהסתיים יום הכביסה".

"מה פתאום", אני מעפעף. "שבוע הבא כבר המלאכה חוזרת לידי העוסקות בה".

"היום חמישי בשבוע, כך שלא נשארה לך ברירה".

"נשארה לי ועוד איך. הנה ראה –", אני מכה על בגדיי, "האבק ירד ברגע, לא נותר ממנו פירור".

בניהו מניד בראשו. "אתה לא מוצלח ביום כביסה, אף פעם לא היית. אבל אולי תוכל להסביר לי איפה היית אתמול, ושלשום, ויום לפני זה ו-".

"הבנתי, הבנתי", אני קוטע את הטורדנות המעצבנת שלו. "איפה הייתי כל השבוע, הבנתי!".

"ו...?", הוא מנגן, מקרב אלי את ראשו ומרים את גבותיו מעלה, כמעט עד לקו שיערותיו הנמוך מדי.

"הייתי פה", אני מבליט את סנטרי. "ולא עשיתי כלום".

"חוץ מיום כביסה", בניהו מעז להתגרות בי.

"לא, שכח מזה. גם את זה לא", אני מתכופף אל הרצפה, עורם עלי חזרה ערימות אבק מעלות חנק.

"אתה גאה ועקשן שפשוט לא קיים בשום מקום!", בניהו נהיה אדום, יותר מצבע שיערותיו. "מנהג זה מנהג. תפסיק להתחמק מכל מה שלא מוצא חן בעיניך!".

"אהה", אני מהנהן. "עדיף שאלבש את בגדיהן של אחיותיי כדי לקיים את המנהג כמו שצריך? כמו שעושים כמה כאלו שלא ארכל עליהם? או עליהן?", אני מגחך עם המילים האחרונות.

"זו כבר בעיה שלהן. אוף בלבלת אותי. אתה אמור לקיים את המנהג ולא לפזול לאיך אחרים מקיימים אותו!".

"אני. לא. מקיים. את. המנהג. הזה. מצידי תלך לרכל בכל הכפר שאליצור הגאה והעקשן לא מוכן לשאת בעולן של הנשים, גם לא יום אחד בשנה".

"אבל למה?", בניהו עקשן לא פחות ממני. "זה לא שאתה הבודד, נכון? כ-ו-ל-ם עושים את זה".

"כולם או כולן?", אני נועץ בו מבט מתגרה. "תביא לי מקור למנהג חסר השורשים הזה. לפחות אחד!".

בניהו ממצמץ. "פסח", הוא יורה. "לא מספיק טוב בשבילך?".

"פסח רחוק ממנו כמו שאני רחוק מיום כביסה", אני מושך כתף. "ובכלל, יש סיבה למה נקראת עבודת מצרים עבודת פרך. היא לא רחוקה מזו הנוכחית!".

"סך הכול שבוע", בניהו משרבב את שפתיו, "שבוע חלקי, מראשון עד חמישי, בו הגאה והעקשן של הכפר מתבקש כמו כולם להבין מעט בנטל הנשים, לשלוח יד אל הפלך, לכבס במימי הנהר, לצאת אל שוק הדגים, למרוט עופות, לבשל, לאפות, לטפל בפעוטות, לחלוב את הפרה, לאבק את הב-".

"הבנתי, הבנתי!", אני שוב קוטע אותו בצרחה. "לשאת בנטל הנשים. הבנתי!".

"אם הבנת", קולו של בניהו הופך לוחשני. "מה בדיוק אתה עושה פה?".

"כלום", אני כמעט חורץ לו לשון. ממצמץ לרגע, מבין שמשהו אינו כשורה. "איך בעצם הצלחת אתה לבוא ולחפש אחרי, אם אתה אמור כרגע לבצע את כל הרשימה הנוראית שהקראת לי?".

"אהמממ", בניהו פוער עיניים. "שאלה טובה. אבל ממש טובה. כזו שאף אחד לא שאל אותי כל השבוע". הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל, מכווץ את עיניו מעט פחות מגודלן המקורי ולוחש: "אני מנהלת המשק, מבין? זה שדואג לוודא שהכול מתקתק כמו שצריך".

"אני מבין", אני מוריד את ראשי מעלה ומטה, כמו ילד טוב. "ואני הדחליל של הגינה, זו שדואגת ששום עוף לא ינחת בשדה התירס, מבין?".

"אז מה אתה עושה פה?", גבותיו של בניהו יורדות, שואפות אל עיניו. "רוץ אל השדה, פרוש את ידיך וקרא בקול גדול: ציפור, ציפור, עופי!".

"אני אעשה את זה", אני קובע בטון החלטי, פונה אל הדלתות. "חוץ מהקטע של הקריאה, זה לא מסתדר עם דמות הדחליל השותקת".

"צודק בעצם", בניהו מהנהן. "צודק לחלוטין!". הבעתו קופאת לרגע, פניו הופכות עולזות במיוחד. "אתה יודע מה? עכשיו כשאני חושב על זה, נשמע דווקא נחמד התפקיד שלקחת על עצמך. לא יהיה אכפת לך שאעמוד לצידך, שם בשדה התירס, נכון?"
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
בין בישול הדגים לתיבול הבשר
בין טיפת יורה, לעלה שנשר

עומדת לה אמא יהודיה
נושאת אל על ידיה

חוס נא אבא וחמול
נשובה אליך כאתמול

הן למשל ולשנינה היינו
מה זאת היה- תהינו

כיצד המרנו כבודינו
כיצד נטשנו מקדשינו

מתי נשובה אליך
אל מקום של נעליך

לא עוד עגל הזהב
עליו ליבנו דאב

לא עוד בחשוון סוכות
הבאת קרבנות סרוכות

לא עוד פסח באייר רחוק
רוצה להקריב בירושלים כחוק

הפוך נא אבא רצוני למעשים
כי פקידי המלך מידי קשים

סלק נא אבא עגל מדן ובית אל
כי רצונינו לבוא אל בית הקל

ושבו בנים לגבולם
פדויים לציון ברינה
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

זה התחיל כמו כל בוקר רגיל.התארגנות מהירה בבוקר, ריצה להסעה, לימודים מתישים ו - הביתה, לשיעורי בית.
אך לפתע היא שמעה אותו. קול שופר שהולך ומתגבר.
לא.
זה לא הגיוני.
זה הגיע.
היום שלו חיכינו דורות.
הרגע שעליו למדה לבקש כבר בגן.
הוא הגיע.

אושר. אושר פנימי ואמיתי הציף אותה.
אושר שהיא לא ידעה שאפשר לחוש.
היא רצה למרפסת.נזכרת במה שאמהּ אמרה לה כבר מגיל קטן: "כשיבנה בית המקדש - אנחנו נראה אותו ראשונים, דרך המרפסת."
היא עמדה שם, נדהמת, עוקבת במבטה אחרי בית המקדש היורד למטה. מוקף בלהבות.
מספר דקות היא עמדה שם. לא זזה. סופגת לתוכה את המראה, את הקדושה שאפפה אותה.
רצה לחדר,מגלה את אחיה הקטנים עומדים בחלון ממוגנטים למראה המרהיב.
אמה כבר עומדת שם,מתבוננת יחד איתם.
היא נעצרה.
מנסה לעכל את העובדה שזה באמת הגיע.
בית המקדש.

תוך דקות ספורות הם שקעו במרוץ התארגנות.
חולצת השבת של זה, השמלה שלה והנעליים של השלישי.
עשרים דקות לאחר מכן הם עמדו מאורגנים ליד הדלת.
את עיניה צד המגנט אותו הדפיסו שנה שעברה והם בירכו יחד את הברכות הנאמרות בזמן הגאולה:
"חכם הרזים".
"שחלק מחכמתו ליראיו".
"שחלק מכבודו ליראיו".
"שהחיינו".
"גואל ישראל"
טוב, אז באמת יש לנו את המגנט הזה בבית, אבל אני מצרפת פה קובץ מעודכן יותר עם פירוט מתי צריך לברך כל ברכה..
IMG-20230727-WA0116.jpg
 

ימים טובים יבואו

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
"יוסף.. אתה מוכן?" תהילה הייתה לחוצה. "שרי? רחלי? אביגיל?" סרקה את החלל והדמויות שבו.
"כולם מוכנים? יצאנו."
"אבל מה עם אבא?" התפלא יוסף בקול מתוק.
"הוא כבר בחוץ, ניפגש אתו ליד הבית כנסת. משם נצא אל ההקרנה ורחבת הריקודים" הסבירה תהילה לקטן, ולבנות שלידו.

"אביגיל נכון שזה היום הכי כייף בשנה?" פנתה רחלי לאביגיל.
אביגיל הסכימה איתה. "את צודקת, יום שחרור החטופים הוא יום כל כך מרגש, ותמיד שמח במיוחד. אני הכי אוהבת לראות את כל הבנים רוקדים בחוץ"
"ואני אוהבת לראות את הסרט של הרגע שבו חזרו כולם, והחיבוק של ראש הממשלה עם התינוק הג'ינג'י החמוד הזה" עיניה של רחלי נעצמו בהתרגשות.
"ואני נהנת מכל האוכל הטעים" צחקה שרי.
"יום שיחרור החטופים הוא יום מושלם" סיכמה אביגיל, והתחילה ללכת במהירות.

"לאן את הולכת, אביגיל?" קראה אמא.
"אמא, השנה אני חייבת לתפוס מקום טוב, כדי לראות את הריקודים ואת אבא. אל תדאגי, אני ישמור לכם מקום!" אביגייל לא עצרה לרגע, ופלטה הסבר תוך כדי ריצה קלה.

"מזכירה לי אותי, בזמנו.." חייכה תהילה לעצמה. "אני עוד זוכרת את הרגע המקורי, שבו השתחררו החטופים. השמחה פשטה ברחובות. ואיך שכולם יצאו לרחובות, ופרצו בריקודים.. נוסטלגיה.."
 

לילך חצי האי

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
ולקחתם לכם

ג' ניסן תרע"ח

"זהו סיימנו" אמר חייק'ל והעביר שוב את ידיו על האדמה הלחה שסביבות הגזע ששתלו זה עתה.

לייבוש התבונן ביצירה המופלאה שלהם ורווה נחת, במשך חודשים הם למדו היטב את תורת גידול האתרוגים, והנה עכשיו הם מתחילים לראות פירות, אמנם עדיין אין אתרוגים, אך העץ כבר נשתל עמוק באדמה.

"כדאי שנחזור מהר" אמר חייק'ל "שלא ישאלו שאלות, אנחנו נעלמים לזמן רב מדי".

חייק'ל דחס בחזקה את האדמה ברגליו, והתבונן גם הוא בפאר יצירתם, "הוא העץ הכי יפה בתבל" אמר כשניקה את כפות ידיו מהאדמה הלחה.

שני הנערים אספו את מטלטליהם אל תוך שק הבד הישן והתחילו ללכת במהירות אל עבר העיירה, הדרך הייתה אורכת להם בדרך כלל כמחצית השעה.

"אולי בחרנו מקום מרוחק מדי" סינן לייבוש, מחכה לראות את תגובתו של חייק'ל

"ממש לא, תאר לך מה היה קורה לו היו יודעים על כל זה, הכל היה יורד לטמיון" החזיר חייק'ל וסובב את פניו לראות את העץ מרחוק, הוא ראה ברוחו את העץ מלא באתרוגים יפים ומהודרים

"כן, אבל הם בכל מקרה ידעו על זה, לא נוכל להסתיר את זה מהם" לייבוש לא וויתר, היה נראה שמשהו מציק לו.

"תקשיב, ברגע שנבוא יחד איתם לבית הכנסת אף אחד לא יאמר לנו מילה, אבל אם הם ידעו מכל זה עכשיו, לא נחזור לכאן עוד" אמר חייק'ל בפסקנות והגביר את קצב הליכתו.

הנערים המשיכו ללכת במהירות אופיינית, העיירה כבר נראתה מרחוק, תמיד ברגעים האלו החל החשש לקנן בליבם, "לייבוש, אם שואלים היכן הסתובבנו, אז סתם יצאנו לסיבוב, כן?" אמר חייק'ל בטון סמכותי ובטוח, "ברור" השיב לייבוש.

כשהגיעו לעיירה לא חיכתה להם שום קבלת פנים, כל אחד פנה לביתו ונעלם בתוך השקט הפסטורלי של העיירה.

בחודשים הבאים הם חלקו ביניהם את הטיפול המסור בעץ, פעם ביומיים היה אחד מהם יוצא אל השדות שמחוץ לעיירה, היה משקה את העץ, גוזם את הענפים ומנקה היכן שצריך.

כ"ו סיוון תרע"ח

"חייק'ל, לא תאמין, יש שם אחד!" לייבוש בקושי הצליח להוציא מפיו את המילים, כולו מתנשף.

"ברצינות? איך הוא נראה?" קפץ חייק'ל ממקומו וקטע בחדות את קריאתו בספר שכמעט וגמר.

"הוא ירוק וקטן" סינן לייבוש בשקט, מחכה לראות את התגובה של חייק'ל

"יש לו עוד מספיק זמן להפוך לצהוב" אמר לייבוש בתקווה "בוא מהר, נלך"

...

י"א תשרי תרע"ח

הנערים החזיקו בידם שני אתרוגים צהובים, נקיים לגמרי, נדירים ביופיים ובהידורם "אפילו לזקן העיירה אין אתרוג כזה" סינן חייק'ל במבע עטור ניצחון.

"אני נזכר באירוע המשפיל, זה היה לפני 4 שנים בדיוק" לייבוש הרגיש כעת בטוח לשתף את חייק'ל בתחושות מאז "נכנסתי לחדר האתרוגים אך נשאר שם רק אתרוג אחד, ספק ירוק ספק חום, מלא בגלידים יבשים, אפילו לבחור לא נתנו לי" נזכר לייבוש, היה נראה שהאירוע נצרב היטב בזכרונו.

"האמת שאף פעם לא הבנתי את הטקס המוזר הזה. למה שהזקן ביותר יקבל את האתרוג הראשון?" סינן חייק'ל "אני זוכר איך שר' שמעיה הגיע כששני בניו תומכים בו ונכנס לחדר על מנת לבחור ראשון את האתרוג המהודר ביותר, אתה מבין, הוא בקושי רואה והוא קיבל את האתרוג הכי מהודר!" הזדעק חייק'ל.

"אבא שלי אומר שזה בשביל לתת כבוד למבוגרים, אני לא מבין את זה" פסק חייק'ל בביטחון השמור לנערים בני גילם "אגב, הוא בעצמו בוחר אתרוג רק לאחר שחמישים אתרוגים נלקחו כבר" היה נראה שהוא מקנא את קנאת אביו.

"השנה כך שמעתי, מביאים 176 אתרוגים בדיוק, כמנין כל הגברים בעיירה שמעל גיל בר מצווה" הוסיף חייק'ל

"צריך לעדכן אותם שיהיו להם שניים מיותרים" צחקק לייבוש בעודו מתבונן באתרוגו היפה והמהודר.

חייק'ל חייך, אך כל כולו היה עסוק אתרוג שהחזיק "אני קורא לו ה'הדר' שלי" סיכם בחיוך מנצח.

הם העבירו את הדרך לעיירה תוך שהם מזכירים לעצמם את החודשים האחרונים בהם עמלו השקיעו והשקו, את הטיפוח המתמיד בשני האתרוגים לאחר שסומנו כמיועדים לנטילה, וכעת חוזים הם בפרי עמלם, כפשוטו.

...

י"ג תשרי תרע"ח

חייק'ל ולייבוש נכנסו בזה אחר זה אל חדר האתרוגים. השולחן היה דל ונשארו בו כעשרה אתרוגים בערך, חייק'ל נכנס ראשון, הוא היה הגדול מביניהם, הם לא טרחו לבחון את האתרוגים אלא לקחו מה שהיה נראה להם בסקירה אחת חפוזה ויצאו במהירות.

...

ט"ו תשרי תרע"ח

המתפללים הראשונים שהגיעו יכלו לראות את שני הנערים כבר יושבים במקומם, מחזה נדיר למדי, האתרוגים היו מונחים לפניהם בקערה קטנה מרופדת בבד מלא בצמר, אפשר היה לחוש בריגוש שאפף אותם.

כשהציבור הגיע לאמירת ההלל, ההתרגשות הייתה בשיאה, האתרוגים הוצאו מהקערה הקטנה והוחזקו בידיים רועדות ומרוגשות.

כשהקיפו את הבימה בעת אמירת ההושענות, כבר לא יכלו להסתיר את האתרוגים היחודיים שהחזיקו, היה זה הגבאי וועלוול שהבחין בהם, ומשם השמועה רצה לה במעגל בקריצות עיניים וסימוני ידיים, כל המתפללים הבינו שהנערים מחזיקים בידם אתרוגי פלא.

לאחר תפילת מוסף התאספו המתפללים סביב הנערים המרוגשים והמטירו עליהם שאלות, "מהיכן האתרוגים...? קניתם אותם לבדכם?" הנערים השיבו בעיניים בורקות על פועלם במשך השנה האחרונה.

לכמה רגעים עמדו כל הקהל משתוממים על היוזמה הנועזת של הנערים הצעירים, כמה מבוגרי העיירה החליפו בינם לבין עצמם מבטים זועפים על עזות הנערים, אך היה זה רב העיירה המבוגר שקטע את ההמולה

"ומה עם איסור ערלה?" שאל הרב בקול איטי וזקן, כולם שמעו היטב את השאלה שהופנתה אל הנערים, גם שניהם

חייק'ל ולייבוש בהו אחד בשני, בתקווה שהשני יציל את המצב. הדם ברח מהם והם הפכו לבנים כסיד. "מה, זה אסור?" שאל חייק'ל לאחר שאזר אומץ, ספק מברר ספק אומר, הוא ידע טוב מאוד שמאז שנשתל לא עבר עליו אף שנה אחת.

"המשנה אומרת שאתרוג של ערלה פסול" ציטט הרב את לשון המשנה במדויק, הנוכחים חשו במבוכה הרבה שפשטה על פני הנערים וניסו להפר את השקט שהשתרר.

"בשביל שהאתרוג יהיה כשר" המשיך הרב "הוא צריך לגדול על עץ שמושרש היטב כמה שנים באדמה, על עץ שראה מספיק אתרוגים בחייו, עליו להיות קצת יותר מבוגר, וותיק. אתרוג שגדל בעץ בוסרי וצעיר עדיין אינו ראוי לנטילה" סיים הרב וצבט את לחיו של לייבוש, שעתה חזר לו קצת הצבע "כעת, הנה האתרוג שלי, נטלו אותו שוב בברכה, אתרוג מעץ קצת יותר זקן..."
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיב

א הַלְלוּיָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יי בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד:ב גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ:ג הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:ד זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:ה טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט:ו כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק:ז מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיהוָה:ח סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו:ט פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד:י רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:
נקרא  7  פעמים

אתגר AI

דף חדש • אתגר 121

לוח מודעות

למעלה