שיתוף - לביקורת שפריץ של קלמנטינה. או: אחרי המוות

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה היה יום רגיל. או, לפחות, הוא התחיל רגיל.
חזרתי הביתה מהסמינר. היה חם. הדרך כמו תמיד היתה בלתי נסבלת.
"זה לא ייאמן איך הדרך הזאת ארוכה... הם לא יכולים לעשות איזה אוטובוס? מזגן? הצללה? משהו..." יעל קיטאה לידי. הנהנתי, והוצאתי את הבקבוק. זה היה הדבר האחרון שאותו זכרתי.
עברנו את הכביש.
ובום. בחלקיק שנייה ראיתי רכב סגול שועט לכיוונו. לא רואה אותנו. ניסיתי לצעוק. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו גוש שחור ממלא לי את הגרון, חוסם לי את הראייה. חונק אותי.
ה', אני עדיין צעירה. לא רוצה למותתתתת
וזהו. שקט.
ורגע אחר כך רעש. צעקות. סירנות.
שכבתי על הכביש במרכז. משום מה, הייתי רגועה לחלוטין, כאלו כל הטררם שמסביב לא נוגע אליי.
עצמתי עינים. כוחות שחורים משכו אותי ללמעלה. מישהו צעק למטה.
מישהו נלחם עליי, על החיים שלי.
זה כנראה הרגעים האחרונים שלי.
לאט לאט הנשמה שלי עזבה את הגוף, עולה ללמעלה.
הראש שלי ריק. חלול.
אני מתה?
המחשבה הראשונה היא על ההורים שלי. המשפחה שלי. לא אמרתי להם שלום, הם לא ידעו שאני הולכת.
השנייה היתה על רות. לא ביקשנו סליחה אחת מהשניה. מסכנה, היא בטח תהיה מלאת יסורי מצפון. אולי היא תעלה לקבר שלי, עם מנין אנשים.
אוי איזה בושות.
מי יירש את הבגדים שלי? והתכשיטים? והנעליים?
בעצם, מה זה משנה.
אני עבר לא חיה. זה לא אמור לענין אותי.
משום מה, וזה קצת מביך אותי, זה כן.
אוף.
כנראה המוות לא משנה תכונות אופי בסיסיות.
מישהו מוביל אותי לאיזה מקום ענק.
אני מנסה לראות את הקצה שלו, לא מצליחה.
אור בהיר מציף את האולם. מושיבים אותי על כיסא מוגבה, באמצע.
מצד אחד יש במה לבנה. עומד עליה מישהו, שנראה כמו מלאך.
זה כנראה באמת מלאך.
'סנגור'.
מהצד השני עומדת דמות שחורה. אני מעדיפה לא להסתכל עליה. הקטגור, כנראה.
ברררר.
הכיסא של השופט ריק.
מה זה?
מה הולך פה?
"בית דין של מעלה". מכריז קול, שאני לא מצליחה לגלות מה המקור שלו.
פחד עמום ממלא אותי.
אמהלה. אני פוחדת. פוחדת. פוחדת מעבר לכל גבול הגיוני.
אני רואה קבוצות קבוצות של מלאכים רצים.
שקט מוחלט.
הם סוחבים משהו, אני קולטת.
מאנשהו יורד מסך, ותמונות רצות עליו.
אני תינוקת. ילדה בת 3. ובגן חובה. הבית ספר חולף לי מול העינים. התיכון.
כל מעשה שעשיתי.
הכל מתועד.
אני מנסה לעצום עינים.
לא מצליחה. משהו מונע ממני.
אני ממשיכה להסתכל.
הסרט נעצר. מישהו משחק שם בקבצים. בוחר כעת קובץ אחד.
הגרון שלי יבש לחלוטין, והסרט מתחיל.
זה היה היום בבוקר.
אני נראית שם, לבושה ומתוקתקת כרגיל. הצוארון מגוהץ.
נו, בטח מגוהץ. בגללו הפסדתי את ההסעה, ואיחרתי היום בבוקר.
אני רואה את עצמי פותחת סידור.
בוהה בו. ממלמלת משהו שאני לא מצליחה להבין.
מדפדפת.
נעמדת לשמונה עשרה.
כורעת, משתחוה.
אני מצליחה גם לקרוא את המחשבות שלי. ענן לבן מרחף סביבי.
--מתי יקנו לי משקפיים חדשות--- אני צריכה ללכת למלחה-- למה יעל מסתודדת עם גילי בקצה הכיתה
--לא עשיתי שעורי בית היוםם שמע קולנו---
אני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
השם. אני רוצה למות.
בעצם זה מאוחר מידי.
אני כבר מתה.
דייי.
אני לא יכולה לשאת את הבושה.
המסך נכבה, והקול ההוא שוב נשמע.
"ראינו אפוא את המעשה אשר נעשה ע"י הנאשמת היום בבוקר. נשמע כעת את הקטגור והסנגור".
הקול מרעיד ברחבי האולם הענק. אין איך לפספס אותו.
אני מתכוצת על הכיסא.
מתביישת.
הסנגור מתחיל.
"ברשות בית הדין של מעלה, אני רוצה להתחיל. אני מבקש ממכם, דיינים יקרים, לא לשפוט על פי מעשה בודד.
תראו את הילדה הזו, ילדה נפלאה. כל כך משתדלת. נכון, קשה לה. היא לפעמים נופלת.
אבל תראו את כל הפעמים בהם היא כן ניסתה.
תראו, היא כן התפללה, למרות שלא התחשק לה.
היא כן כיוונה קצת, חלק מהזמן. השפתים שלה מלמלו.
ובכלל, לפני התפילה היא נתנה צדקה---"
תןך כדי מוקרנות תמונות שממחישות את דבריו.
אני ממצמצת.
הקטגור מכחכך בגרונו.
"לא ולא! הבלים, הכל הבלים. לנאשמת ניתנה הזדמנות יקרה מפז, להיפגש עם המלך. והיא- במקום להגיד תודה ולנצל את ההזדמנות-
בזבזה, פשוט בזבזה אותה!
תראו, תראו את החוסר כונה המשווע שלה. זה נראה לכם תפילה?
זה? ובכלל, תראו כמה פעמים הילדה הזו הבטיחה. רק חבל, היא לא הבטיחה לקיים.
תראו כמה פעמים היא נופלת, בורחת מהתמודדות. בוחרת ברע במקום בטוב".
חרדה ממלאת אותי. עוטפת את כולי בשחור מצמית.
הקול המיסתורי נשמע שוב.
"נפנה כעת אל השופט, שיכריע בין הצדדים".
כל העינים הופנו אליי.
החורתי, אני חושבת.
מה רוצים ממני?
אני- השופטת???
מה הולך פה?
סרטון נוסף התחיל. אני נראיתי בו, שוב.
זה היה בהפסקה. מישהי עברה לידי, מקלפת קלמנטינה.
אני לא סובלת קלמנטינות.
כל הנוכחים רואים את המחשבה הזאת בסרטון.
אותה אחת, שלומאלית קצת, משפריצה.
עליי.
מיץ של קלמנטינה.
הנוכחים באולם עוצרים את נשימתם.
מה תהיה התגובה שלי?
אני לא נושמת. לא נושמת.
אמן שבחרתי בטוב.
הראש שלי ריק מכל תפילה אפשרית. השם.
אני שותקת בסרטון. שותקת. נושכת שפתיים בגבורה ושותקת.
מחיאות כפים נשמעות מהכיוון של המלאכים הלבנים.
אנחה מהכיוון של השחורים.
אני כמעט בוכה, רק שלא נראה לי שמתים יכולים לבכות.
***
פתחתי עינים.
מישהו, איזה דמות נעלמת, גחנה עליי.
"היא התעוררה!"
"היא חיה!!!"
אני עוצמת עינים שוב. פותחת אותם. אני- חיה?
באמת?
בעולם הזה---
והכל מתערבל לי בראש, בעולם הזה והעולם הבא, הבושה וההקלה.


"כל המעביר על מידותיו
מעבירין לו על כל פשעיו..."
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  97  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה