אני מתקדמת צעד נוסף במסע שלי, וזה דורש ממני המון אנרגיות והגנה עצמית.
לשם כך אני מוצאת את עצמי במלחמה על העשייה וההתמדה באופן עקבי, גם בתוך שעות של חוסר אנרגיה וחוסר מצברוח, גם מתוך חיצים שנזרקים אליי מכל הכיוונים…
לוותר זה הדבר הכי קל שיש.
אבל אני יודעת שאני לא כזאת שמוותרת בקלות, במיוחד לא כשמדובר על החלומות שלי.
ואם לקח לי 11 שנה להגשים חלום ולהוציא ספר לאור, אז קודם כל פתחתי דלת לשאר הספרים שלי שיבואו אחריו בעזרת ה׳, ולהם יהיה הרבה יותר קל להיוולד לאחר שסללתי להם את הדרך עם האח הבכור..
ודבר שני,
כל האתגרים שעומדים לפניי כדי לתחזק ולגדל את ה׳ילד׳ הנוכחי שלי עכשיו הם קטנטנים לעומת המסע המטלטל שעברתי כדי לגרום לזה להפוך לאמיתי.
״את כל פעם מחדש מוכיחה לעולם שאת יכולה לעשות את זה. כל פעם מחדש. את נחבטת, נפגעת, נרמסת, ואומרת - זהו, עד כאן… לא יותר מזה, אני לא מסוגלת. אבל את מחליטה להמשיך הלאה ולצעוד קדימה. ואת שוברת עוד חומה, ועוד חומה… ועוד תקרת זכוכית… את פשוט לאאאא מוותרת!!!” - אמרה לי חברתי הטובה אביבית באחת השיחות שלנו בטלפון, זה באמת נתן לי זווית להתבוננות על הדרך הלא שגרתית שעשיתי.
דבר שלפני כמה שנים היה כל כך רחוק מההיגיון, להפוך דמיון לאמיתי…
וכל אלה שצחקו ולעגו לי על הילדותיות שבי עוד יבינו כי כל מה שארצה אפשרי!
ולפעמים…
אני מרגישה לבד במסע הזה.
בעצם…
לא לפעמים, כמעט כל הזמן…
אבל אז אני נזכרת שיש לי אבא שבשמיים שמחייך ומחזיק לי ידיים…
אני לא לבד, אף פעם לא🩵.
(ואגב, בדרך כלל הקומיקסים שלי הם בשחור לבן... זו הפעם הראשונה נראלי שכל כך השקעתי בצביעת קומיקס... הרגשתי חייבת לבטא את הרגש הספציפי שלי בצבעים שדמיינתי לעצמי... ואם בריבועים הראשונים אני על רקע כהה וערפילי, אז בריבועים הבאים יחד עם הדמויות שלי אני על רקעים צבעוניים יותר כדי לשדר את האופטימיות והשמחה בעולם הדמיון שלי.. 🩷)