סיפור בהמשכים מרגל להשכרה- פאנפיק אנונימי

ח.ד. וחלק · 18/9/24

וואו, פאנפיק מהמם!
אהבתי את השילוב.

ספריה בהכחדה12 · ביום רביעי בשעה 09:21

פרק 13 כאן לפניכם..
הערות ותגובות יתקבלו בברכה: )

בס''ד

"יובל". אלי התקשר לאחיו, מסווה ככל האפשר את קולו הצרוד. "הגעת כבר למסקנות כלשהם?", אמר.
"כן, אחי", יובל נשמע שמח ועולץ.
"למה הגעת?"
"שמע למה שיש לי לספר לך".
"נו?"
"אייל בוגד".
"שקרן פתולוגי שכמוך", התיז אלי בבוז. "לא מצאת את מי להאשים?"
הוא ניתק.
אלי התיישב, מתנשף.
מרגיש כמו כדור פינג-פונג. משחקים בו, מזיזים אותו, משקרים עליו ומסתירים ממנו.
מה הולך פה למען ה'? מי בוגד במי? מי הרע בסיפור ומי הטוב?
בעצם... מי אמר שיש רע?
אבל מנגד, עד כמה שזה כואב לומר, מי אמר שיש טוב?
הוא פותח את המקרר המלא בכל טוב. מחייך, פעם היה פותח את המקרר ולא מוצא כלום. היו ימים.
אנשים היום לא צפויים, חשב לעצמו, אי אפשר לסמוך.

"כל החומר הגיע?"
"כן. הרוב".
"מה עם השאר?"
"אתה מבין שזה לא כל כך פשוט. צריך לדעת בדיוק על אילו נקודות ללחוץ".
"אתה רק אומר 'הלפ' והם מגיעים, סמוך עלי!"
"לסמוך עליך?", הוא מגחך. מנתק.
"אם הייתי סומך עליך", אמר לעצמו בקול ארסי, כבד, "הייתי כבר מזמן אצל א-ללה".
הוא מכבה את הסיגריה במכה אחת. לא נותן מקום להיסוס.
•
"שחרר אותם כבר!!! לא יוצא לך מזה כלום!!!"
היושב מולו הזעיף פנים, "יש לך דרך יותר טובה לגרום לו לבוא?!" מצמוץ קל.
"קודם כל תשחרר! תחשוב שהיו אלו המשפחה שלך..."
"טוב". בסתר ליבו, רצה שמישהו יאיץ בו לשחרר. המצפון... גם עכשיו בער.

"תודה". היתה זו המילה היחידה שנשמעה מעבר לקו, ולאחר מכן צפצוף חד, מפחיד, המבשר על ניתוק השיחה.
בנצי בהה במכשיר הסלולרי שבידו, מנותק מהעולם הממשיך לנוע סביבו ללא התחשבות.

"אמא!" הן התחבקו יותר מהזמן המקובל, אפרת מתייפחת על כתפיה של אימה. היה לה קשה, למרות שזה לא היה זמן ממושך… היא לא כמו בעלה, בכל זאת.
"אנחנו אחרי זה, אפרתי". היא מביטה לביתה בעיניים, רוצה לראות אישה עמידה, חזקה. או… מקווה? "את צריכה להיות חזקה".
את צריכה להיות חזקה…
המשפט התנגן לה בראש פעם ופעמיים. איך היא יכולה להיות חזקה אם… בעצם, מה קורה פה? למה הכל מרגיש לה פתאום מוזר?

אפרת התעוררה, לאחר שהרגישה את לחייה בוערת מכאב נורא, כתוצאה מסטירה משמעותית במיוחד.
"מה קורה פה?", היא התיישבה בבילבול. "ולמה אני על הרצפה?", היא שפשפה את מצחה בתנועה מתמדת, קולטת בזווית עינה את אמה גוהרת מעליה.
"את חיה?", רעות התכופפה אליה, מלטפת בעדינות את הלחי הפגועה.
"כעיקרון, כן. אני חיה". אפרת בדקה את עצמה, לוודא שהכל שלם.
"והנשמה שלך?" שאלה רעות בשקט זהיר. "היא לא פגועה?"
אפרת חייכה במאמץ "אני לא חושבת שאני כשירה לתת לך תשובה לשאלה הזאת".
רעות חשה את ליבה מתכווץ בכאב ממשי. מתי חתנה היקר יפסיק לגרום נזק למשפחה שלו?
מתי?!
אפרת כמו ראתה את מחשבותיה של אימה, ומיהרה להגיד בקול צרוד: "אמא, זה לא מה שאת חושבת", גרונה שורף. "אייל לא אשם בזה. בכלל לא". עם כל הברה והיגוי שהוציאה מפיה, הרגישה את גרונה נשרף מרגע לרגע. היא נאלצה להודות בכך שהיא לא מרגישה טוב, ונשכבה על הרצפה.
"תראי, אפרתי", התיישבה רעות ליד אפרת ואמרה בקול מדוד- "אני יודעת שזה לא נכון להפיל על אייל שלך את כל האשמה, אבל מה לעשות שהוא זה שהתחיל? זה כבר נהיה נורא מרגע לרגע", המשיכה רעות בקול יבש.
אפרת עצמה עיניים, ושפשפה את רקותיה. "טוב", אמרה בקול צרוד. "בחירה שלך במה להאמין. ושוב אני אומרת, אייל לא אשם בזה".
"אה, כן?", תהתה רעות. "אז מי אשם?"
אפרת התיישבה בלב פועם במהירות. היא הישירה את עיניה לאימה, והביטה הישר לתוך העיניים הכחולות, הגלויות, של רעות.
"בן דוד שלך". היא אמרה בקול בהיר להפתיע, "הוא זה שאשם בזה. הוא ולא אחר".
"מה?" רעות התבלבלה. "איזה מהם?"
"אנונימי", גיחכה אפרת. "השם שלו הוא יובל".
רעות הרגישה את ליבה מתהפך בקרבה. "רצינית איתי?"
אף אחד כמעט, מעבר למשפחתה של רעות, לא ידע שליובל יש קשר אליהם.
אבל שתיהן ידעו שבמשפחה של רעות יש רק יובל אחד. רעות הכירה אותו מהצד הטוב שלו.
הוא תמיד היה בא לעזור להם, לפני שהתחתן. גם עכשיו הוא עוזר להם עם כספים.
רעות לא הייתה חולמת לעולם שבן דודה השני יוביל אותה ככה באכזריות מתעתעת.
יובל, זה שחיבבה כמעט כמו אחיה, בגד בה.
ובגדול.

סיפור בהמשכים מרגל להשכרה- פאנפיק אנונימי

משתמש פעיל

משתמש מקצוען

אשכולות דומים

רגעים מכריעים בחיים • אתגר 116

תגיות נפוצות