הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
פעם מישהי אמרה לה שציפיות הן אשליה. מרימות אותך גבוה אל השמים ואז זורקות אותך בחבטה אל הקרקע. היא לא זוכרת מי בדיוק אמרה את זה. לא זוכרת מתי. רק זוכרת את ההבעת פנים המסויגת שעלתה על פניה. הדפה את המילים שהושלכו לעברה, אמרה שלכל דבר בעולם הזה יש חוקים. לכל שאלה פתרון. ציפייה מביאה איתה תקווה, והתקווה ניצחון. לא נתנה לאכזבות לשטוף אותה. לא חשבה שקיים להן בכלל מקום.
זה קרה בי"ב אלול, איך אפשר לשכוח. אמא התקשרה. היא זוכרת את היום. זוכרת גם את השעה. הקול שלה היה כבוי מדי. הבינה שמשהו קרה. אלפי תרחישים התרוצצו במוחה. אף לא אחד מהם היה קשור לאבא. אף לא אחד מהם היה קשור למחלה.
רק כשהגיעה הביתה הצליחה להרכיב את התמונה השלמה, ואולי דווקא השבורה: לאבא יש גידול ממאיר בראש. הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לחיות.
יצאה למרפסת, חיפשה אוויר. ראתה שם רק שמים. הרגישה אותם נמוכים כל כך, כמעט נופלים. חשבה שזה רק ביטוי. שורה מספר או עיתון. לא רצתה להרגיש מקרוב.
אחרי שלושה ימים שלא בדיוק ידעה לאן ממשיכים מכאן, סיפרה לה חברה על בת מלך. 'תקשיבי, זה פשוט עובד', אמרה לה בעיניים בורקות. 'אני מכירה אישה בת שלושים וחמש שהתחתנה אחרי שקיבלה את הקבלות, מכירה גם חולה אחת שהתרפאה אחרי שנים של סבל'.
הקשיבה למילים, לסיפורים. נאחזה בהם חזק. כל מה שהיה אפשר להיאחז בו קיבל את תשומת הלב שלה. לא היה לה ספק שהיא תעשה הכל בשביל אבא. תקבל את כל הקבלות. תשלח לשמים את כל התפילות. זה מובטח. זה ודאי. גם היא תראה את הישועות.
פתחה מחברת חדשה, כתבה שם עשרות קבלות. בכותרת היא כתבה בכתב יד רועד 'לרפואת שמעון בן שרה לאה'.
היא מעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל את השיעורים של המורה אירית – המחנכת של כיתה ט' - היא דווקא זוכרת. המורה תמיד סיפרה על הקבלות הקשות, אלו שמגיעות עם דמעות והרבה כאב. אותן, דווקא אותן, ה' הכי אוהב.
פתחה את הארון, אספה את כל הבגדים שהיא הכי אוהבת. כל אחד טמן בתוכו ריח, געגוע וזיכרון. עברה סעיף סעיף, הקריבה את הכל. הרגישה איך חלקים נושרים מתוכה לאט לאט. לא נתנה לרגשות לשלוט בה. ידעה שאולי עכשיו קשה, אבל בסוף הדרך היא עוד תראה את האור, אולי תהיה מאושרת.
בקו של 'בת מלך' היא קיבלה הרבה חיזוקים. כל יום עלו עשרות נשים לקו. סיפרו על הקבלות, לא שכחו לספר על הישועות שבאו בעקבותן.
בכל יום שחלף התמלאה המחברת בעוד עשרות קבלות. בכל פעם שהיה קשה, דמיינה את עצמה עולה על הקתדרה, קוראת בקול מלא עוצמה 'הבטחתי ונושעתי – עכשיו אני מפרסמת'.
היא תספר על הגידול שנעלם כלא היה, על הרופאים ההמומים. אולי מישהו ישאל בפליאה מה עשיתם?? אולי היא תענה, תראה את המחברת. מלאה. לא תשכח גם את הקו של בת מלך. הלא בזכותו הכל קרה.
***
זה קרה בשישי בצהרים. הייתה עסוקה בהכנות לשבת, היה גם את המבחן בראשון שקצת איים על שלוות הנפש שלה.התעסקה בצרות הקטנות, לא חשבה על דברים אחרים.
בדיוק אז קיבלה את ההודעה על אבא. כבר איננו.
בתחילה הכל קפא בה. הידיים, הרגלים, אפילו הנשימה. לא הבינה איך הלב שלה עוד מצליח לפעום.
אחרי זה הגיע הבכי. לא הצליח להפשיר, לא הצליח לנחם. הכעס הגיע מיד אחריו. כעסה על השמים ועל האדמה. על האור והצל. כעסה גם על החושך. המחברת הייתה מולה. תלשה ממנה דפים, רוקנה כמעט את כולה. לא הבינה את עצמה.
אחרי זה הלכה למקום פתוח, צעקה לשמים 'אבל הבטחת!!!!' ענני צמר גפן שתקו מעליה. השתיקה שלהם כמו ענתה לה: 'אף אחד לא הבטיח'.
'אבל קיבלתי מלא קבלות, הבטחתי אפילו לפרסם', הקול שלה היה מוזר, צרוד. לא הקול היציב ההוא שהתנגן בקו של בת מלך. ופתאום הרגישה בודדה כל כך מול כל הנשים שמצאו את הכתובת. הרגישה שכל העולם שותק עכשיו ורק היא צועקת.
'לאן נעלמו כל התפילות שלי?', רצתה לשאול. 'לא הגיוני שאת כל התפילות לקחת. ורק את שלי השארת כאן, תקועות בין שמים לארץ'.
***
רק אחרי חודש הצליחה קצת להתייצב. נתנה לנשמה לשוחח קצת יותר עם הגוף. עדיין לא הרגישה שלמה. ידעה שהחסר קיים ושום דבר לא באמת יצליח למלא אותו. נתנה לחלק ההוא להיות חסר בתוכה, התאמצה למלא את החלקים האחרים.
החיים נתנו לה אינספור הזדמנויות קטנות לחייך, אספה אותם אליה. התאמצה להנציח את כל מה ששווה אפילו אושר קטן.
ויום אחד היא אזרה אומץ שלא חשבה שקיים בה, חלקים קטנים מתוכה. התקשרה למספר של בת מלך. הצליל של ההקלטה אותת לה שהיא יכולה להתחיל לדבר. הבינה שעכשיו זה הזמן.
זה היה אמור להיות דקה. מקסימום שתיים. הייתה צריכה לומר את הקבלות, את הישועה, ואז לנתק.
במקום זה היא סיפרה את כל הסיפור מההתחלה. סיפרה על המחברת המלאה, הבגדים, החלומות שנאבדו והתקוות שהתנפצו לאלפי רסיסים. 'וגם אני הבטחתי', קולה בגד בה פתאום. 'גם אני הבטחתי לפרסם'.
רק אחרי שסיימה את ההקלטה הרגישה איך משהו בתוכה מתחיל להתרפא. לא היו אלו השמים שהתבהרו יותר, גם לא השמש שלא זרחה שבועות. רק הלב שלה שפעם בקצב מתון יותר. כבר אין מלחמות.
לא היא זו שתאחז במיקרופון בשתי ידיים יציבות, לא עליה יכוונו את האורות. מישהי אחרת תעמוד על הבמה. מישהי אחרת תספר את סיפור הגבורה ותגרוף מחיאות כפים סוערות. מבלי לדעת איך, מבלי לדעת למה, הידיעה הזו הדליקה אור בתוכה. הרגישה שרק היא יכולה לנגן את הסיפור שלה, פיסות קטנות שרק היא יודעת איך להרכיב.
פעם מישהי אמרה לה שציפיות הן אשליה. מרימות אותך גבוה אל השמים ואז זורקות אותך בחבטה אל הקרקע. היא לא זוכרת מי בדיוק אמרה את זה. לא זוכרת מתי. רק זוכרת את ההבעת פנים המסויגת שעלתה על פניה. הדפה את המילים שהושלכו לעברה, אמרה שלכל דבר בעולם הזה יש חוקים. לכל שאלה פתרון. ציפייה מביאה איתה תקווה, והתקווה ניצחון. לא נתנה לאכזבות לשטוף אותה. לא חשבה שקיים להן בכלל מקום.
זה קרה בי"ב אלול, איך אפשר לשכוח. אמא התקשרה. היא זוכרת את היום. זוכרת גם את השעה. הקול שלה היה כבוי מדי. הבינה שמשהו קרה. אלפי תרחישים התרוצצו במוחה. אף לא אחד מהם היה קשור לאבא. אף לא אחד מהם היה קשור למחלה.
רק כשהגיעה הביתה הצליחה להרכיב את התמונה השלמה, ואולי דווקא השבורה: לאבא יש גידול ממאיר בראש. הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לחיות.
יצאה למרפסת, חיפשה אוויר. ראתה שם רק שמים. הרגישה אותם נמוכים כל כך, כמעט נופלים. חשבה שזה רק ביטוי. שורה מספר או עיתון. לא רצתה להרגיש מקרוב.
אחרי שלושה ימים שלא בדיוק ידעה לאן ממשיכים מכאן, סיפרה לה חברה על בת מלך. 'תקשיבי, זה פשוט עובד', אמרה לה בעיניים בורקות. 'אני מכירה אישה בת שלושים וחמש שהתחתנה אחרי שקיבלה את הקבלות, מכירה גם חולה אחת שהתרפאה אחרי שנים של סבל'.
הקשיבה למילים, לסיפורים. נאחזה בהם חזק. כל מה שהיה אפשר להיאחז בו קיבל את תשומת הלב שלה. לא היה לה ספק שהיא תעשה הכל בשביל אבא. תקבל את כל הקבלות. תשלח לשמים את כל התפילות. זה מובטח. זה ודאי. גם היא תראה את הישועות.
פתחה מחברת חדשה, כתבה שם עשרות קבלות. בכותרת היא כתבה בכתב יד רועד 'לרפואת שמעון בן שרה לאה'.
היא מעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל את השיעורים של המורה אירית – המחנכת של כיתה ט' - היא דווקא זוכרת. המורה תמיד סיפרה על הקבלות הקשות, אלו שמגיעות עם דמעות והרבה כאב. אותן, דווקא אותן, ה' הכי אוהב.
פתחה את הארון, אספה את כל הבגדים שהיא הכי אוהבת. כל אחד טמן בתוכו ריח, געגוע וזיכרון. עברה סעיף סעיף, הקריבה את הכל. הרגישה איך חלקים נושרים מתוכה לאט לאט. לא נתנה לרגשות לשלוט בה. ידעה שאולי עכשיו קשה, אבל בסוף הדרך היא עוד תראה את האור, אולי תהיה מאושרת.
בקו של 'בת מלך' היא קיבלה הרבה חיזוקים. כל יום עלו עשרות נשים לקו. סיפרו על הקבלות, לא שכחו לספר על הישועות שבאו בעקבותן.
בכל יום שחלף התמלאה המחברת בעוד עשרות קבלות. בכל פעם שהיה קשה, דמיינה את עצמה עולה על הקתדרה, קוראת בקול מלא עוצמה 'הבטחתי ונושעתי – עכשיו אני מפרסמת'.
היא תספר על הגידול שנעלם כלא היה, על הרופאים ההמומים. אולי מישהו ישאל בפליאה מה עשיתם?? אולי היא תענה, תראה את המחברת. מלאה. לא תשכח גם את הקו של בת מלך. הלא בזכותו הכל קרה.
***
זה קרה בשישי בצהרים. הייתה עסוקה בהכנות לשבת, היה גם את המבחן בראשון שקצת איים על שלוות הנפש שלה.התעסקה בצרות הקטנות, לא חשבה על דברים אחרים.
בדיוק אז קיבלה את ההודעה על אבא. כבר איננו.
בתחילה הכל קפא בה. הידיים, הרגלים, אפילו הנשימה. לא הבינה איך הלב שלה עוד מצליח לפעום.
אחרי זה הגיע הבכי. לא הצליח להפשיר, לא הצליח לנחם. הכעס הגיע מיד אחריו. כעסה על השמים ועל האדמה. על האור והצל. כעסה גם על החושך. המחברת הייתה מולה. תלשה ממנה דפים, רוקנה כמעט את כולה. לא הבינה את עצמה.
אחרי זה הלכה למקום פתוח, צעקה לשמים 'אבל הבטחת!!!!' ענני צמר גפן שתקו מעליה. השתיקה שלהם כמו ענתה לה: 'אף אחד לא הבטיח'.
'אבל קיבלתי מלא קבלות, הבטחתי אפילו לפרסם', הקול שלה היה מוזר, צרוד. לא הקול היציב ההוא שהתנגן בקו של בת מלך. ופתאום הרגישה בודדה כל כך מול כל הנשים שמצאו את הכתובת. הרגישה שכל העולם שותק עכשיו ורק היא צועקת.
'לאן נעלמו כל התפילות שלי?', רצתה לשאול. 'לא הגיוני שאת כל התפילות לקחת. ורק את שלי השארת כאן, תקועות בין שמים לארץ'.
***
רק אחרי חודש הצליחה קצת להתייצב. נתנה לנשמה לשוחח קצת יותר עם הגוף. עדיין לא הרגישה שלמה. ידעה שהחסר קיים ושום דבר לא באמת יצליח למלא אותו. נתנה לחלק ההוא להיות חסר בתוכה, התאמצה למלא את החלקים האחרים.
החיים נתנו לה אינספור הזדמנויות קטנות לחייך, אספה אותם אליה. התאמצה להנציח את כל מה ששווה אפילו אושר קטן.
ויום אחד היא אזרה אומץ שלא חשבה שקיים בה, חלקים קטנים מתוכה. התקשרה למספר של בת מלך. הצליל של ההקלטה אותת לה שהיא יכולה להתחיל לדבר. הבינה שעכשיו זה הזמן.
זה היה אמור להיות דקה. מקסימום שתיים. הייתה צריכה לומר את הקבלות, את הישועה, ואז לנתק.
במקום זה היא סיפרה את כל הסיפור מההתחלה. סיפרה על המחברת המלאה, הבגדים, החלומות שנאבדו והתקוות שהתנפצו לאלפי רסיסים. 'וגם אני הבטחתי', קולה בגד בה פתאום. 'גם אני הבטחתי לפרסם'.
רק אחרי שסיימה את ההקלטה הרגישה איך משהו בתוכה מתחיל להתרפא. לא היו אלו השמים שהתבהרו יותר, גם לא השמש שלא זרחה שבועות. רק הלב שלה שפעם בקצב מתון יותר. כבר אין מלחמות.
לא היא זו שתאחז במיקרופון בשתי ידיים יציבות, לא עליה יכוונו את האורות. מישהי אחרת תעמוד על הבמה. מישהי אחרת תספר את סיפור הגבורה ותגרוף מחיאות כפים סוערות. מבלי לדעת איך, מבלי לדעת למה, הידיעה הזו הדליקה אור בתוכה. הרגישה שרק היא יכולה לנגן את הסיפור שלה, פיסות קטנות שרק היא יודעת איך להרכיב.
נערך לאחרונה ב:
