הנושאים החמים
הנושאים החמים
~~~
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
אומרים זו שקיעה אחרונה של שנה. לפני הסוף.
כתום וורוד ואדומים השמים. לעמוד בשער, להיאסף, אתה והכלום. אתה והכול. והיופי שאבד ואין לו כבר שם.
היית שם, איך לא תזכור. ואללי על האש והתום והשקט. והכיסא הריק שלידך שעוד משקיף לשדות.
זה ריח זיכרון, מישהו קטף הדסים רק בבוקר ושם אותם ממש לידך. אתה רוצה לזכור איך נראו הפרחים אז, ומה היה ריחו של התום כששרת 'תכלה שנה וקללותיה'. אבל לך תזכור. מי יזכור. אולי ביזכור תעז?
אתה זוכר את הזווית של הראש, את נדנוד היד והברק בעיניים. איך היה לו זמן לכוון ב'שנה טובה ומתוקה', לא סתם טובה, הוא אמר. מתוקה שתהיה. מתוקה.
אתה זוכר את השקט. טוב יותר את הרעש. את הרחוב המחשיך וליל כוכבים של חג. ילדים רצים בין כיסאות כתר חבוטים, ואישה מנדנדת תינוק בחצר וצוחקת.
~~~
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
~~~
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
~~~
עמדת מחוץ לבית הכנסת. ידיים בכיסים, רגל נשענת על הקיר וראש מוטה, לוגם אוויר. איזה שמים היו אז הא? כחול טהור וסגול של דמדומים. השקיעה הכי יפה של השנה.
אומרים במוצאי שמחת תורה הייתה שקיעה יותר יפה. אולי, מי יודע. אתה ראית בדיוק אדום ארגמני על הידיים, למי היה כוח לבדוק איך נראתה אז החמה.
הוא ראה אותך בוהה בשמיים אז, צחק ואמר 'בוא תעזור לפתוח חלונות, שלום שכח לכוון את המזגן. יומיים חג, השתגע הבנאדם נראה לי'.
עכשיו זה תשפ"ה ושלושה ימים של שקט. ורצף. וניתוק אחד ארוך ארוך. בלי מזגן אה? הזכרת לו את זה שם באדי החום של רפיח, הוא צחק שוב, אלא מה, ואמר לך לשתוק.
אחר כך הוא עזב, נכנס אל רעש התפילות שבפנים, והשמיים השחירו עוד קצת ועוד טיפה. ומתוך שמעת איך שרים האנשים בערבוביה אחת גדולה ויפה, לאחות הקטנה שסוף סוף סיימה לה שנה.
והעולם היה יפה אז, וחי. וצוחק וחולם. ואנשים קראו, ולחשו, וחלק בכו, וכמה שמעת בקול מבקשים: 'תכלה שנה וקללותיה. תכלה׳.
וכלתה באמת. כלתה שנה. ועם קללותיה לקחה גם ילדיה. ורוקדים בשדותיה. ושרים ברחובותיה. ועקודים בגבולותיה זבחה.
ובא לך לצעוק פתאום, אבל שקט מידי מסביב, ורעש הדפדוף שבמחזורים כמעט נבלע במזגן המטרטר. הפעם הוא לא שכח לכוון אותו שלום, לא יותר משש-עשרה הוא חזר ואמר והדגיש. הרבה אנשים באים לכאן, הרבה, אי אפשר עם החום שהיה כאן שנה שעברה.
ולך תזכיר לו כמה עזבו וכמה במילואים. כמה ברחו, וכמה לא יחזרו גם אם ישים אותו סוף סוף על עשרים ושתיים. אבל אולי לא צריך לומר לו כלום בכלל, גם לידו יש שני כיסאות ריקים השנה.
~~~
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
חם קצת עכשיו למרות המזגן, ורעש הפיוט הצרוד כמעט קורע לך את האוזניים. ומעזרת הנשים כבר שומעים את הבכי כאילו שקעה חמה על יום כיפור וזה בכלל כל נדרי.
ובא לך קצת גם לבכות, אבל האותיות שבמחזור ברורות מידי, ומלמעלה יש קול נשיפה חנוק שיכול להיות שייך רק לאמא אחת ביישוב, והאצבעות שלך מקמטות חזק מידי את הדף במילים 'מתי תעלך בתך מבור. ומבית כלא'.
וזה חג. אלוקים, זה חג. ואם ככה ראש השנה מתחיל, איך תצליח בכלל לקחת אוויר אל הצל המאיים האחרון ההוא שבאופק התקופה הזאת. זה שהוא פעם קרא לו 'החג של הפלוס אחד'.
עכשיו בינינו, הוא היה קצת איך נקרא לזה? מעופף כזה. אבל כמו שאומרים האומרים, גם מטאטא חלוד מדי פעם יורה.
ובאמת שהוא צדק. כי זה פלוס ופלוס אחד גדול. ומי בכלל צריך אחרי שבעה ימים של משתה, עוד חג אחד לרקוד בו עד כלות הנשימה והלב?
אבל זהו שלא צריכים. מקבלים. ככה במתנה אחת גדולה ואוהבת. ואיך אהבת את החג הזה פעם. איך אהבת אותו.
~~~
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
בלילה של שמחת תורה רקדתם, כאבו לך הרגליים כבר. הוא התעקש שאתה עצלן וגרר אותך שוב למעגל. זיעה שקופה נטפה לו על הפנים, נוצצת מתחת לאור נברשות מצועצעות מידי של בית כנסת, וטופי וורוד אחד בדיוק נחת לו על האף כשהוא שאג לך באוזן: 'בחייך, תרקוד כבר כאילו אין מחר'.
ורקדת. והפסקת עם החשבונות. והנשימה כמעט ברחה לך כשהחלקת על העטיפה הוורודה של הטופי שהספיק הינוקא שלך לחסל בזמן שעוד התלבטת. ובאמת לא היה מחר אחרי זה.
ואם היית יודע, הא.
אבל בינינו, מה באמת היית עושה אם היית יודע?
לא נותן לו לצאת לרגע מהמעגל? תופס את הידיים של כל מי שסביבך בחרדת קודש מזיעה? רוקד עד אור הבוקר?
הרי הוא כבר היה עוצר אותך אם היה יודע, 'מה זה הקלישאות האלו, ריקוד אחרון', הוא היה צוחק, 'בסוף נגיע עייפים לקבר, אח שלי'.
~~~
זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
~~~
אומרים כשאתה מבקש על מה שאין תזכור תמיד לבקש על מה שכבר יש.
על השמש שעולה כל יום במזרח, על הכתום הרך שלה כשהיא גוועת. על החיוך הראשון ושן שבוקעת, על האושר של פעוט שלמד כבר ללכת לבד.
הרי מי זה שהבטיח לך שכל הטוב והשמיים, הים והאושר, יישארו לך כשתשקע לה השנה בפעם האחרונה.
והיה לך. הרי הכול כמעט היה לך. והידיים שחיבקו את העולם ולא ידעו עד כמה היו המתנות גדולות מידי. ורק הלב רטן קצת, דאג מידי פעם, לבקש עוד קצת ועוד קצת ורק אם אפשר.
וגם אותו האושר השקוף הזה היה לך, והעצב הרך. והדמעה שעדיין העזת לבכות כשהכאב עוד לא חנק. והאנשים, כל כך הרבה מהם עוד היו, שכבר לא תספיק אף פעם לומר כמה אהבת.
ויש שקט פתאום, וכחכוח חלש ומנגינה שהופכת איטית קצת וצרודה. וסביבך הקהל רועש, והרבה גרונות נחנקים קצת מחגיגיות, ותקווה ששורטת, וכאב מדמם ולח.
ואתה לוחש כי אין לך כוח כבר לצעוק, והאותיות שבמחזור מטשטשות קצת סוף סוף בשלוש המילים האחרונות.
רק אל תשכחי להביא איתך תשפ"ה את כל הברכות של תשפ"ד, רק אל תשכחי.
ואחר כך עוד תוסיפי לברך.
~~~
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
~~~
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
~~~
אָחוֹת קְטַנָּה הוא פיוט שפותח את תפילות ראש השנה ומושר בעיקר על ידי קהילות הספרדים.
הפיוט חובר על ידי הרב והמקובל אברהם חזן מגירונה, בן חבורתו של הרמב"ן מהמאה ה-13, שרמז את שמו באקרוסטיכון בראש בתי הפיוט.
(ויקיפידיה).
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מַה תַּעֲלִים עֵינֶךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
(הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת
כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת
וּכְרוּם זֻלוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת
בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ :
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
נְחֶהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפֹרֵחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
הפיוט חובר על ידי הרב והמקובל אברהם חזן מגירונה, בן חבורתו של הרמב"ן מהמאה ה-13, שרמז את שמו באקרוסטיכון בראש בתי הפיוט.
(ויקיפידיה).
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מַה תַּעֲלִים עֵינֶךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
(הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת
כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת
וּכְרוּם זֻלוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת
בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ :
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
נְחֶהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפֹרֵחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
נערך לאחרונה ב:
