סיפור בהמשכים מירוץ לכליון

Zohar Kali · 16/9/24

פרולוג:

מרקש מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי.

מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד.

מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של כמה נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. אלמודה, כינו אותה.

לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים תדיר בביתה הייתה לשוב לציון.

בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו נמלאות עיני אמה דמעות רכות. עוד נשוב לשם, אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון.

בעודה מתרפקת על זכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלסטינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה.

הוריה שחדו רבים כדי לנסות לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחששויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב.

באותה עת, רצה יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי , והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כששחזרה את הזכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד מול גרגירי השנאה והערמומיות שכוונו לעברם.

אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים בכדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אמם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך.

אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה והתכווצה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אמם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה.

לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו.

"בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להפרד ממנו כיאות".
מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות.

"אמי היקרה, אהבתי אלייך רבה מכל כוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". לוקחת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה.

באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

Zohar Kali · 16/9/24

פרק ראשון:

לונדון, אנגליה, 1940

הדמות הניצבת במורד רחוב וייטהול הייתה חריגה בנוף הלונדוני הטיפוסי. גבר כבן ארבעים, גבה קומה לבוש כולו שחורים, צעד במהירות במורד הרחוב, מטרייה שחורה בידו. עורו שחום, תלתליו שחורים, עיניו הכהות בוחנות. הילוכו המהיר, כמו גם תווי פניו החדים, שיוו לו ארשת מסתורית.

מדי פעם שפשף את כפיו זו בזו, כשומר על חומן. ניכר עליו כי הקור הלונדוני זר לו לחלוטין, ורגיל הוא לטמפרטורות גבוהות בהרבה. בקצהו הצפוני של הרחוב, במקום המפגש בין וייטהול לכיכר טרפלגר, היה עליו לפגוש אדם בשם רוברט בלאק, ולמסור לו מעטפה. הוא אינו יודע מי הוא אותו רוברט בלאק והיאך הוא נראה, אך ידע איך למצוא אותו.

כעת, הגיע האיש המסתורי למרכז הכיכר, עמד והתבונן. במרכז הכיכר ניצב עמוד נלסון, שעליו פסלו של הלורד אדמירל הוריישו נלסון, מפקד הצי הבריטי בקרב טרפלגר, מוקף על ידי ארבעה אריות עשויי ברונזה. רעד עבר בגופו, ולא מקור. הוא יכל להשבע שראה זוג עיניים אנושיות, בוחנות אותו מתוך עיני האריות. 'כנראה הקור הלונדוני' הרהר בלבו, מוחק כהוא זה את הרגשתו. המשימה שהוטלה עליו הייתה בדרגת יהלום, הדרגה השלישית. מעליה היו רק משימות בדרגות פלטינום ואורניום. מאחורי דלתיים סגורות, היו לחישות לגבי משימות בדרגת אורניום. אלו משימות מסוג אחר, משימות שהשפיעו יותר מכל על התנהלות העולם.

אף אחד לא ידע מה טיבן, ועד כמה הן מסוכנות, אך חלומו של כל פעיל בארגון היה להשתתף במשימה כזו. האיש המסתורי שב להרהר במשימתו הוא. ככל שחשב על משימתו, כך פשטותה התגברה. היה עליו להעביר מעטפה. זה הכל. מדוע אדם מומחה בדרגתו נשלח למשימות זוטרות כאלו? ככל שהרהר בדברים, צצו יותר ויותר סימני שאלה. לאורך עשרים שנות שירותיו בארגון, הוא הוכיח את יכולותיו עשרות פעמים.

הוא היה הצלף השני בחשיבותו בארגון, מכיר את העולם הערבי ככף ידו. שליטתו בשפות זרות רבות כמו כישורי הניווט המעולים, גרמו לרבים וטובים להעריכו. הוא השתתף בעברו במספר משימות בדרגת יהלום, אך אף לא אחת מהן הייתה כה פשוטה. חיוך גדול התפשט על פניו כשנזכר במשימתו הראשונה בדרגת יהלום. סיפוק רב ניכר מחיוכו, ועיניו נמלאו שמחה.

בשעתו, הוא התחזה ליהודי עיראקי בצורה מושלמת, רביב של טעות לא נעשה. הוא התכונן במשך חודשים רבים, מדקלם טקסטים תנכיים, לומד כל מה שרק אפשר על יהודי עיראק. הוא שינה את שמו, לבושו, דיבורו והתנהגותו עד שהוא כלל לא זהה את עצמו. יצחק חדד, הציג את עצמו. הוא השתלב בקהילה בקלות יחסית, עד שרבים וטובים הכירוהו.

גם היהודי התמים שאותו הצליח להפעיל היה מטרה קלה מדי. בנימין איפרגן, יהודי מרוקאי ציוני ונלהב. את בנימין פגש בדרכו חזרה מעיראק לפלסטינה. היהודי הצעיר היה בעל כשרונות רבים, יפה תואר ויפה מראה. הכריזמה, הבטחון והתשוקה שבו היו מדבקות. רבים מיהודי פלסטין העריכו אותו. מהר מאוד הוא השתלב בארגונים הלוחמים, מפקד על כיתות לוחמים. הייתה זו תמימותו שהפילה אותו. חיוך התפשט על פניו כשהרהר במשימתו. 'אין ליהודי התמים הזה מושג מה עולל, וכשיגלה...' תחושת סיפוק הציפה אותו, משרה עליו אווירה נרגשת.

'אני אכן הטוב ביותר' הרהר לעצמו בליבו. אך מדוע אירופה? קולות הספק צפו מחדש. ההתעקשות של ממוניו לשלוח אותו לאירופה הייתה תמוהה. מאוד. בעשרים שנות עבודתו, מעולם לא דרכה כף רגלו ביבשת הקרה. את מדינות ערב הכיר ככף ידו, ומראהו הסגיר כאלף עדים את מוצאו. עם זאת, ככל שסירב כך התגברה עקשנותם של ממוניו.

לבסוף, נכנע בלית ברירה, ועלה על האונייה הראשונה שמצא. בעודו שקוע במחשבותיו, שמע לפתע קול גברי נמוך, פונה אליו, "המכה הראשונה מהווה את מחציתו של הקרב, ואילו המכה השנייה...". הדובר היה גבר לונדוני טיפוסי בשנות החמישים המאוחרות לחייו. עיניו הכהות היוו ניגוד מושלם לעורו החיוור שראה ימים טובים יותר.

אורו עיניו של האיש המסתורי. זה המשפט שחיכה לו. "המכה השנייה כמוה כהגנה. לא צריכה להיות מכה שנייה." אמר קבע. כשראה את ההנהון המוכר, החליק את המעטפה אל כיס מעילו של חברו הלונדוני, שהמשיך בכיוון הכיכר. 'המשימה בוצעה בהצלחה, העברתי את המעטפה לבלאק' שמח בלבו האיש המסתורי. שמח מהצלחת משימתו, עלה במעלה רחוב וייטהול עייף אך נרגש.

האיש המסתורי לא ידע, שעשר דקות לאחר מכן הגיע אל הכיכר המיועדת רוברט בלאק האמיתי, ובחור אחר, בעל מראה לונדוני טיפוסי העביר לו מעטפה אחרת.

Zohar Kali · 18/9/24

בס"ד

פרק שני:

הרי האטלס, מרוקו, 1940:

מעולם לא חיבבה נור את השמש הקופחת הניצבת גאה אל על. ענן אחד לא העז לכסות על אורה המחמם, הלוהט, ולהקל במקצת על החום הכבד. היה זה יום שמשי במיוחד במרכז הרי האטלס העצומים. רכס ההרים בצפון מערב היבשת, המשתרע על שטח עצום של מאות קילומטרים, היווה בית לעשרות שבטים אזוריים המכונים ברברים. ביניהם, היה שבטה של נור.

הברברים היו פרימיטיביים למדי, אורך חייהם פשוט אך מתיש. רובם מתפרנסים מחקלאות וגידול תמרים. שבטה של נור לבדו, גידל חמישים מיני תמרים שונים, כל מין בעל טעם ייחודי משלו. פעם בשנה, בתחילת הסתיו המדברי, חוגגים יחדיו השבטים את חגיגות גדיד התמרים. החגיגות נמשכות שבועיים ימים, בהם השבטים עורכים טקסים דתיים ושמחים בברכת הא-ל.

ההכנות לחגיגות אורכות חודשים, בהם מתחילות הנשים לתפור רדידים צבעוניים מיוחדים לקישוט העצים. הגברים אוספים ענפים וגזעי עצים להכנת מדורות, ודגים דגי זיז מיוחדים למאכל. הברברים כולם מחכים לחגיגות, בעיקר בשל שפע המזון והשתייה. זוהי התקופה היחידה בשנה בה הברברים נהנים משפע רב כל כך של מאכלים, ומסוגים רבים כל כך של יין. אך לא רק עונג גשמי יש בחגיגות.

המוזיקה התמידית, המלווה בשירת הברברים ותיפופים מקצועיים, משמחת את נשמתם העייפה בצליליה הטהורים. הם מחכים לה שנה שלמה, נהנים כל רגע מהמנגינה והמקצב. היחידה שלא חכתה כלל ועיקר לחגיגות, הייתה נור. תמיד הרגישה לא שייכת, בודדה ומושפלת, הן פנימית והן חיצונית. תחושה זו התעצמה שבעתיים בתקופת החגיגות. הברברים כולם היו כהי עור, עיניהם שחורות ושערם החלק שחור.

ואילו נור, הייתה שונה לגמרי. תלתליה האדמדמים הבוהקים, ועיני התכלת הנוצצות, היו חריגות בנוף הברברי. עורה, שהתכהה מזמנה הממושך בשמש היה עדיין בהיר מדי ביחס למקומיים. שנים התביישה נור במראה החיצוני, מנסה להסתיר את עצמה. כמה שיטות משונות ניסתה כדי לשנות את צבע שערה! לא היה כמעט עלה מפיק צבע בכל האזור שלא מרחה על שערותיה העקשניות.

אך כלום לא צלח, שיערה המשיך לבהוק באדמומיותו, מושך תשומת לב של רבים מהברברים. כששאלה את אימה מדוע היא כה שונה, הייתה מתחמקת זו משאלתה ומעבירה נושא. תחילה, לא ייחסה נור חשיבות לנושא, אך ככל שהתגברה, הציפו את אוזניה שמועות על מוצאה. שמועה אחת אמרה כי אמה מצאה אותה על גדת נהר הזיז, תינוקת קטנה ללא השגחה, ואימצה אותה לביתה.

שמועה אחרת טענה כי הוריה היו צרפתים שנשלחו לאזור, ונהרגו בתאונה. השמועה המצחיקה וההזויה ביותר מבין כל השמועות ששמעה, הייתה השמועה שהיא בתם של מרגלים זרים שנתפסו. כשספרה לאימה על השמועות השונות, החווירו פני אימה, שתיקה רועמת נסוכה על פניה הכהות. "אין זה חשוב מאין הגעת נור, מה שחשוב הוא לאן תגיעי. אני אוהבת אותך בכל ליבי ומתפללת שעתידך יהיה טוב. חולמת אני לראותך נישאת לטייב עלוואי, בנו של ראש השבט. הוא שם עלייך את עינו, את יודעת" -כעת צחקקה אימה, ידה האחת מלטפת את גבה של נור וידה השנייה אוחזת בה.

"אימי היקרה, לדמיונך אין גבול. אין ספק שריכולי הנשים בשעת שטיפת הבגדים שבשה את דעתך. מה גם שאיני מחפשת להינשא בשנים הקרובות." אמרה נור בפנים רציניות, טונה עדין אך תקיף. "אך ייעודה של כל אישה הוא להנשא, לא תוכלי לברוח מכך" השיבה אימה בביטחון. נור החליטה לשתוק. לא רצתה לשתף את אימה בהחלטה ההולכת ונרקמת במוחה כבר חודשים רבים. נור תכננה לברוח מהרי האטלס הרחבים, לצאת למסע חיפוש אחר שורשיה האמיתיים. היא אהבה את אימה מאוד, אך ליבה לא היה שלם כל עוד פיסת המידע הזו תלושה. היא הייתה חייבת להשלים את הפאזל החסר, והייתה רק דרך אחת לעשות זאת. בריחה.

Zohar Kali · 19/9/24

המשך הפרק:

עדיין לא ידעה נור איך ומתי תיאלץ לברוח, אך ידעה כי יהיה זה בשנת השמש הקרובה. היחידה שידעה על תוכניותיה, הייתה חברתה היחידה, האהובה עליה מבין כל בנות השבט, ללה עלוואי, בתו של ראש השבט. ללה הייתה ההפך הגמור מנור, חברותית, שמחה, אסרטיבית ודעתנית. היה לה חוש הומור נפלא שנור כל כך אהבה, חיוך תמידי נסוך על פניה העדינות.

כעת נזכרה נור שבעוד שעת שמש אחת אמורות הן להיפגש במקום מפגשן הקבוע. מגיל צעיר, נהגו השתיים לשחק יחדיו בנקודה המשקיפה על עשרות אלפי הדקלים, הבוסתנים וקסבות הבוץ של תפיללאת, נאת מדבר ענקית למרגלותיהן. היו שתיהן יושבות תחת עצי הדקלים, נהנות מהרוח המדברית הקרירה ומהתמרים המתוקים. כמה חכתה נור לפגוש את ללה ולספר לה את אשר על ליבה.

בעודה צועדת לנקודת המפגש, פגשו עיניה בעיניים קרות ומנוכרות, עיניים אשר הופיעו בסיוטי הלילה של נור, עיניה של אומיה. אומיה הייתה בת גילה של נור, דודה ראש השבט. בכל הזדמנות, נהנתה זו האחרונה להקניט, להשפיל, ואף להכות את נור. בשל מעמדה, אף לא אחד מהמתבוננים היה מעז לעמוד מולה, וכך עברה נור במשך השנים סדרת הצקות פיזיות ונפשיות. רשעותה של אומיה הלכה והתגברה, שנאה יוקדת ואמיתית ניכרת היטב מבין עיניה השחורות.

"מה יש לנו כאן?" שאלה את נור, עיניה מחייכות ברשעות. "הר הגזר האהוב עלי. כעת התכופפי דלעת ונשקי לי את רגלי." אמרה בטון תקיף, קוראת תיגר על נור. "איני מוכנה. ללה תכף תגיע לכאן וכשתראה את מעשייך, תקח אותך להישפט אצל אביה. לא עשיתי לך דבר, הפסי" סטירה מצלצלת קטעה את שטף דיבורה, גל של כאב מציף את תודעתה.

"שלא תעזי לדבר אליי ככה, דלעת רקובה. איני יודעת מה ללה מוצאת בחסרת חן כמוך. אולי מחפשת היא להעצים את יופייה על ידי לקיחת חברה מכוערת. בכל מקרה, איפה היינו? אהה נשקי את רגלי דלעת רקובה"- דרשה אומיה, הארסיות בקולה מתגברת. נור, שהכאב עדיין מציף את תודעתה, לא יכלה לחשוב בהיגיון. בלית ברירה התכופפה ונישקה את נעליה הצבעוניות.

"יופי, היה קשה? אני ממהרת היום, אז אאלץ להיפרד ממך. לפעם הבאה ראש דלעת", צחקה לעברה אומיה, תחושת סיפוק ניכרת מפניה. באותם רגעים, כמה קנאה נור בשמש הקופחת הניצבת מעליה. היא הייתה חופשייה אי שם במרומים, מאירה עולם שלם, גאה בקיומה. היה לה הכח לעמוד איתנה מול גחמות משונות. בעצם, אף אחד לא העז לעמוד מולה.כמה רצתה נור להידמות לשמש, לדעת לעמוד על שלה בנחישות.

נור עייפה מההשפלות, הבזיונות וההצקות של בנות השבט. כשללה הייתה לידה, לא העזו לעשות לה כלום, אך כשהייתה לבדה הייתה היא טרף קל למלתעותיהן החדות. כמה קיוותה למצוא את שורשיה האמיתיים, את משפחתה האמיתית. כל כך השתוקקה לחוש פעם אחת בחייה תחושת שייכות אמיתית, לדעת מי היא ומאיפה הגיעה.