סיפור בהמשכים אריאל. ילד של אבא.

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מנסה לכתוב סיפור.
הנושא די רגיש.
מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
אשמח לביקורת.
כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...


פרק א

זהו אבא הלך.

שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.

אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.

כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.

הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.

אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.

אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.

לא יודע אם הוא אוהב אותי.

אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.

וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.

כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.

הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.

אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.

אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.

אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.

עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.

בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.

הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.

אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.

הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.

בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.

אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.

מצויר עליה יד, אני יודע.

כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.

אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.

החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.

אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.

אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.

היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.

כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.

אני מתגעגע לאבא.

אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.

הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.

אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.

ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.

אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.

מלא דמעות מרטיבות את הכרית.

אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.

היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.

אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.

אין לי אור ואני מפחד נורא.

אין לי אבא שיגרש את החושך.

הוא הלך.

אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.

אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.

אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.

בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.


מחר אני יעלה עוד פרק...
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ב

עבר מלא זמן. אני כבר כמעט לא זוכר איך אבא נראה.

הכל בגלל אמא. היא כל הזמן הולכת למקומות חשובים.

היא לוקחת אותי לסבתא כץ באוטו הלבן, ואפילו שהיא יכולה לקחת אותי לאבא, היא לא.

אני יודע כבר שהוא לא מת.

סבתא כץ כל הזמן אומרת לסבא שבטוח אמא שלי תקבל את המשמורת.

אני לא יודע מה זה בדיוק משמורת.

אני רק יודע שבגלל כל המקומות החשובים שאמא הולכת אליהם, אני לא רואה את אבא.

אני מרגיש משהו בלב שכל הזמן רוצה את אבא.

אני רוצה שאבא יבוא כבר וירים אותי גבוה, כי אז אני עף ובקושי מצליח לנשום מרוב גובה, אבא נורא גבוה.

פעם כשעוד היינו בבית הישן ואבא לא הלך, כל פעם כשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה הוא היה מעיף אותי.

אני הכי מתגעגע למקלחת, כי אבא תמיד קילח אותי.

אמא בכלל לא יודעת לקלח כי היא לא עושה לי 'גשם כוכבים' כשהיא מלבישה אותי.

כשאבא היה מקלח אותי זה היה הכי כיף ונעים, הוא כל הזמן היה מדגדג אותי והייתי צוחק בקול.

אבא אף פעם לא כעס כשאני צוחק בקול ועושה רעש, כי כנראה אין לו כאבי ראש, לאמא כל הזמן יש.

לפעמים, אחרי שאמא כעסה עלי נורא, אז הוא היה מחבק אותי חזק.

כשהוא היה מלביש אותי הייתי אומר לו כל פעם איפה הוא ינשק אותי, הוא קרא לנשיקות האלה כוכבים.

כל פעם שהוא גמר לקלח אותי וכבר הייתי עטוף במגבת הוא היה אומר בקול חשוב כזה:

"התחזית להיום, גשם כוכבים, אנא בחר איפה הכוכב הראשון ייפול?".

אני לא יודע מה זה המילה תחזית וכל פעם ששאלתי את אבא הוא צחק נורא ונתן לי עוד גשם של כוכבים על כל הפנים שלי.

לפעמים הוא אפילו נתן לי נשיקות באף ובעיניים כי ככה אני אמרתי לו, זה נורא מצחיק ומדגדג.

הוא תמיד אמר שאני חכם כי אני הייתי סופר כמה כוכבים הוא יכול לצייר עלי, פעם ספרתי כמה מקומות יש בפנים והצלחתי לחשב כי זה רק שתי עיניים אף ופה ושתי לחיים ומצח וסנטר, הכל ביחד זה שמונה.

עכשיו אני בכלל לא צוחק.

אני עצוב נורא כי אני מפחד שהלב שלי חולה. כל הזמן כואב לי שם.

אני נורא רוצה את אבא. סבתא אומרת לי שאבא הוא איש רע ואני בכלל לא מאמין לה.

סבתא בעצמה היא איש רע, אני יודע את זה כי אנשים רעים הם כל הזמן מרביצים ויש להם פנים אדומות, כמו שהיא.

אני לא אהיה איש רע כשאני אהיה גדול כי להרביץ זה כואב נורא.

ואני חושב שאם היו מרביצים פעם לאמא וסבתא הם כבר היו מפסיקות להרביץ לי כי אז הם כבר היו יודעות שזה כואב.

אני בטוח שהם לא יודעות כי הם כל פעם נותנות לי סטירות כשאני בוכה ומתגעגע לאבא.

אני כל היום משחק עם הילד של מוטי. מוטי זה אח של אמא.

יש למוטי ילד אחד שכל הזמן מגיע לסבתא. כי סבתא נורא מיואשת ממני, ככה היא אמרה למוטי בטלפון.

הילד שלו בא לשחק איתי כדי "להפיג את השעמום של אריאל" ככה סבתא קוראת לזה שאני משחק עם יודה.

אני בכלל לא יודע מה זה להפיג ואני לא שואל כי היא תכעס, היא לא אוהבת שאלות כמו אבא.

אני אפילו בטוח שהיא חושבת שאני טיפש ותינוק. היא כל הזמן אומרת לסבא את זה.

היא אולי חושבת שאין לי אוזניים אבל יש לי ואני שומע ונעלב נורא.

יודה זה שם של אנשים רעים, אני יודע את זה כי יודה גם מרביץ לי.

הוא בכלל לא יודע לעשות פאזלים והוא לא חכם כי הוא לא יודע לקרוא כמו שאבא שלי לימד אותי.

אז אני אומר לו את זה שהוא טיפש. כל פעם שאני אומר לו את זה הוא מרביץ לי נורא.

אני לא מרביץ לו, כי זה בטח יכאב לו נורא.

סבתא נורא כועסת כשיודה מרביץ לי, זה מוזר נורא, כי היא כועסת עלי ולא על יודה.

היא לא יודעת שהוא רשע כי הוא מרביץ.

עוד מעט אני הולך לגן חדש ואז אולי יהיו לי חברים צדיקים כמו שאבא וכמו שאני.

אני נורא מחכה כבר לגן.

והכי אני מחכה כבר לראות את אבא.
 
נערך לאחרונה ב:

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הכתיבה שלך מלאה מאוד ברגש. אני לא יודעת אם ילדים ממוצעים בני ארבע יודעים ככה לבטא את הרגשות של עצמם, אבל הוא גם ככה עושה רושם של ילד חכם מכפי גילו אז זה בסדר.
קצת מופרך לי שכולם שם מרביצים לו, נשמע לי מוגזם וגם לא משהו שיעבור צנזורה. לא ייתכן שכולם שם עצבניים תמיד עד כדי מכות כל הזמן, וזה הרגיש לי קצת מוגזם.
חוץ מזה, ממתי ילד בן ארבע יודע לקרוא? הגזמת קצת. אולי הגיוני יותר שהוא יודע אותיות.
אבל- אם זה מבוסס על סיפור אמיתי, אולי ההערות שלי לא תקפות. תבדקי את העניין עם עצמך...
ו- אני מחכה כמובן להמשך.
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הכתיבה שלך מלאה מאוד ברגש. אני לא יודעת אם ילדים ממוצעים בני ארבע יודעים ככה לבטא את הרגשות של עצמם, אבל הוא גם ככה עושה רושם של ילד חכם מכפי גילו אז זה בסדר.
קצת מופרך לי שכולם שם מרביצים לו, נשמע לי מוגזם וגם לא משהו שיעבור צנזורה. לא ייתכן שכולם שם עצבניים תמיד עד כדי מכות כל הזמן, וזה הרגיש לי קצת מוגזם.
חוץ מזה, ממתי ילד בן ארבע יודע לקרוא? הגזמת קצת. אולי הגיוני יותר שהוא יודע אותיות.
אבל- אם זה מבוסס על סיפור אמיתי, אולי ההערות שלי לא תקפות. תבדקי את העניין עם עצמך...
ו- אני מחכה כמובן להמשך.
הכל נכון ילד בן ארבע חכם כמו בן שבע יודע לקרוא וקולט הכלללל ולא כולם מרביצים שם רק סבתא ואמא
ככה אמא גדלה ככה היא למדה לחנך...
והבנדוד מרביץ כמו כל ילד בגילו שמעצבנים אותו.....
 

גאווהסקריפט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה מדהים
בבקשה בבקשה עוד!!!
הכתיבה מגוף הילד מביאה לדמעות, היא נוגעת עמוק.
אבל אולי זה יכול לסרבל כשיש כל כך הרבה מושגים שילד לא יודע או לא מבין, אולי יהיה לך קל יותר לשלב גם צורה שונה, לא יודעת. זה ממש נתון לטעמך האישי.
והגשם של כוכבים-♥ ריגש ממש. לוקחת לעצמי...
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוי זה חמוד ונוגע נורא.
מישום מה שיארתי שההמשך יגלה איזה פאנצ' מסויים כי זה לא בדיוק הרגיש לי משהו סטנדרטי לעולם שלנו.. פשוט בדכ זכור לי שהאבא מרביץ ולא האמא.. (אבל בכל זאת תמשיכי כי זה יפהה)
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוי זה חמוד ונוגע נורא.
מישום מה שיארתי שההמשך יגלה איזה פאנצ' מסויים כי זה לא בדיוק הרגיש לי משהו סטנדרטי לעולם שלנו.. פשוט בדכ זכור לי שהאבא מרביץ ולא האמא.. (אבל בכל זאת תמשיכי כי זה יפהה)
חבל מאד שהעולם לא פועל לפי ה- "בדרך כלל" שלך.
אבל יש!
גם נשים.
שמכות את ילדיהם(ובעליהן ובחורותיהן ובחוריהן....)
כן.
תאמינו.
עצוב.
מפחיד.
אמיתי.
עובדת על המשך...
בעזרת השם..
 

גאווהסקריפט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חבל מאד שהעולם לא פועל לפי ה- "בדרך כלל" שלך.
אבל יש!
גם נשים.
שמכות את ילדיהם(ובעליהן ובחורותיהן ובחוריהן....)
כן.
תאמינו.
בהחלט יש. ואת מעלה למודעות נושא חשוב וכואב.
תודה לך, את נותנת קול להרבה ששותקים, שמסתירים, שמחביאים פלסטרים וסימנים כחולים...
זה נשמע הזוי. זה לא.
 

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואיי אהבתי
הכתיבה הזו מהמבט של הילד מרגשת ממש
מחכה להמשך...
למרות שגם לי קצת הציק הדגש החזק על האלימות
אמנם לצערנו יש כאלו מקרים
אבל מרגיש לי שמידי הכל נגדו
מידי מכור מראש כזה
בד"כ בסיפור יש דמות אחת רעה
אבל פה בנתיים כל הדמויות נגדו
חוץ מהאבא שלא קיים כרגע מוחשית
 

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חבל מאד שהעולם לא פועל לפי ה- "בדרך כלל" שלך.
אבל יש!
גם נשים.
שמכות את ילדיהם(ובעליהן ובחורותיהן ובחוריהן....)
כן.
תאמינו.
עצוב.
מפחיד.
אמיתי.
עובדת על המשך...
בעזרת השם..
מאמינה ויודעת בתת מדע, ולא רואה ענין ממש לקרוא תיאורים.
עדיף עוד ועוד לצנזר, זה דעתי בכל אופן
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
מאמינה ויודעת בתת מדע, ולא רואה ענין ממש לקרוא תיאורים.
עדיף עוד ועוד לצנזר, זה דעתי בכל אופן
מסכימה..
גם אם לא לצנזר- לפחות לעדן
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@%תמר% איך זה שלא גיליתי את האשכול המטורף הזה עד עכשיו???
סיפור יפה וכתוב טוווב.
כדאי לי להמשיך לכתוב בגוף ראשון?
לנסות לצנזר קצת יותר?
תמשיכי בגוך ראשון, זה יוצר יותר הזדהות שזה מה שצריך בסיפור הזה...
ובקשר לאלימות - אני לא יודעת מה אתכם, אבל סבא שלי תמיד בהלם מההורים שלי שלא מרביצים, הוא יכול לספר על מכות רציניות שהוא קיבל מאבא שלו, וגם אבא שלי זוכר מכות כי זה היה דרך החינוך שלהם פעם...
הגיוני שהאמא המשיכה עם החינוך הזה שהיא קיבלה בבית והאבא לא..
היה שגיאות קטנות של י' במקום א' בתחילת פועל בגוף ראשון
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה