תודה
מצרפת את שני הקטעים האחרונים. תהנו. אל תשכחו להשאיר רשמים...
הפעם אני על תקן היושב בין המיטות. הגבוה הלך לעיסוקיו הדחופים, אחמד כבר עירני ולטענות הרופאים הוא מתאושש מצוין. שירין, כלומר אמא שלי, מגלה אט אט אותות התעוררות.
"עומר?" היא מחפשת אותי, ידה מגששת אחרי, נתפסת ברגל הכסא עליו אני יושב.
"אני כאן" אני אומר "אחמד גם ער".
"אהרון!" הוא מתקן אותי בזעף, בקול צרוד.
אני נע מעט הצידה, לאפשר לשירין לראות אותו. עיניה עוקבות אחרי. משום מה, אני רוצה לברוח. רק לא יודע לאן. אם נסרין לא אמא שלי - אז המשפחה שלה היא לא שלי. בעצם, אין לי ברירה אחרת חוץ מלהישאר עם המשפחה של שירין. היהודיה.
אבא שלי מוסלמי. אז טכנית אני מוסלמי. זה שהילדים של שירין בחרו להיות יהודים, לא אומר שגם אני חייב. אני מכווץ את שפתי בכעס. קם מהכסא מאותה סיבה. רוצה לצאת מהחדר, לברוח הרחק. לא יכול בגלל צמד השוטרים הנמצאים בפתח, מגנים עלי מזעמו של אבא שלי, שרוצה להרוג אותי. את הבן הבכור שלו. לקחת את הבן האחר שלו, זה שכן רוצה להיות יהודי, להפוך אותו למוסלמי טוב.
מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. המילים מתהדהדות לי, מקבלות מוזיקת נכאים וקצב דכאוני. יש בכלל דבר כזה? בתור מוסלמי, אני נקרא טוב?
אני לא רע. אני מתפלל חמש פעמים ביום, אוכל חלאל, לא שותה יין. גם משתדל להיות בנאדם הגיוני ומקבל כל אחד. אף פעם לא עשיתי השוואות בין מוסלמי ליהודי, פלסטיני או ישראלי. כל לקוח, מכל מגזר שהוא, התקבל אצלי באותו אופן. מוסא לעומתי נחשב רע. גם אלים. גם לא מתחשב. גם גנב מדופלם. גם שונא יהודים מובהק, כמעט רוצח. רוצח בפוטנציאל. וגם הוא, אחרי הכל, נקרא מוסלמי. כן. מוסלמי טוב.
אני מוצא את עצמי מול חלון החדר, מתבונן אל השקיעה. השמיים צבועים באדום עז, מקיפים עיגול מושלם, אדום עוד יותר. א-ללה החליט שאני אהיה בן למוסלמי וליהודיה. מה אני בוחר עכשיו? מה?!
השמש שוקעת סופית, חשיכה משתררת. ירח מחליף את מקום השמש, כוכבים מלווים אותו, מנצנצים במרחק. שפתי, כאילו באוטומט, מתחילות להגות את מילות התפילה, ברכי מתכופפות, עיני שוב זולגות דמעות וכשאני מתרומם, מטושטש מעט מהחוויה שאיני רגיל בה והמציאות הקשוחה מדי, איני מרגיש שום שינוי. אין לי תשובה. אף לא אחת. רק רצון עז - ששום דבר לא ישתנה בחיי. נראה שכבר מאוחר מדי לבקש.
*
חמש שעות אחר כך לוקח אותנו מישהו, לא הגבוה, אל דירת המקלט. הוא גם לוקח ממני את הפלאפון תוך הבטחה שיספק לי אחר במהירות האפשרית, מהמהם שלום והולך.
הדירה קטנה, פצפונת ממש. מטבח שני מטר, מקרר, שולחן, ארבע כיסאות וספת שני מושבים בלויה. דלת מצד ימין מובילה לחדר שינה קטן עוד יותר ודלת מצד שמאל מובילה למקלחון - שירותים.
מרגיש לי חנוק מספיק גם בלי נור והבה שפורצות מחדר השינה החוצה בהתרגשות, אחריהן חורגת גם אישה מבוגרת, נעלמת באותו אופן בו הלך ההוא שהביא אותנו הנה. ההתרגשות שלהן אינה נמשכת זמן רב, הן קופאות למראי, מחזירות לאמא שלהן - שלי מבט שואל.
"תחזורנה למיטות" שירין אינה מתבלבלת. עיניה נפגשות בשלי, מבינות "גם אתה אהרון. פיג'מה ולמיטה. מקלחת בבוקר".
הילדים של שירין תמיד זכורים לי כצייתנים, הפחד מהתפרצויותיו האלימות של אבא לא אפשר להם יותר מדי. גם כעת הם מצייתים, נעלמים מאחורי הדלת, משאירים לנו שטח ריק. אני מקווה כך, בכל אופן.
"תרגיש בבית" קולה של שירין מנער אותי "אני אכין לך משהו חם לשתות, בסדר?".
המשהו חם מתברר כשוקופלת האהובה עלי בתור ילד, מונח על השולחן בכוס חרסינה לבנה וכפית מתכת צמודה. הזכרונות המתעוררים בי מפשירים אותי מעט, רק מעט. ידי סוגרות על הכוס, מתחממות. אני רוצה לבכות. גם לברוח. שוב.
"עברנו לפה אתמול, ממש אחרי שאהרון נחטף" שירין מתיישבת לצידי, היא משלבת את זרועותיה על השולחן, מביטה בי. אני מנסה להתעלם, בוהה באדים העולים מהכוס, מעלים איתם ריח משכר, מלא זכרונות נשכחים, כאלה שהתאמצתי להדחיק מהיום בו שירין נעלמה מחיי. די באשמתי.
"יש רק ארבע מיטות בחדר שינה" היא ממשיכה, מתמקדת גם בכוס "אני אבקש שיביאו עוד אחת. תרצה לישון בספה או בחדר?".
"אני אסתדר בספה" הקול שלי יבש. מת. בדיוק כמו שאני מרגיש.
שירין מהנהנת. שנינו שותקים, בוהים באותה כוס. ממשיכים לשתוק. הרבה זמן.
"אני מצטער" אני שובר שתיקה "אבל אני לא רוצה להיות פה, אני לא חושב -" הקול שלי נשבר. אני נושך שפתיים, מחבק את הכוס עוד, חונק אותה עד שאצבעות ידי צורבות.
"זה בסדר" שירין ממלמלת, נושמת עמוק "זה - זה מאד מובן".
"כן?" הידיים שלי רועדות "זה מובן שאני רוצה לחזור הביתה? למרות שדי ברור מה מחכה לי שם?".
"גם לי לא היה קל לצאת משם" שירין משפילה פנים אל כפות ידיה "זה היה מקום בטוח לכאורה. חששתי מהחיים בחוץ. התרגלתי כבר לאלימות, לחיי שפחה, לפחד, לשנאה".
"אני לא חייתי ככה" אני מושך כתף. לא אוהב את ההשוואה הזו "היה לי טוב. היתה לי עבודה. חברים. הייתי מסודר".
"גם לאחים שלך היה טוב" שירין מלחלחת שפתיים "אבא שלך אף פעם לא הרים עליהם יד, לא סתם ככה. אתה יודע - הוא התנהג אליהם כמו אל שאר האחים שלך".
"כן" אני ממלמל "אני יודע את זה".
"אבל עדין, הם ראו אמא מוכה ואבא אלים. לא רציתי בשבילם עתיד דומה. לא משנה מה יהיה, אף אחד לא היה שוכח שהם יהודים, גם אם אבא שלהם מוסלמי".
"למה בעצם?" אני פוגש בעיניה. נזכר בכינוי אותו העניק לי אבא לראשונה בחיי, רק שש - שבע שעות קודם. "איך יכול להיות ששש עשרה שנה אני מוסלמי ופתאום בדקה אחת אני הופך לחתיכת יהודון. איך?".
"כי -" היא משתהה מעט, נאנחת. "כי יהודי תמיד נשאר יהודי. לא משנה היכן הוא. לא משנה מה הוא חושב על עצמו. גם אם אלף פעמים הוא יתאסלם ואלף פעם יטבילו אותו לנצרות הוא יישאר יהודי".
"אבל אני לא!" אני לוחש, נואש. מנסה לשלוט בדמעותי "אני מוסלמי! נולדתי מוסלמי! גדלתי מוסלמי! מה פתאום קוראים לי יהודי?! למה?!".
"כי יהודי תמיד נשאר יהודי" חוזרת אמא שלי על עצמה. "ואם הוא שוכח, אז מזכירים לו את זה".
אני חוזר אל הכוס, היא כבר לא מעלה אדים. השוקולד שקע לגמרי, השאיר אחריו רק מראה חלב צח.
"ככה היה תמיד" אמא מניחה את כפה על זרועי "שום דבר לא השתנה, עומר".
"הרבה השתנה" אני מניד בראשי "יותר מדי. אני לא רוצה את השינוי הזה. רוצה את החיים הקודמים שלי".
"אני מבינה" אמא נאנחת שוב "אבל זה לא שיש הרבה ברירות, עומר. אם תרצה - תוכל לחיות את החיים הקודמים שלך פה. איתנו".
כמה שקשה להודות בזה ועוד יותר להכיל את זה - אין לי אף ברירה אחרת. אני מהנהן, נוטל את הכפית, מערבב. השוקולד עולה חזרה, גובר על הלבן, משתלט עליו. כשאני מפסיק השוקולד מתחיל לצנוח, באיטיות מבטיחה. מאד מהר ייפגש בקרקעית, שוב יתגלה צבעו של החלב.
הלב שלי נופל כשאני מבין. אני טוב בלערבב, שש שנים עשיתי זאת לאבא. אני יכול גם לערבב את עצמי באותו אופן, לשקר לעצמי שכלום לא השתנה, שמוסלמי הייתי ומוסלמי אשאר. אבל אבא טען אחרת, המציאות כולה טוענת אחרת. יהודי, כמו שאמרה אמא קודם, תמיד נשאר יהודי. ובין אם ארצה או לא - אני הוכנסתי להגדרה הזו בעל כורחי. אין טעם שאשקר לעצמי.
"אני - אני יכול לנסות" אני פולט, ממשיך בקושי "אני אנסה להיות יהודי".
אמא מחייכת. אף פעם לא ראיתי חיוך על פניה, לא כזה. קטן אבל אמיתי. "תמיד היית, עומר. גם כשלא ידעת. גם כשאני לא ידעתי".
אני מרים את הכוס, כמעט שותה, נזכר באחמד, סליחה - אהרון, מתחרט. נבוך מדי לבקש מפית או להבין מה הוא מלמל אי אז. המתיקות שמתפשטת בי גוברת על הזכרונות והריחות, ממיסה ממני כעסים, מכניסה בי שלווה ורוגע.
זכרון אחד עולה בי פתאום. לילה שחור. מכות. צרחות. בכי. דממה. יציאה מזרחית. טנדר חבוט. בריחה. שמש זורחת.
היום, על אף שלא רציתי, היא גם זרחה בשבילי. הביאה איתה גילוי, אור, אמא אוהבת, משפחה. משפחה שלמה. סוף סוף.