מידע שימושי טור חובה על שיתופי הנופש מאת שמעון ברייטקופף - כאן סובלים בכיף

איך הפך הצילום לציר סביבו סובבת החופשה המשפחתית?

שמעון ברייטקופף

אני מספיק זקן בכדי לזכור איך היו נראים
אלבומי תמונות של פעם. אוסף של תמונות
קטנות, משפחתיות, לא ממוקדות, של
אנשים שמחים ומאושרים שיושבים בצורה
לא פוטוגנית ולא מעלים בדעתם להתמסר
לאמא היקרה שמנסה להנציח רגעים
משפחתיים לטובת הדורות הבאים. איש לא
חלם שהצילום יהפוך מאפיזודה לטירוף.
כולם מצלמים את עצמם באובססיה שיצאה
משליטה. ומילא הצילום. אבל השיתוף, ריבון
העולמים, השיתוף עם כל העולם הוא שהפך
אותנו לזומבים מוטרפים. מכונות צילום
שנעצרות מידי פעם לנשום. לא צילמת – לא
עשית, לא שיתפת – בטח לא עשית.
אפתח בווידוי קצר. הבילוי המועדף עלי
ושכמותי, הוא השתרעות מלאה על הספה
בסלון החשוך למחצה והריק מילדים. מזגן,
ספר טוב, שתיה קרה, ואם אפשר גם לפצח
גרעינים – זו הפסגה. עולמך תראה בחייך.
הבילוי הזה, מה לעשות, לא מצטלם טוב.
לא לכולם יש סלון מקטלוג. ברוב המקרים,
התפאורה היא ילקוט, נעל מעוכה, ושרידים
מארוחת חטיפים. קשה למצוא מישהו
שיתנדב לצלם את עצמו בלוקיישן הדהוי
הזה. גם אם הוא ממש נהנה, הוא משאיר
את זה לעצמו. וזה בדיוק העניין. לא מספיק
שאתם נהנים, צריך גם שיהיה פרסומי ניסא.
אין סבל גדול יותר מלהיראות נהנה – אבל אין
ברירה. אי אפשר להישאר מאחור. אם כולם
נהנים, גם אנחנו נהנה. וגם נראה לכולם עד
כמה אנחנו נהנים. אז מעמיסים את הילדים
באוטו, כשמתחילות המריבות, הצעקות
והצביטות, פותחים את ארגז החטיפים,
וכשמגיעים ליעד הנבחר, מול הנוף ה מ ה
מ ה ם, אז מתחיל הסיוט האמיתי. נו, קח
את השוקו ביד. תעשי רגע ביס בארטיק.
לא לאכול את הכל. רק כאילו ביס. בשביל
התמונה. נו, שניה אחת. ולמה אתה זז כל
הזמן, אפשר להבין? גם את, רבקי תסתכלי
יפה. עם חיוך נו. לא ככה. מה אני מבקש.
שניה אחת. הו, הנה. שרי תסדרי את השיער
ותורידי את השקית. מה קשור שקית עכשיו.
ואל תצבוט. לא, חכה עם זה. הו, מצוין. עכשיו
אפשר לשתף. ולהוסיף כיתוב למתקשים:
'ככה פותחים את הבוקר'. שככה החיזבאללה
יפתח את הבוקר, הוא אומר לעצמו. אבל סדר
צריך להיות.
וככה נראה היום כולו. בחוץ גן- עדן. בפנים
גהינום. שיחייכו, שיאכלו, שיסדרו את
האוכל, שיכניסו את החולצה למכנסיים,
שיסתכלו לשקיעה במסעדה על המרינה
("ככה מסיימים יום"). הילדים שבסך הכל רצו
לרוץ על החול, לנשנש חטיפים, ולהשתחרר
באמת, גילו ששנת הלימודים לא הסתיימה.
ההורים שהחליפו את המורים, התגלו
כקפדניים פי מאה. שוב ושוב הם נוזפים. מה
חטיפים עכשיו – הכל יתלכלך. נו באמת, למה
כל העולם נוסע בכיף, ורק אני צריך להתחנן
אליכם? די כבר! נמאס לי! אין לו מושג שכך
בדיוק זה ברכב ליד, שם תיעוד של צהריים
מושלמים, נעצר כי המשקפיים של הילדה
נשברו מרוב עצבים, והגדולה עזבה וחוזרת
באוטובוס, כי בבית משוגעים הזה אין לה כוח
לחיות.
רכבים על רכבים, פקקים על פקקים, אנשים
שעובדים להוכיח שאצלם הכל מושלם. אם
רק היה שפוי אחד שהיה מפרסם תיעוד
מאחורי הקלעים של כל השיתופים האלה –
אולי היינו מחזירים לעצמנו את בין הזמנים.
בין הזמנים דבר חשוב. הנפש צריכה
להשתחרר. הגוף חייב מנוחה. אבל אנשים
במקומות הכי יפים בעולם, עם מזג אוויר
משכר ונופים עוצרי נשימה, נכנסים לסטרס.
הם רק הגיעו, ועוד לפני שלקחו נשימה –
עסוקים בחיפוש אחרי הלוקיישן המושלם
לתמונה המושלמת. כזו שתוציא לכולם את
העיניים מהעיניים. ותנו לי לגלות לכם סוד:
כמעט ואין אנשים מחוץ למעגל המשפחתי
שלכם, שאומרים לעצמם: וואלה, מויישה, כל
הכבוד לו איך הוא נהנה, מפרגן לו מכל הלב.
הרי כל התיעודים האלה פותחים אצל אנשים
את שערי הגיהנום הפנימיים. ההוא יושב
בחום, מזיע, שבע ילדים קופצים עליו, אין
עתיד, אין תקווה, אין חלום, ופתאום נופלת
עליו תמונה של מוישה מציץ עליו בפרצוף
זחוח מאיזה אלפין שוויצרי. הוא לא רואה את
מוישה מתקוטט עם ילדיו. הוא רואה אותו
חוגג ואת עצמו סובל, ומקלל מעומק ליבו
את מוישה. אם רק היה יכול, היה תופס אותו
יחד עם ילדיו, ומגלגל אותם מפסגת ההר.
המוישה הזה, מה הוא חושב לעצמו. מי הוא
בכלל. אז עשה כמה שקלים. כבר נוסע. בטח
עקץ חצי עיר לפני. איש דוחה ומפוקפק. צריך
להתרחק ממנו. הקנאה והתאווה משתוללים
גם אצל המזיע מבני ברק וגם אצל מוישה
משוויץ שמקלל ואומר לעצמו מה היה רע
לי להישאר בבני ברק, עם המזגן והכפכפים.
אז למה, רבותי, למה. אולי הטור הזה נכתב
קצת מאוחר מידי. אולי הסוסים כבר ברחו
מהאורוות, והמגיפה הזו התפשטה מבלי
יכולת להחזיר את השד לבקבוק. אבל בסוף
זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. אם כל אחד
יתאפק רק קצת. גם מלשתף וגם מלראות
שיתופים אחרים, החיים שלו יהיו הרבה יותר
טובים. וכן, גם אם קשה להתאפק, לפרגן
לשני לא עולה כסף. תאמינו לי, הוא סבל
הרבה בשביל הפרגון הזה.

(פורסם בעלון 'חלקי')

האיש תותח בכתיבה ודיבור (לפחות, זה מה שאני יודע)

כידוע לעוקבים הקבועים בעיתון ובפודקאסט - כמוני.. יש שבועות שאני קונה את העיתון בעיקר בשביל הטור שלו ושל שכנו מימין

יש לו גם את הספר "מיתרי הלב" ואו איזה ספר עם עוצמות ,קראתי בשקיקה כול מילה ומילה בכיתי מתחילתו ועד סופו.

וגם הטור הזה (שלו) וווואו. מרגש. מחזק. מפעים.


במבט לאחור, אני חושב שהפעם הראשונה שהרגשתי חג חנוכה אמיתי, היה בשנה ההיא. מאז, חנוכה כבר לא נראה אותו דבר. יודעים מה, החיים כבר לא נראים אותו דבר. הייתי בן 19 אולי בן 20, נסעתי לתקופה ללמוד בישיבה בניו יורק.

באחד מימי החנוכה, כשהשלג נערם על המדרכות והציץ כבר לתוך חלונות הבתים, הזדמנתי אני וחבר נוסף לבית של ראש ישיבה מכובד מאוד ומפורסם מאוד בארצות-הברית, שהזמין אותנו, הישראלים, שחיפשו קצת בית, אליו הביתה, למסיבת חנוכה פרטית.

אני לא אשכח את אותו ערב לעולם, הלוואי-הלוואי שאצליח להעביר את התחושות גם אליכם, שני בחורים היינו, ישראלים מאוד ונבוכים מאוד, הגענו איך שהגענו לאותו ראש ישיבה שגדל בישראל והכיר היכרות רחוקה את ההורים של החבר שלי, מה שהספיק לו להבין את הסיטואציה, לפנות את כל עיסוקיו ולהזמין אותנו כאמור לארוחת ערב חגיגית מעשה ידי רעייתו הרבנית.

נפגשנו בבית המדרש של הישיבה הגדולה בראשה הוא עמד בתפילת 'מנחה', אחריה ניגשנו לראש הישיבה ביראת כבוד, הצגנו את עצמנו והתלווינו אליו לביתו. מכיוון שכבר בחורים היינו וראינו כמה ראשי ישיבות בחיינו, השתדלנו לצמצם את עצמנו למינימום. ידענו שאין איך להימלט ממר גורלנו, ותכף ומיד ממש נידרש להסביר את ההלכה האומרת שהדלקה עושה מצווה ולא הנחה, והעדפנו להתכנס בשתיקה מלקרב את קיצנו. להפתעתנו, לא היה גבול. ראש הישיבה צעד לביתו ממש בצעדי ריקוד. הוא התעניין בנו באמת ובתמים והבין מהר מאוד שאת פלפולי ההלכה כדאי לו לשמור להזדמנות אחרת. הרגשנו, למרות הקור העז, שיש כאן מישהו שממש אכפת לו מאתנו.

אחרי הליכה של עשר דקות, הגענו לבית, מחוץ לבית חיכתה כבר הרבנית, שקיבלה את פנינו בעליצות מופגנת. עוד לא הספקנו להבין למה הרבנית מחכה בחוץ, בכפור האמריקני, והיא קראה באנגלית כל כך שמחה ומתגלגלת: "הו, דניל'ה. איזה יופי שהבאת אותם!"

עוד לא הספקנו לפצות פה, ומיד הרבנית פנתה אלינו בעברית טובה עם מבטא כבד: "אתם יודעים, כל האורחים שֶׁמַיי דני (דני שלי), מביא הביתה הם כל כך מעניינים, כל כך נחמדים. בואו תיכנסו. שלא יהיה לכם קר".

עברו יותר מתריסר שנים אבל עדיין אני מרגיש את ההסמקה ההיא בכל נים ונים מהפרצוף. אני לא יכול לתאר לכם את המבוכה. הרגשתי שהפרצוף שלי מהבהב כמו הניאונים בטיימס-סקוויר בתקופת החגים האמריקניים. הסתכלתי על הרצפה והתפללתי שהאדמה תבלע אותי. איך היא קוראת לו דניל'ה ליד שני בחורים צעירים? בטח ראש הישיבה רוצה למות מרוב בושה. ריבונו של עולם, תראה מה אנשים עוברים כאן. לא מספיק שהם בגלות, הם צריכים לחטוף גם כאלה ביזיונות.

עודי מחשב את מסלול הבריחה מהבית החמים, אני שם לב שראש הישיבה לא רק שאינו נבוך, אלא העליצות הטבעית שלו הולכת ומתגברת. הוא פנה אלינו בחיוך גדול - ואמר: "זו הרבנית שֶׁרִי (sherry), היא ה'ראש ישיבה' האמיתית, היא האמא של הישיבה, היא ממש זכתה להיות כמו שרה, רבקה, רחל ולאה ביחד. אתם בחורים צעירים, עוד מעט תגיעו לשידוכים, אני מאחל לכם שתזכו גם אתם לנשים כל כך צדקניות. יש רק שיטה אחת לזכות בכזה דבר: תפילות. רק תפילות".

ראש הישיבה הסתובב להוריד את הפראק, ואני לא התאפקתי: "תראה מה זה אמריקנים", סיננתי לחבר שלי. עדיין לא הצלחתי לעכל את מה שראיתי, אבל התירוץ הזה "אמריקה", היה תירוץ לכל כך הרבה קושיות - שהכנסתי את הכל לקל וחומר.

מהר מאוד הבנו, שכדאי לנו להסתגל לסיטואציה החדשה. אם חשבנו שראש הישיבה צריך להיות נבוך מהסיטואציה בכניסה לבית, הרי לא ראינו כלום. התברר לנו שזה היה רק הקדימון. הסיפור המלא, נחשף אט-אט.

נער הייתי וגם התבגרתי ומעודי לא ראיתי זוג, ודאי לא בגילים ההם של ראש הישיבה ורעייתו הרבנית, שמרגישים ממש כמו באמצע השבע ברכות.

מהרגע שהוא נכנס הביתה, הרבנית לא עזבה אותו לרגע אחד. שהוא הלך לחדר להוריד את המעיל, היא הלכה אחריו לעזור לו תוך שהיא מביאה אִתה את הקופסה של הכובע, והכל תוך כדי שהיא מרעיפה עליו שאלות על היום שעבר. "דני, איך היה השיעור? היה לך טוב? הצלחת להסביר להם מה שרצית?"

ראש הישיבה השיב לה בסבלנות אין קץ: "90 אחוז, שרי. לא הכל. לא הספקתי הכל. אבל מה שהספקתי להגיד, היה טוב מאוד".

והיא ממשיכה: "מה קרה, דני שלא הספקת? עוד פעם מישהו שם חשב שהוא יותר חכם ממך? שוב שאלו אותך 'קלוֹץ קאשעס'? היי דני, אני חושבת שאתה צריך יותר לשים את כל החכמולוגים האלה במקום. אתה נותן להם יותר מדי ביטחון. תן להם קצת על הראש, דני. לא יקרה להם כלום. מה זה מעכבים את השיעור?"

ראש הישיבה חייך בחיבה אין סופית: "אל תכעסי עליהם, שרי. דווקא הפעם לא היו שאלות שעיכבו אותי, פשוט הסוגיה קצת מסובכת, והייתי צריך עוד זמן בשביל להסביר".

הרבנית מתרצה: "אוקיי. אתה יודע מה צריך לעשות. אתה המאסטר. עכשיו בא נאכל משהו. הכנתי לנו היום אוכל דלישס".

"היי חבר'ה", פונה אלינו פתאום הרבנית, שני החבר'ה שספק מרותקים ספק מכושפים לדו-שיח שמתנהל מולנו, "שמעתם היום את השיעור של דני שלי?" התברר שזו לא הייתה שאלה בשביל לקבל תשובה, אלא הרמה להנחתה, כי הרבנית מיד ענתה מיניה וביה. "נכון הוא נמבר וואן? הוא הבן אדם הכי חכם שאני מכירה בעולם".

שוב היא מסתכלת עליו, בהערצה, ואנחנו פשוט לא ידענו איך אנחנו משתלבים בכל האירוע הזה. עבורנו, כבחורי ישיבה מארץ ישראל, שהכרנו את ראש הישיבה כתלמיד חכם ומתמיד וצדיק אמיתי, שמוערך על ידי כל גדולי הדור. זה נראה משהו ששייך לעולמות אחרים. הכל כמובן היה על פי ההלכה, מה על פי ההלכה - מהדרין! אבל עדיין זה היה עולם חדש לגמרי עבורנו. לא ראינו מעולם קשר בין בני זוג בריא כל כך, לא מתנצל כל כך. אנחנו חשבנו שזה לא יכול ללכת ביחד עם הצדקות וההתמדה של ראש הישיבה.

אבל טעינו, אוהו כמה שטעינו.

התיישבנו לסעודה על ה'אי' שבאמצע המטבח הגדול ורחב הידיים. הראש הסתחרר מהריחות. על הכיריים היו מונחים לפחות חמישה סירים והתנורים עבדו במלא המרץ. שמנו לב שעבור הרב והרבנית זה טבעי לחלוטין. הבנו שכל יום בבית הזה הוא חגיגה. הרבנית מוציאה כל יום את ה'סרוויס' היוקרתי, עורכת את השולחן כמו ביום-טוב, ומעמידה אין ספור סירים. היה משהו חמים ונעים בבית הזה. הוא היה ממש קן חמים של אהבה ואחווה ושלום ורעות.

"אתם יודעים, חבר'ה", ממשיכה הרבנית ואומרת אחרי שנטלנו ידיים ו'ניגבנו' לחמניות מתוקות במגוון הסלטים העצום שנחת לשולחן. "כשדני שלי הולך להגיד שיעור, אני יושבת בבית, ואומרת בשבילו קצת תהילים. הוא כל כך לוקח ללב אם הוא לא מצליח להסביר את מה שהוא רוצה, הוא חוזר כל כך מסכן מהישיבה, שאני ממש מרחמת עליו. אני מבקשת מהקב"ה שיעזור לו להסביר טוב, או לפחות שדני יחשוב שהוא הסביר טוב ויחשוב שהבינו אותו", היא אומרת לנו ומביטה על ראש הישיבה. מה שנקרא הומור פנימי.

למרות שהם התאמצו להפנות אלינו את כל תשומת הלב, הם לא הצליחו להסתיר את הקשר המיוחד ביניהם. האווירה הנעימה שהייתה ביניהם, הדאגה העמוקה והאכפתיות שהם ביטאו אחד כלפי השני, בצורה טבעית וזורמת, קלילה ונעימה כל כך, פשוט שבו את לבנו.

דני שלה, יהודי שעבר מזמן את גיל שבעים, הוא מרכז חייה. הוא כל עולמה. למרות שהיא לא יודעת בדיוק מה הוא מלמד, ואיך זה עובד שם, אבל מבחינתה, מה שדני שלה עושה, זה הכי טוב בעולם...

גם הסעודה שהגיעה אחרי תקופה שלא אכלנו אוכל ביתי אמיתי, הייתה בלתי נשכחת. בירך הקב"ה את ידיה של הרבנית ובסוף הסעודה, במהלכה העלינו לפחות שתי מידות בחולצה, אמרה לנו הרבנית שהיא רוצה לספר לנו את ה'נס חנוכה של דני ושלי'.

"נראה לי", היא אמרה. "שזה מאוד יעניין אתכם".

בואו נאמר שאף לימוזינה לא חיכתה לנו בחוץ לקחת אותנו לשום מקום, אז פשוט התרווחנו בכיסאות והקשבנו לסיפור ששינה את חיינו.

הצ'ק שהוליד שידוך...

"הייתי בת יחידה", פתחה הרבנית את הסיפור. "ההורים שלי החזיקו בחברת תרופות ענקית וניהלו אותה ביחד. כשנולדתי, אמא החליטה לעזוב את העבודה ולהיות קודש לגידול הנסיכה שלה. היא ממש הקדישה לי את החיים שלה. גדלתי כמו נסיכה על עדשה. עטופה בהמון אהבה ומסירות במשפחה מלוכדת וחמה. הכל היה מושלם. ביום שחגגתי יום הולדת של גיל 17, הגיעו תוצאות הבדיקות. אמא חלתה במחלה נדירה וחשוכת מרפא. אבא החליט לא לוותר. הוא גייס את כל המדענים של החברה שלו וציווה עליהם להשקיע את כל הידע, האנרגיה והמשאבים של החברה למצוא לה תרופה.

הם ניסו הכל, שרפו סכומי עתק, הקדישו אלפי שעות - תרופה לא יצאה מזה. הנסיגה במצבה החלה בהדרגה. בהתחלה היא נהייתה משותקת ביד, אחר כך ברגליים ואז כל הגוף. אבא עזב את העבודה, אני את הלימודים, וליווינו אותה בבית לכל אורך השקיעה שלה... זה לקח כמה חודשים, אבל אמא הלכה ודעכה, הלכה ודעכה, עד שהחזירה את נשמתה ליוצרה. נשארנו, אני ואבא לבד בעולם. שבורים ורצוצים. לא ידענו איך אפשר להמשיך מכאן הלאה.

ב'שבעה' הגיעו כל ה'מי ומי' לנחם. ישבתי לבד בחדר, רוב הדיבורים עברו לי ליד האוזניים. חלק מהזמן העדפתי להסתגר בחדר ולא להתמודד עם השאלות החטטניות שהורעפו עלי. יום אחד, אבא קרא לי. חבר טוב שלו מישראל, הגיע במיוחד לנחם ורצה לנחם גם אותי. היו לו פנים מאירות, הוא ניחם אותי ושמעתי אותו אומר לאבא שהוא יגיע במוצאי-שבת אחרי ה'שבעה' להתקדם עם העניין.

במוצאי שבת התברר לי שמדובר בחבר ותיק של אבא, שהיום משמש כגבאי כספים עבור ישיבת 'חברון' בארץ ישראל. הוא הגיע חצי שעה אחרי יציאת השבת, עם תיק גדול ואבא מיהר להוציא את פנקס ההמחאות ולרשום צ'ק על סך 18,000$. זה היה אז סכום עצום, בלתי נתפס. כמו מיליון דולר של היום, אולי יותר.

אבא סימן לו בעין והיהודי הוציא מהתיק הגדול תמונות של כל המחזורים בישיבה. רק אז הבנתי שאבא ביקש ממנו למצוא לי 'שידוך'. אבא רצה המשך, ומכיוון שהוא הגיע מעולם העסקים הוא היה מאוד ממוקד במטרה. הסתכלנו על התמונות של הבחורים ופתאום ראיתי את דני שלי. הוא זרח מתוך התמונות שחור-לבן כאילו הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה. את הבחור הזה אני רוצה.

החבר של אבא צקצק קצת בלשון. 'הוא בחור ממש מקסים ומושלם', אמר. 'הבעיה היא שהוא אלטע'ר. הוא חגג לא מזמן יום הולדת 28 ואת רק בת 18'.

אני אמרתי לאבא שזה לא משנה כמה הוא גדול. אני רוצה לפגוש אותו.

אבא חייך. 'יש רק בעיה אחת קטנה, שיש כאן עוד שני צדדים. גם הבחור וגם אני. הרי הבחור הזה יצטרך לנהל את הביזנס שלי, אני רוצה לבדוק קודם שהוא מתאים, שהוא אמין ושהוא כשיר למשימה, וגם אם אני ואת נרצה, בוא נראה שהבחור רוצה'.

אחרי שנים סיפר לי דני שהוא היה בחור מבוגר, שלא מצא שידוך מתאים, ולא ידע מה לעשות. כשהמשולח צלצל לישיבה, וסיפר לו את כל הסיפור, הוא ניגש להתייעץ עם הראש ישיבה שלו. היו לו התלבטויות. גם בגלל פער גילים, וההבדלים המנטליים, אבל בעיקר הוא התלבט בגלל התנאי החד משמעי של אבא: נכונות לנהל אתו את הביזנס המשפחתי. דני רצה ללמוד, לא לעשות ביזנס.

ראש הישיבה שמע את ההתלבטות, עשה כמה טלפונים לברר והכריע לגשת לשידוך. "יש לבחורה הזו מידות טובות", הוא אמר, "וזה הכי חשוב. ולגבי הלימוד, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. אם הם יראו שאתה ממש רוצה ללמוד, אתה תראה שזה יסתדר".

בקיצור, אחרי בירורים טרנס-אטלנטיים משלושת הצדדים - אני, אבא והבחור - וכמה מכשולים לכאן ולשם, חודשיים אחרי שאמא נפטרה, דני הגיע לארצות הברית.

אבא נסע לקחת אותו משדה התעופה והוריד אותו בישיבת מיר בברוקלין. דני אמר לנו שבתקופת הפגישות הוא רוצה להיות בישיבה ואנחנו סיכמנו עם הישיבה שייתנו לו חדר נח וכל מה שצריך. אבא היה תורם גדול של ישיבת מיר, והמנהל רק חיפש הזדמנות להחזיר לו טובה, כך שדאגו לדני כמו שצריך. אני זוכרת שחיכיתי לאבא בבית, בסקרנות גדולה. רציתי לשמוע מה הוא חושב. כשאבא חזר הביתה, ראיתי שהוא מאוד מרוצה. הוא אמר לי: "אפשר לסמוך עלייך. הוא ממש מושלם".

נפגשנו כמה פגישות, ושמחתי לגלות שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי. הוא היה בחור מרשים, מעניין וחכם, עם רגישות מיוחדת, מוסרי וירא שמים, מתמיד גדול שפשוט אהב ללמוד יותר מכל דבר אחר בעולם. זה היה כל עולמו. זה מה שעניין אותו באמת.

הוא הסביר לי על העולם שלו, על החיים שלו, על הלימוד שלו. הוא גם אמר לי, כשהוא מתקשה להסתיר את העצב שלו, שהוא מבין שהוא יצטרך לעזוב את הלימוד שלו שהוא כל כך אוהב, היות וזה מה שהוא סיכם עם השדכן לפני שהגיע לאמריקה, אבל בכל זאת, הלוואי והיה יכול להישאר בלימוד. להישאר עם הגמרא שלו. אהבת חייו. אבל העיקר בחיים הוא לעשות את רצון ד' בכל רגע, ואם התגלגל ככה, אז זה מה שהוא צריך לעשות.

אני לא עניתי. הייתי בחורה אמריקנית שגדלה עם כפית של זהב בפה - מה כפית, סכו"ם שלם! - ורציתי בעל מוצלח, ביזנס-מן, שמביא הרבה כסף הביתה. שמעתי את הכאב שלו, אבל אמרתי לעצמי שזה יעבור לו. דני יבין כאן את העסק ויראה שאפשר ללמוד דף היומי, לעבוד קשה ולהיות יהודי מצוין. בחור כשרוני כמוהו, בטח יצליח מאוד בעבודה, ומהר מאוד הוא ישכח את החלומות הישנים ויפתח חלומות חדשים.

אמרתי רק לאבא שנראה לי שעדיף לא לדבר על נושא העבודה עד אחרי האירוסין כי זה מעציב את דני ואני רוצה שיהיה שמח.

וכך, התארסנו בשעה טובה, ואבא, שהיה מאושר, קנה לו מתנות מכל טוב. שעון זהב עבודת יד שיוצר רק 7 פעמים על ידי חברת פטק-פיליפ השוויצרית, חפתי יהלומים של קרטייה, עט, מהדורת אספנים של מון-בלאן, וכל מה שכסף יכול לקנות באמריקה. אבא גם ידע שהוא אוהב ללמוד, אז הוא הזמין הדפסה מיוחדת של ש"ס בגובה מטר וביקש ממני אפילו לבחור את הצבע של הכריכות, שיתאים לסלון שאני מתכננת.

תוך כדי הסיפור, הרבנית מצביעה לנו על ארון הספרים בסלון, וראינו את הש"ס אדיר הממדים עם הכריכה בעלת הצבע הייחודי. האמינו לי, לא ראיתם משהו שמגרד את זה.

אבא ואני, ממשיכה הרבנית לספר, לא היינו מופתעים, שמכל המתנות לאירוסין, דני הכי אהב את המתנה של הספרים. הוא כמובן הודה מאוד על כל המתנות, אבל מיד עבר לדבר על הספרים. כמה המתנה היא מיוחדת, כמה נוח לו ללמוד בגמרות החדשות ואיך הרש"י גדול וברור, והכתב יפה, ויש את כל המפרשים באותו כרך ולא צריך לחפש, בקיצור הבנו, שלפחות מתנה אחת קלעה ממש לטעמו, ושמחנו מאוד שהוא מרוצה.

אבא רצה שדני ייכנס כבר לעניינים כמה שיותר מהר וככל שהתקרב מועד החתונה, אבא הכיר לדני עוד ועוד אנשים מהחברה. כולם מאוד חיבבו והעריכו אותו. טוב נו, זה לא פלא. כולם גם ידעו שדני יהיה בעצם הבוס, ורצו מאוד למצוא חן בעיניו, אבל זה לא רק זה, דניל'ה שלי באמת מקסים כל אחד.

בכל פעם שאבא היה חוזר מפגישות כאלה, היה אומר לי בהתלהבות: הוא גאון. הוא תופס דברים בשניות. הוא יודע מיד מה צריך לעשות. יש לו ראש מבריק.

אבל כשדיברתי עם דני, ראיתי מיד, שזה לא מעניין אותו באמת. הוא הולך עם אבא, כי הוא חייב. הוא לא באמת רוצה להיות שם. הרגשתי לפי הקול שלו, מה באמת מעניין אותו, ומה הוא עושה רק כי הוא חייב. אבא גם שם לב לזה, וחשב שדני מפחד להיכנס מיד בהתחלה, לתפקיד בכיר בחברה, והחליט לתפור לו תפקיד מיוחד בתור התחלה.

אבל אני ידעתי את האמת..."

גמרא עם דמעות

"החתונה שלנו, הייתה ממש לפני חנוכה, והשבע ברכות האחרון היה ביום שלישי בצהריים, נר חמישי של חנוכה. אבא סיכם עם דני שמיד אחרי השבע ברכות, הוא ייסע אתו למשרדים של החברה, כדי שיוכל להתחיל להיכנס לעניינים, לפני שמתחיל החופש של השנה האזרחית החדשה.

לילה לפני, עוד ניסה דני לדבר אתי שוב על העניין. אולי יש איזה מודל שיאפשר לו להישאר עם הגמרות, אבל ידעתי שזה לא אפשרי. הוא לא יכול להמשיך ללמוד אחרי החתונה. קודם כל, כי הוא התחייב שהוא נכנס עם אבא לביזנס, ורק בגלל זה אבא הסכים לשידוך שלי. ושנית, אי אפשר לעשות לאבא שלי דבר כזה. הוא כל חייו חולם שיהיה לו ממשיך, ואין ממשיך אחר אם זה לא החתן שלי. וחוץ מזה, לכל החברות שלי יהיה בעל שעובד ומצליח ועושה כסף, ואני, למרות שיש לנו מספיק כסף גם אם דני לא יעבוד, מה יהיה לי? בעל שלומד? לזה לא הסכמתי!

השתדלתי להיות אישה טובה. ניחמתי אותו באמת מכל הלב. 'דניל'ה', אמרתי לו. 'ייקח לך קצת זמן ואתה פשוט תתרגל. זה בסדר. כל ההתחלות קשות'.

דני לא רצה להרוס לי את החגיגיות וחייך קצת. אבל אני ידעתי, שזה לא החיוך האמיתי שלו.

הוא הלך לסלון, ניגש לגמרות הגדולות, הוציא אחת שנראתה לי גדולה במיוחד, ואמר לי: 'שרי, אם מחר אני עוזב אותן, אולי תתני לי להיפרד. אני רוצה לשבת אִתן קצת, אולי בפעם האחרונה בלי עול. רק אני והן'.

הסכמתי בשמחה.

הוא ישב ולמד ואני בינתיים הכנתי לו את הבגדים ליום הראשון בעבודה. גיהצתי חולצת תכלת מהודרת כמו שצריך. סידרתי לו עניבה תואמת והוצאתי לו מהארון את החליפה הכי משובחת שקניתי לו. שכולם יראו מי זה דניל'ה שלי.

חיכיתי לו שיסיים, ובינתיים הלכתי קצת לנוח. כנראה הייתי עייפה מאוד ופשוט נרדמתי לכמה שעות. התעוררתי באמצע הלילה. זה היה בערך בשלוש לפנות בוקר. דני לא היה במיטה, האור דלק בסלון ואני קמתי בבהלה לסלון.

איתי את דני יושב מול הגמרא הענקית, הראש שלו מונח על הגמרא - והוא ישן. רציתי להעיר אותו ולקרוא לו לבוא לישון במיטה כמו בן אדם. אבל כשהתקרבתי, ראיתי שהדף של הגמרא שלו ממש רטוב.

כשראיתי את העיניים שלו, הבנתי.

דני, שכל כך רציתי להתחתן איתו, שהבטחתי לעצמי שאני אעשה הכל שהוא יהיה מאושר, בכה כל הלילה. בכה יחד עם הגמרא הענקית שלו.

ידעתי מצוין למה הוא בכה. לפי הרטיבות של הגמרא הבנתי שהיו שם הרבה דמעות. פתאום הרגשתי נקיפות מצפון נוראיות. אמרתי לעצמי: מה את עושה לו? למה את עושה לו את זה? איך את יכולה להסכים שבעלך יהיה כל כך אומלל? תראי איך הוא נרדם בעצב נוראי על הגמרא שלו. את רואה שזה החיים שלו, תני לו!

אבל לא הייתי מסוגלת.

הוא הבטיח. ואבא, והחברות והכל. לא שייך.

השבע ברכות האחרון, היה השבע ברכות היפה והגדול ביותר שהיה לנו.

זה היה בבית כנסת המרכזי של השכונה, ממש ליד הבית שלנו. זו הייתה מסיבת חנוכה משולבת בשבע ברכות. הגיעו כל משפחות הקהילה שלנו, כמה מאות אנשים.

אבא עמד, בהתרגשות וגאווה גדולה, והציג את דני לכולם. וכמובן כיבד אותו לדבר.

אתם בטח יודעים, שדני שלי, הוא דרשן מעולה. הוא לא דרשן, הוא נואם. כשהוא מדבר, גם הציפורים שותקות. יש לו רטוריקה מדהימה, והוא תמיד מעניין את כולם.

אבל אז, דני לא ידע עוד לדבר אנגלית כל כך טוב, אבל אני הבנתי את העברית שלו, יחסית הכי טוב מכולם. אז החלטנו, שדני ידבר בעברית, ואני אתרגם אותו לאנגלית.

זה היה די משעשע. בהתחלה כולם צחקו, יותר מאשר הקשיבו. אבל בהמשך זה התהפך".

חלומו של יהודה המכבי

"את הדרשה דני פתח בדרמטיות: כולם כאן שמעו על יהודה המכבי שניצח את היוונים. בטח גם שמעתם על 'קרב בית חורון' שהצליח בצורה יוצאת דופן וגרם לעם ישראל להתאחד מאחורי המנהיגות שלו, אבל אני בטוח שלא שמעתם על החלום המטלטל של יהודה לפני שהוא יצא לאותו קרב מפורסם.

כולם נדרכו. ישבו שם תלמידי חכמים, חוקרים, פרופסורים, אף לא אחד שמע על חלום דרמטי. גם הנשים שפטפטו כל הזמן, עצרו את שטף הדיבורים והתרכזו לגמרי בשיחה

אתם יודעים, המשיך דני, שמי שקורא את ספר 'מקבים' לא מבין איך יהודה יצא בכלל לקרב. הם היו מעט אנשים, לא מאומנים, בלי נשק, רעבים ועייפים, אבל הבעיה העיקרית שלהם הייתה שהם היו חסרי אמונה בעצמם. הם היו בטוחים שיציאה למלחמה היא התאבדות ודאית. יותר צעד מחאתי חסר תוחלת ופחות מהלך צבאי אסטרטגי. החיילים היו ממורמרים וכועסים על ההנהגה: "מי צריך את זה? טירוף מוחלט! לוקחים אותנו למוות בטוח! 'אי אפשר להילחם מול כל העולם', נשמעו הקולות במחנה. היו חיילים שניצלו את האופוזיציה שהתהוותה לצרכים מעשיים: 'יהודה, קודם נראה אותך מארגן לנו אוכל נורמלי, אחר כך תדבר אתנו על ניצחונות של עמים שלמים'.

וכאן, לקח דני פאוזה גדולה, מגיע החלום של יהודה המכבי. תשמעו מה קרה איתו.

הוא שמע את הקולות, ראה את הרפיון, הרגיש את הרעב והעייפות והחליט לחשב מסלול מחדש.

הוא הבין שעם חיילים כאלה בכל מקרה אין סיכוי לנצח מלחמה, והרהר בינו לבינו על האפשרות להסגיר את עצמו תמורת חנינה. יהודה היה עייף מאוד ומתוסכל מאוד, ותוך כדי מחשבות על הנפת דגל לבן, הוא נרדם.

נרדם - וחלם חלום.

הוא רואה את עצמו יוצא מן המערה אל חייליו, ומודיע בקול גדול: חברים, אתם צודקים. עשיתי טעות. הסיפור נגמר. אנחנו לא יכולים להילחם במצב כזה. זה בלתי אפשרי לנצח. אנחנו לא מתאבדים. אם הקב"ה רוצה להציל אותנו, הוא כבר ימצא את הדרך. אנחנו את ההשתדלות שלנו עשינו, יותר מזה, אין לנו מה לעשות. החל מרגע זה, כל אחד מכם משוחרר לביתו. כדאי למהר, לפני שיבואו הרשעים.

אנחנו נכנעים!

החיילים, נפוצים במהירות לכל עבר. נמלטים על נפשם. הוא לוקח את הסוס, מכריז על כניעה, מצליח לחלץ חנינה מהיוונים וחוזר הביתה.

הבשורה מתפשטת במהירות: יהודה המכבי פיזר את הצבא. נכנע. תם המרד.

הוא מרגיש שעשה את הדבר הנכון. מנע שפיכות דמים ועצר את המהלך המסוכן וחסר הסיכוי של המרד.

כשהוא חוזר הביתה, הוא בטוח שיתקבל כאיש דגול. כמי שמנע מלחמה ושפיכות דמים. אבל הוא מופתע. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מתקבל בחמיצות. אפילו הילדים שלו מסתכלים במבט חמוץ. מין אכזבה עמוקה, תהומית, שמופיעה כל הזמן. היא ממש הופכת להיות הרקע של חוויית החיים שלו.

הוא לא מצליח להבין את זה. מה הוא עשה לא בסדר? למה כולם מרגישים החמצה כל כך גדולה? איפה טעיתי? מה מצפים, שאתנהג בהפקר? בחוסר אחריות?

הוא מרגיש כאילו יש איזשהו סוד, שכולם סביבו יודעים, ורק הוא לא מצליח לגלות.

ובחלום פתאום הוא שומע קול גדול: 'יהודה, אתה מנהיג. מנהיג, לא נכנע למציאות. הוא יוצר את המציאות. כמנהיג, כולם ציפו ממך, שתמלא את תפקידך. ציפו ממך, שתיצור להם מציאות חדשה. מציאות שבה הניצחון הופך להיות אפשרי, על ידי שתיצור רוח חדשה, שיח חדש, בקרב החיילים הלוחמים. שתחבר אותם אל רוח הניצחון. זה ההבדל בינך לבינם. הם מתנהלים בהתאם למציאות הקיימת, ואתה, המנהיג, צריך להתנהל על פי החזון החרות בלבך - לב המנהיג.

אבל אתה נכנעת. במקום להנהיג אותם, הצטרפת אליהם. נהפכת להיות כמותם. הסכמת להיכנע למציאות, הסכמת לוותר על הרוח. על החזון. על אומץ הלב. על כל מה שהיית יכול וצריך ליצור כמנהיג. המנהיג הוא הנס. נכשלת. הכישלון שלך, הוא כישלון של כולם. כשוויתרת, כולם ויתרו.

היית יכול להיות הנס, אבל ויתרת. כשלת יהודה.

כ-ש-ל-ת'...

כשהמילה 'כ-ש-ל-ת' עדיין מהדהדת באוזניו, התעורר יהודה אחוז בעתה מהחלום.

הוא פקח את עיניו, התבונן סביב, ורק רגעים בודדים עברו, עד שהבין, שזה היה רק חלום.

הוא נשם לרווחה.

הוא נשם נשימה עמוקה ובאותו הרגע, הוא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. זה היה הרגע המכונן של המרד. זה היה רגע האור. הרגע שבו שבה אליו הרוח, מילאה את ישותו, ופרצה במהירות אל כל סביבתו, עד לניצחון המוחץ.

הוא זינק החוצה במהירות, וזעק בשאגה: מי לה' אלי! כולם לכאן. בואו כולם. התאספו כאן.

הקהל בשבע ברכות, היה מרותק. הנשים התייפחו בבכי.

דני הוציא פתק מהכיס שהיה כתוב בכתב יד וביקש להפסיק לתרגם אותו. 'אני רוצה להקריא לכם מילה במילה, את נאום יהודה המכבי לפני שיצאו לקרב בית חורון':

"דָּבָר קַל הוּא שֶׁיִּמָּסְרוּ רַבִּים בִּידֵי מְעַטִּים, כִּי אֵין מַעֲצוֹר לַשָּׁמַיִם לְהוֹשִׁיעַ בָּרַב אוֹ מְעַט, לֹא בָּרָב חֵיל הַנִּצָּחוֹן בַּמִּלְחָמָה, כִּי מִן הַשָּׁמַיִם בָּאָה הַגְּבוּרָה. הֵם בָּאִים אֵלֵינוּ בְּגַאֲוָה רַבָּה וּבְזָדוֹן לְהַכְחִיד אוֹתָנוּ וְאֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת טַפֵּינוּ וּלְשִׂימֵנוּ לַבַּז, וַאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים בְּעַד נַפְשֵׁנוּ וְתוֹרָתֵנוּ. הוּא יִגוֹף אוֹתָם מִפָּנֵינוּ, וְאַתֶּם אַל תִּפְחֲדוּ מֵהֶם; ככַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר הִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם, וְסַרוֹן וּמַחֲנֵהוּ נִגְּפוּ לפניו".

אתם מבינים חברים מה קרה כאן? שאל דני. אתם מבינים איך קורים ניסים? איך קרה הנס של חנוכה? מיהודי אחד! יהודי שהבין שהוא מנהיג. מיהודי אחד שהחליט ליצור עבור חייליו את התנאים ליצירת מציאות חדשה. יהודי אחד שהחליט, שהוא לעולם לא ייכנע לקולות של החולשה והרפיון, שמנסים להרוס את החלום שלו. החלום להציל את 'נפשותינו ותורתנו' של העם שלו.

וכך הגיע הנס. כך נוצר נס.

כל אחד הוא מנהיג. כל אחד הוא המנהיג של החיים הפרטיים שלו. מנהיג שצריך לתמרן בין כל הקולות הפנימיים שנמצאים בתוכו. הקולות של התלונות והקיטורים, הקולות של הספק והחולשה, הקולות של הציניות וקטנות המוחין. כל הקולות שמנסים להסתיר את הקול של המנהיג. אותו שיודע בדיוק מה צריך לעשות. הקול של יהודה המכבי.

אם הקול הזה נכנע לקולות 'המציאותיים', הוא הופך לכאב, תסכול ואכזבה שאין כמוה. זה קול שירדוף אתכם כל החיים ויזכיר לכם שנכשלתם. במקום להנהיג - הונהגתם.

כמה עגום, כמה מאכזב, כמה כואב...

דני סיים: 'אני חדש כאן בארץ הזו וקיבלתם אותי כל כך יפה, אז אני באמת רוצה לברך אתכם מכל הלב: בכלל לא משנה מה החלום שלכם, אבל אם הוא בא מעומק הנשמה שלכם - אל תוותרו. תהיו מנהיגים. תהיו הנס של החיים שלכם, תהיו נס של אנשים אחרים. העיקר: אל תוותרו. אל תיכנעו!'

כולם מחו דמעות ואבא לא ידע את נפשו. הוא חיבק אותו שעה ארוכה וראו עליו שהוא כל כך מצטער שאמא לא אתנו.

הדרשה הזו, הייתה שיחת היום בכל ניו יורק. אני חייבת לספר לכם, שכבר עברו יותר מארבעים שנה מאז, ועד היום אני מקבלת דרישות שלום מהדרשה הזו. עד היום אנשים אומרים לי, שהחיים שלהם השתנו, אחרי הדרשה הזו. זה היה עוצמתי ביותר. עד היום, אנשים נוצרים בלבם את העוצמה של הדרשה ההיא של דני לפני ארבעים שנה ומשתמשים בה ביצירת החיים שלהם".

קולו של נס

"המסיבה הסתיימה. הלכנו הביתה להתארגן. אבא אמר שיחכה לדני מתחת לבית. שתקנו כל הדרך. ראיתי את הכאב של דני, ובאמת ריחמתי עליו. אבל לא יכולתי לוותר בשום אופן.

דני התלבש בבגדים שהכנתי לו. רגע לפני שירד, הוא אמר לי: 'שרי, אני אקח אתי את הגמרא לעבודה. אולי יהיה שם כמה דקות מיותרות'.

הרגשתי גוש גדול בגרון. אבל בכל זאת אמרתי לו: 'ברור, דני, תיקח אתך את הגמרא. זה יעזור לך'...

הוא יצא מהבית, עם הגמרא הענקית שלו ביד, ואני הסתכלתי מהחלון. גשם שוטף החל לרדת, אבל נראה היה שלדני זה ממש לא מזיז. הוא היה נראה כל כך שונה מלפני חצי שעה. כשהוא נשא את הנאום שלו הוא היה נראה כל כך עוצמתי, כל כך סמכותי, כל כך במקום הטבעי שלו, ועכשיו הוא היה נראה כמו בלון מרוקן. מכופף, נבוך, ממש לא במקום הטבעי שלו.

ראיתי את אבא מנפנף לו לשלום.

נדבקתי לחלון. ידעתי שעוד דקה דני יתחיל חיים שהוא לא רוצה ואולי זה כבר יהיה אל חזור.

ואז, נזכרתי במילים של דני: 'תהיו הנס של החיים שלכם, תהיו הנס של אנשים אחרים! אל תיתנו לקולות של המציאות לבלבל אתכם!'

ופתאום, הרגשתי שאני שומעת את הקול של יהודי המכבי האישי שלי. הרגשתי שזה קול חזק בהרבה מכל השיקולים האחרים, קול שיודע בדיוק מה אני צריכה לעשות.

ובשבריר שנייה, בא האור. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות.

פתחתי את החלון וצעקתי: 'אבא, חכה לי רגע. אני רוצה גם לבוא'.

רצתי כל עוד רוחי בי, לאבא. נפלתי על צווארו, ונחלי דמעות פרצו בשטף משתי עיניי. כל הגוש הגדול בגרון שהצטבר אצלי בשעות האחרונות, מאתמול בלילה, פשוט פרץ ברגע אחד.

אבא נהיה חיוור כמו סיד. הוא היה מבועת: 'מה קרה לך, בובהל'ה? תגידי לי מיד'.

רעדתי כולי, אולי מהקור, אולי מהגשם, אולי מהתרגשות. 'אבא, אתה אוהב אותי?' אבא הסתכל עלי במבט מוזר. 'ברור שאני אוהב אותך. את כל החיים שלי. מה קרה? תעני לי!' הוא ממש נכנס לפאניקה.

התקרבתי אליו קרוב לאוזן, ולחשתי לו בבכי: 'אם אתה באמת אוהב אותי, תן לו ללמוד. אבא, תשחרר אותו. אני לא יכולה לעמוד בזה. אני לא יכולה לעשות לו את זה. תראה אותו. תראה איך הוא אומלל. אבא, אני רוצה שדני יישאר ללמוד. אני רוצה שהוא יהיה מאושר. אני לא רוצה שתיקח את דני לעבודה'.

אבא היה בשוק מוחלט.

הכרתי את אבא. ידעתי מה עובר לו בראש עכשיו. הראש שלו מבשל עכשיו משהו, מייצר איזה עסקה. איזו פשרה שתניח את דעתי, אבל תשאיר לו את דני. אבל אני לא רציתי עסקה. רציתי נס.

לחשתי שוב באוזן של אבא: 'אתה לא מבין במה מדובר. הוא בכה כל הלילה, הוא כבר נפרד מהגמרא שלו חמישים פעם, ובסוף הוא לא התאפק ולקח אותה אתו. פעם ראית מישהו הולך לעבודה עם גמרא ענקית כזו? אתה לא רואה מה הולך כאן? אני רוצה שהבעל שלי יהיה מאושר. אבא, פשוט תעזוב את זה. נמצא מישהו אחר במקומו. זה לא ילך אתו'.

אבא שתק.

דממה ירדה לעולם. רק קולו של הגשם נשמע. וקולו של לבי הפועם בעוצמה. המתנתי במתח נורא, רגעים ארוכים שנדמו לי כמו נצח.

ואז, קרה הנס.

אבא התבונן לי בתוך העיניים. הרגשתי שהוא מסתכל לי לתוך הנשמה. הוא ראה אותי כמו שרק אבא יכול לראות, והבין שהבקשה שלי מגיעה מעומק העומקים.

והוא ויתר.

דעתי שהוא ויתר, גם בלי שאמר לי מילה.

חיבקתי את אבא חיבוק אדיר ובחיוך ענק ומאושר אמרתי לו: 'אבא, אתה ב-א-מ-ת אוהב אותי...'

ודני? הוא עמד נבוך ליד הרכב, עם הגמרא הגדולה שנשטפה בגשם ולא ידע מה לעשות. הוא עדיין לא הבין את הנס.

ואז אמרתי לאבא בקול, שגם דני ישמע: 'אבא, תוכל לעשות לנו טובה? דני שלי, צריך להגיע לישיבת מיר, הם התחילו מוקדם בגלל הדלקת נרות, שייסע לתפוס משהו מהלימוד שלו, בסדר?'

ואבא, שחזר לעצמו, והתאושש מההפתעה במהירות, קרץ לי קריצה שובבה, ואמר לי מתוך ההלם: 'מה שתגידי, בוס...'

ודני ההמום, עלה לאוטו של אבא, ונסע אתו לישיבת מיר. ומאז דני שלי, רק לומד כל היום. ואני כל כך מאושרת מהנס הגדול הזה של חנוכה, שקרה לי, קרה לו, וגם קרה לאבא שלי.

כן, גם אבא שלי היה מאושר. החברה הסתדרה מצוין גם בלי דני. אבא שלי כל החיים התגאה בדני, כי דני באמת הצליח מאוד, והתפרסם בכל אמריקה כתלמיד חכם גדול. וכמו שאתם רואים, הפך להיות ראש ישיבה מפורסם, והוציא הרבה ספרים, ויש לו המון תלמידים בכל העולם".



מתוך
https://www.nefesh1.co.il/articles/...niyleh-rsh-hyshybh-shly-shm-vn-bryytqvpp.html