"מה התרומה של בית המקדש לעם היושב בציון?" פרצופו של נרציוס היה סמוק וורידי מצחו רטטו.
איש יהודה שניצב לפניו סקר את בן שיחו בהשתוממות.
"בית המקדש הוא בעצם נקודה של אחדות, הוא מחבר בין שמים לארץ. הוא נותן לכל יהודי מקום", עיניו של הדובר קרנו, "אם אתה טוב במוזיקה, ואתה שייך לשבט לוי, אתה תמלא את ליבם של תושבי ירושלים באור יקרות בכח נגינתך. אם יש לך שדה, אתה תיתן לכהנים תרומה. אם אתה עני אתה תזכה את העשירים במצוות צדקה ותציל אותם מגורל לא טוב. העני הוא מושיעם של ישראל".
עיניו של הרומאי נדדו וסקרו את רחובות עירו האהובה. אנשים הלכו אנה ואנה, ללא מטרה, ללא אחדות.
הוא חש כיצד זעמו גואה בו.
"הוא" העם היושב שם, בציון, לקח לעצמו את השליטה על כל העולם. לרומא לא נותר דבר.
עניי רומא לא זוכים להושיע את רומא.
בשקט טווה את תוכניתו הזדונית.
אם לרומא אין, גם ליהודה לא יהיה.
כשיהודה לא תתקיים, יחדלו הצדיקים, וגם לרשעים לא יהיה מקום יותר בעולם.
כי זה מול זה עשה אלוקים.
כך המלחמה המכרעת, שחכמי רומא רואים אותה בכוכבים, המלחמה שאמורה להכריע בין הטובים לרעים – תסתיים ללא הכרעה – והעולם לא יגיע לקיצו באחרית הימים.
בלי טובים – אין רעים, בלי רעים – אין טובים, בלי זה מול זה – העולם לא יוכל להתקיים. צריך לבלבל את הטוב עם הרע.
כמה שנים מאוחר יותר:
נרציוס וקופילוס סקרו את הגולים, מבטם הביע הרבה יותר מניצחון. הם ידעו בדיוק למה הם מצפים.
הגולים היו עזים מידי, גאים בגאוות ירושלים, חזקים ומלכותיים, מוסריים ומלאי תקווה ואהבה. כל אחד מהם היה מעין מלך, וצמד הרומאים החליטו שהגיע הזמן להוריד אותם מגדולתם.
קופילוס למד היפנוסה, למרות זאת העדיף להזמין מומחים בתחום.
הם ישבו מול קבוצת אנשים ושיננו להם שאסור להם להתגאות, זה כתוב בתורה.
"ברור שאסור להתגאות, כל המתגאה מורד במלכות שמים", אמר אחד מבני יהודה.
"אז איך אתה יכול לסבול את עצמך, גאוותן שכמוך?" נזף בו הרומאי גבה הקומה, וורידי מצחו רטטו.
"אני? גאוותן?" התפלא היהודי.
"כן, אתה כולך גאווה. אתה אפס, אתה מבין?" שינן לו הרומאי בקול מתוק מדבש.
"אני כולי גאווה, אני אפס?" שב היהודי על דבריו.
חברו ניגש אליו, "מה פתאום, יוחנן, אתה לא אפס, זה לא דרך התורה להאמין בזה", אמר לו בקול רך, "התורה מעודדת אותנו לזכור שאנחנו בני מלכים, שכחת את המעמד המיוחד של בני הכהנים, של הלווים, של העשיר ושל העני בבית המקדש?"
"אתם בני גאווה, כולכם גאוותנים", אמר נרציוס.
כך באו קבוצות קבוצות – וקיבלו שטיפת מוח מהפנטת.
לקבוצה הבאה שיננו ודאגו להזכיר עד כמה הם תמיד היו מסכנים ומקופחים.
קבוצה נוספת השתכנעה שמעמד האשה נמוך מאוד, והיא לא שווה כלום.
קבוצה נוספת השתכנעה שאסור להם להצליח,
קבוצה אחרת – שאסור להם לשמוח.
קבוצה נוספת משתכנעת שהם לא שווים כלום, והם פחות מכולם.
קבוצה נוספת – מאלילה את הרושם, היופי והחיצוניות
ועוד קבוצה אומנה להשוות את עצמה לזולת ולא לראות את המעלות של עצמה.
ואנשי קבוצה אחרת שוכנעו שצריך להתבייש נוראות מבני האדם, וחשוב שכולם ידברו עליהם רק דברים טובים, תמיד, ואם לא – זה נורא ואיום.
כך התרחקו אנשי ירושלים מעצמם, ונגרמה חשיכה גדולה לעולם כולו.
הרומאי לא אמר די,
הוא מחליט להכניס לכולם לתת ההכרה של כולם שהם מסוכסכים, שאסור להם להתנגד זה לזה, שמחלוקת זה עניין של צרות.
ויש את האליטה - קבוצה נוספת אולצה להאמין שאין עוד מלבדה, רק הם שווים ורק הם צריכים להשפיע ולהקשיב רק לעצמם, תמיד. הם גם למדו תכסיסים איך לשמר את השליטה אצלם בלבד, ולמחוק את הדעות של כולם.
קבוצת גולים נוספת שוכנעה שכולם אשמים בחורבן, חוץ ממנה.
ועוד קבוצה למדה לחפש את הסיפוק והשמחה רק בחוץ,
קבוצה נוספת למדה לפחד ולחיות בחרדות ושנאה עצמית.
קבוצות קבוצות שקעו לתוך חושך ואבדן זהות.
השבר של חורבן המקדש, התעצם שבעתיים, מול רצונם של אנשי רומא לקחת להם את הזהות היהודית המחוברת לאלוקים ואדם.
מעם של מלכים, הם הפכו לפלגים פלגים מסוכסכים עם עצמם ועם הסביבה.
וזה עוד לא היה הכל, לקופילוס היו תכניות נועזות יותר, מרחיקות לכת.
הוא ידע את הסודות של העם הנבחר, ואת סדר הבריאה, והחליט לממש חזונו לבטל את הכח הסגולי, ובכך להציל את העולם.
היטב הבין שעליו לתכנן תכנית ארוכת טווח, לדורות הבאים. אם חכמי ישראל ידעו לחשב את העתיד – גם הוא יכול ללמוד זאת.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
