סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

מוריופ · 19/6/24

נכתב ע"י נ. גל:
תודה!

מוזכר הרבה לפני:

בגלל שהדרקון של רוף הצליח להיווצר מחדש אחרי שהוא נפגע ממי ים, הוא הפך חסין למי ים.
שאר הדרקונים לא נגעו אף פעם במי הים, ולכן הם לא חסינים.

תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

נכתב ע"י נ. גל:
ובבת אחת האופק מתמלא באין סוף נקודות צבעוניות. הן טסות במהירות, משמיעות קולות חסרי פשר.
כל אחת תופסת אדם, לופתת אותו בכל הכוח.
הן באות בהמוניהן, ואני לא מאמין שלא חשבתי על זה קודם.
המפלצות.
שאולי הן לא כאלה מפלצות אם הן טורחות להציל אפילו את הבובות שנופלות לאנשים מהידיים, ומצמידות אל זרועות הגומי שלהן כל מפתח אבוד.

זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

נ. גל · 19/6/24

נכתב ע"י מוריופ:
תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

נכתב ע"י מוריופ:
זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.

נחמת שוטים · 19/6/24

חייבת לכתוב תודה למוריופ על כל הסבר מחדש.

אממ,
לא יודעת כמה זה מביש,
אבל לרוב אני לא מצליחה להבין את המשמעות האמיתית של האליגוריה: (

נ.גל, הייתי מציעה שאחרי כל פרק יהיה הסבר קצר אותו יבחר הקורא לקרוא
על משמעות הנמשל, עומקו בעולמינו הפנימי. זה פשוט הופך את הקערה על פיה.

וכמובן- נושא מיוחד, כתיבה יפהפייה. תודה.

ניק 70107 · 21/6/24

נכתב ע"י נ. גל:
בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.

וואו, וואו, וואו

יותר מתורת החסידות שלקחה את הסיכון שהיה בקבלה וביטלה אותו (בכך שלא הגשימה מלשון גשמיות את הדברים)

זו את שלוקחת את החסידות ונותנת לה פירוש מקורי ביותר, בתוך סיפור, כאילו המחשה פיזית לחלוטין, אבל ככ לא.

Chaya Lea · 9/7/24

מה קורה עם שפי ורוף?
ועם כל האנשים שם, אלו שאבדו באיים ובביים והשלושים שחיכו להם באי?
ככה? להשאיר אותנו במתח ולהעלם?

לוטם · 4/8/24

@נ. גל
מחכים להמשך...

מוריופ · 8/8/24

@נ. גל יכול להיות ששפי ורוף מתמהמהים מלהתקרב לצריף הרעוע כי הם מפחדים לבדוק אותו?
כדאי שתגידי להם שהקוראים סקרניים מספיק כדי ללוות אותם לשם (לפחות בעיניים - אנחנו נקרא והם יתקרבו...)

נ. גל · 25/8/24

שלום לכולם, באתי להעניק לכם התנצלות כנה.
נעלמתי ללא כל התרעה, לא רק בפורום הזה, אלא בערך בכל פורום שאני חברה בו (וירטואלי או מציאותי).
לא כי שכחתי חלילה את הגיבורים, הם חיים וקיימים. אפילו הספיקו לפתח את תקציר הפרקים הבאים עד (כמעט) הסוף הטוב.

תמיד אמרתי שהכתיבה היא במקום השני בחיי, מיד אחרי החיים עצמם.
כעת הדבר בא לידי ביטוי כואב, כאשר החיים קיבלו נופך ונפח משלהם. כמדומני שאצל רובנו זה אירע מאז שפרצה המלחמה.
אולם בעוד שאצל רוב האוכלוסייה, ככל שהמלחמה מתארכת - מסתגלים אל הקושי, ישנם כאלו שאצלם המצב הפוך. מכל מיני סיבות טובות, בתור כותבים טובים לבטח תוכלו לדמיין רבות מהן כיד הדימיון הטובה.
אז כן, החיים תפסו אותי לחודשיים, ולא הותירו לי מקום או זמן לכתיבה. לא כאן ולא בכלל.
הייתי רוצה להבטיח שהשבוע יעלה פרק חדש, אבל אני מעדיפה לומר את האמת.
האמת היא שאין לי מושג מתי אצליח לחזור לכתוב, הפניות שלי איננה קיימת, אפילו לא בשביל פרק בודד.
אני שומרת אצלי את הבריף במקום טוב, זוכרת היטב את השרשור הנהדר הזה, ומקווה מאוד שאחזור אליו בקרוב ממש.

עד אז, מוזמנים להתפלל.
על כל עם ישראל, ובפרט:
יומנם של אבודים בן נ. גל.
אור שפיות בן שמחה.
רוף בן אמא שלו (כן, אין לה שם. סורי...).
לו בת לולא.

והקב"ה יענה לתפילתנו, ובע"ה יחזיר את אצבעותיי אל המקום בו הן אוהבות להיות.
שבוע טוב לכולם.