שיתוף - לביקורת שיתוף קטע ראשון!

מימיי · 27/7/24

אני עוקבת בשקט אחרי הסיפור.
הכתיבה מהממת והסיפור מעניין מאוד!
מחכה לפרק הבא.

מוז'יניקית · 27/7/24

נכתב ע"י רצתה:
אפשר להמר?
יש מצב שהפעולה שלו בפריז והם יפגשו?

שבועיים לאח"מ
שמש אביבית של אחר הצהריים מאירה את רחובות פריז, קרניה מפזזות בין הבניינים המודרנים.
היא פוסעת לצד אליס, אחייניתה של ג'ודי מהצד השני, ומקשיבה לה בשקט.
אליס לא מפסיקה לפטפט על בית הספר, המבחנים, על גב' ז'ורור השכנה, על ארוחת הצהריים ומה לא.
הן פוסעות במרץ לכיוון מוזיאון 'ז'קמאר אנדרה' הנמצא מרחק חצי שעה הליכה מהמקום בו היא וג'ודי מתארחות.
בתיהל'ה עברה כמה ניתוחים, וכעת עברה לשיקום. ממש לפני שיצאו ג'ודי סיפרה לה כי היא מקווה שכבר בשבוע הקרוב יוכלו לחזור לניו יורק.
בית הספר כאן אינו כל כך גרוע, ואליס נחמדה בתור חברה לכיתה ושעות הפנאי. אך היא חוששת שאם תישאר בחברתה עוד כמה ימים- אוזניה עלולות להתפקע מהמלל הבלתי פוסק שחודר אליהן. אליס לא יודעת לשתוק. בתחילה ניסתה אליס להקל עליה ולדבר באנגלית, אבל המבטא הצרפתי הנורא שלה גרם לטילי לרצות מאוד לשפר את הצרפתית שלה. והיא אכן השתפרה.
"...בקיצור, אז יש שם אומנויות של כל הזמנים, את תהני" הבטיחה אליס. "והנה, הגענו…"
הם דחפו זוג דלתות זכוכית ענקיות, ונכנסו ללובי ההומה.
קנו כרטיסים, וירדו לאולמות המכילים גלריות אמנות.
"טוב, יש לך את המספר שלי, נכון? שאם נאבד אחת את השניה…" ביקשה טילי במבוכה.
"בטח! הנה שלי זה…" הם החליפו מספרי טלפון והחלו מסתובבות בין התצוגות השונות.
"הנה, זה הדיוקן העצמי המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י. אני לא יודעת אם זו היצירה המקורית או העתק שלה, אבל תסתכלי- איזה מטורף! הרישום, סגנון הציור…." אליס המשיכה לדבר לעצמה בעוד טילי תרה אחרי משהו מעניין. בכל מוזיאון, והיא ביקרה בהרבה, יש את הפינות הנסתרות האלו, עם היצירות והמוצגים שבקושי שמים לב אליהם. ודווקא אותם היא אוהבת.
הן ממשיכות לאולם הבא, וטילי מזהה את מה שחיפשה. בין האולמות יש שני חדרים נסתרים. על אחד מהם כתוב 'אמנות אזרחית מדרום איטליה' . על השני 'אמנות ים- תיכונית של אמנים איטלקים'. היא בוחרת בראשון, מתחמקת מאליס לכמה רגעים.
זהו חדר לא גדול, משהו כמו 55 מ"ר.חוץ ממנה יש שם שני נשים סיניות, וחבורת גברים קולומביאנים צעירים, נראים כמו חבורת תיירים עליזה ונטולת כל עול. היא עוברת על המוצגים בזה אחר זה, מתעמקת מול מוצג מעניין. מבטה מתלכסן לרגע לצעיר מהחבורה, לבוש בטריקו ומכנס קצר.
זה דאן. היא בטוחה. שערו הבהיר מכוסה בכובע שמש. עדשות חומות מכסות את עיניו הבהירות תמיד וידו חסרת שתי האצבעות תקועה בכיסו. אבל זה הוא.
היא מתנערת במהירות ומגרשת את המחשבה המטופשת מראשה. מה פתאום. למה שזה יהיה דאן? הוא במשימה עכשיו.
כן, במשימה, ומי אמר שהמשימה שלו לא כאן, בפריז?
הקולות בליבה סוערים, בעוד גופה קפוא מול המוצג.
האם רק נראה לה, או שהוא מסתכל עליה וניצוץ חבוי בוער בעיניו?
"דאן" היא לוחשת לכיוון קוביית הזכוכית השקופה, עיניה גולשות לכיוונו.
"יס איט'ס מי" הוא לוחש בחזרה, בוחן בעניין את המוצג הסמוך. הוא יודע שאסור לו. אסור בשום אופן. אבל הוא חייב.
"בהצלחה, אח שלי" לחשה שוב, עיניה בורקות בהתרגשות.
"אמן" הוא מסמן בשפתיו, ומתרחק לחבריו.
היא יוצאת משם לאליס הדאוגה, מרגישה כבחלום.
היא. פגשה. את דאן.
ואסור לה להגיד את זה לאף אחד.

קדימה, הערות והארות!

מימיי · 3/8/24

האמת? הפרק היה קצת צפוי.
אבל עדיין ההמשך מסקרן מאוד.
מחכה לפרק הבא!

מוז'יניקית · 4/8/24

פרק קצת ארוך...
ואל תשכחו ביקורת

"טילי, איפה היית, למען השם? חיפשתי אותך שעווות!"
"סורי, אני מצטערת, נכנסתי לפה לשנייה. בואי נתקדם"
הם ממשיכות הלאה, עוברות בין תצוגות, אומנויות ותרבויות שונות.
לאחר שעתיים הם יוצאות, עליזות ועייפות. הם מתיישבות בגינה שטופת שמש, ואוכלות את הסנדוויצ'ים המושקעים שהכינה להם אמא של אליס.
"קדימה, עכשיו בואי נלך פה באזור, יש כאן המון שדרות מהממות וגנים. כמה שתהיי בפריז, לעולם לא תגמרי להיות בכל המקומות המטורפים פה!"
הן צועדות בנחת, נהנות מהאוויר הטרי ומהרוח הקלילה הנושבת בינות לעצים.
"מה זה פה?" היא מצביעה על בניין גדול ומרשים המוקף בגדר משוכללת.
"אה, זה בניין השגרירות הקטרית. יש כאן באזור כמה שגרירויות. גם של ארצות הברית. בואי נתקרב, הם נותנים להיות בגינות שליד". אליס מובילה אותו אל מאחורי הבנין, יש שם פינת חמד קטנה.
הן מתיישבות על הדשא הלח, מפטפטות תוך כדי תלישת עשב רך וזרייתו ברוח.
היא שולחת מבטים תכופים לבניין השגרירות, משהו נראה לה לא רגיל. היא הייתה כמה פעמים בשגרירות ארה"ב בישראל, ונראה שיש כאן תכונה רבה מדי. זה לא נראה כאילו אישיות חשובה מתעתדת לבקר בשגרירות, אלא יותר התארגנות פנימית לקראת….
לקראת מה?
היא הייתה מהמרת על תקיפה . זה נראה רציני.
כמה גברים במשקפי שמש מסתובבים עם תת- מקלעים צמוד לגופם, והם נראים דרוכים מתמיד.
לאחר כמה דקות של פעילות מוגברת, לפתע הכל שקט. כמה עובדים עומדים בחצר, מדברים בנינוחות. אחר יושב על כיסא נדנדה ומפטפט בטלפון בערבית שוטפת. כל התכונה המוזרה שהתרחשה אך דקות ספורות לפני כן- כאילו לא הייתה.
"...ואז הלכנו לקניון, ואת מי פגשנו? לא פחות ולא יותר מאשר… את מקשיבה לי, טילי?"
היא התרוממה.
"חכי רגע. חייבת לבדוק משהו" קולה שקט ונחוש והיא צועדת בזהירות לאורך הגדר המשוכללת. אליס צועדת אחריה, חוששת.
היא רוכנת ומסתתרת מאחורי שיח עבות, מאמצת את אוזניה. אליס עושה כמוה. הם מדברים בצרפתית שוטפת, שני הגברים להם הן מאזינות, והיא מסוגלת להבין את עיקרי הדברים עם הצרפתית הבינונית שלה.
"פרסנו את החבר'ה בכל המיקומים, אין להם סיכוי" מגחך אחד, קולו מצמרר.
"האמריקאים המקוללים האלו… עוד יחטפו את המכה שמגיעה להם" מסכים איתו השני.
"טוב, נראה לי שכדאי שנתקשר לראפיק. הוא לא ישמח בלשון המעטה אם לא נעדכן אותו שציוותנו כמה מקומיים לתכנית" אומר הראשון. השני מהמהם בהסכמה.
הם כנראה מתקשרים, ומדברים עם מישהו בערבית מתגלגלת. את זה הן כבר לא מבינות.
"טילי, מה למען השם קורה כאן? הם מתכננים משהו רע! חייבים להתקשר למשטרה!" אומרת אליס בפחד, רעד חולף בגווה.
"המשטרה היא היעד האחרון שניצור איתו קשר. תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו, ואני צריכה שתבטיחי לי שאת שומרת על זה בסוד" היא אוחזת בכתפיה של אליס, ההבנה מחלחלת במוחה. דאן והצוות שלו עומדים לחדור לשגרירות הקטארית- ואין לה מושג למה. אבל הקטארים מתכננים להם הפתעה. והיא לא עומדת להיות נעימה בלשון המעטה. היא חייבת לעשות משהו!
אליס מהנהנת בפחד, מבטה גולש לכל הכיוונים.
"בקצרה- פגשתי את דאן במוזיאון. יחד עם החולייה שלו. יש להם משימה כאן, בפריז. ככל הנראה הם עומדים לחדור לשגרירות הזו מסיבה מסוימת. והקטארים- הם יודעים את זה ופרסו להם מלכודת! אנחנו מוכרחות לעשות משהו לפני שדאן ייכנס לכאן!"
אליס מהנהנת שוב, חרדה לופתת את ליבה. "טילי, זה יותר מדי בשביל שתי בנות 15. בואי נקרא למשטרה וזהו, או שנתקשר לאמא שלי או לג'ודי או ללא יודעת מי… אסור לנו להיות מעורבות בזה, זה יכול להיות מסוכן!" היא אומרת בחשש בלתי מוסתר.
"אליס, תחשבי בהיגיון: אם נקרא למשטרה זה רק עלול לסבך את המצב- איך דאן והחבר'ה שלו יסבירו את שהותם כאן במסווה של תיירים קולומביאנים? וחוץ מזה שהשגרירות היא טריטוריה קטארית ואין למשטרה שום יכולת להיכנס פנימה ולהשתלט על המצב. אם נתקשר לאמא שלך או לג'ודי- הן רק תלחצנה יותר והן עלולות לעשות דברים שיזיקו לכולנו. יש לנו את היכולת להציל את המצב! אנחנו חייבות להזהיר את דאן לא להתקרב לשגרירות!" היא מדברת בלהט, נחושה להציל את אחיה מגורל מר.
"א- אבל איך? בטח הוא לא נושא על עצמו את הטלפון הרגיל שלו. אין לנו איך ליצור איתו קשר!" אליס מפוחדת, רועדת מהמחשבה שיהיה עליה לשאת באחריות לחייהם של הגברים הצעירים.
"וודאי שלא. אנחנו נצטרך לעמוד על המשמר מכל הכיוונים, לבדוק שהם לא מתקרבים. ברגע שנראה אותם נזהיר אותם ונברח כולנו!" היא קצת נסחפת, מדמיינת את הניצחון המוחץ.
"אבל איך נשמור רק שתינו על כל הגדר? חייבים עוד מישהו שיעזור לנו!" היא מנסה להניא את טילי מהרעיון, אך טילי כבר סגורה על זה, מתחילה להביט לצדדים.
היא מסתובבת מעט הנה והנה, בוחנת את השערים, הגדרות והאבטחה.
"תקשיבי. לדעתי יש לנו בסך הכל 3 נקודות תורפה דרכם דאן יכול להיכנס. הרי דרך הכניסה הראשית- הוא וודאי לא ייכנס, וכל הצלע של הכניסה הראשית חשופה לרחוב, כך שאין אפשרות לחדור מהצד הזה. גם בכניסה האחורית יש פעילות ואבטחה רבה- כך שגם הכניסה האחורית נפסלת. נקודת התורפה הראשונה- הקיר המזרחי- יש שם צמחיה רבה שמכסה את הגדר והוא פונה לרחוב חשוך ונטוש. את תעמדי שם ותשמרי. אני יעמוד על השפיץ שבן הקיר האחורי לזה המערבי. בקיר האחורי יש גם צמחיה, ובקיר המערבי יש חלונות רבים, חלקם נראים כמו חדרי בקרה, תפעול ניקיון וכאלה. הייתי מהמרת שהם ייכנסו מכאן" היא מדברת מהר, מכריחה את אליס לעקוב אחר דבריה.
"איך- איך את חושבת על כל הדברים האלה? אני בחיים לא הייתי חושבת על זה…." אליס המומה.
"כנראה שכשאת אחות של סוכן זה בכל זאת עושה לך סוויצ' כלשהו במהלך המחשבתי" היא אומרת בחיוך עקום.
"בכל מקרה, קדימה, יש לנו אנשים להציל! תעבירי את הטלפון שלך למצב שקט, ונהיה שתינו על הקו כל הזמן ונדווח אחת לשניה כל הזמן. מוכנה? אז את הולכת לקיר המזרחי, אוקי?" היא פוקדת עליה ואליס מהנהנת חלושות, ומתחילה לצעוד בחשש, אוחזת את הטלפון שלה בחוזקה.
היא מנופפת לה, וצועדת לעמדה שלה, עיניה בולשות סביב בנחישות. היא תציל את דאן.