סיפור בהמשכים אשליה - קריסת מערכות / עלילה משנית מתוקנת.

21 - ב׳​

​

תקשורת עוינת.​

המרכז הרפואי ׳סורוקה׳, באר שבע.

אף פעם לא סבל ברוך המתנות ממושכות.

אפילו כשנדרש ברוך להמתין המתנה שגרתית, כזו שאין בה ציפייה או חשש, שנא ברוך כל רגע ורגע. קל וחומר, כאשר הייתה ההמתנה מלווה בלחץ נפשי ובחרדה מפני הבאות.

שעות רבות חלפו מאז נכנס לראשונה אל מסדרון ההמתנה. שעות רבות, במהלכן הוא הספיק לבהות בכל נקודה אפשרית בחלל שסביבו. הוא הספיק להכיר כל מרצפת וכל אריח, כל תמונה וכל קישוט. עיניו כבר שבעו מזמן מן המראה, והעובדה שלא הייתה לו שום תעסוקה אחרת – הפכה את המשך השהייה באותו חלל מאוס לסיוט מתמשך, שרק התגבר עם כל דקה שחלפה.

חוסר המעש הטריף את דעתו, והוא חיפש ללא הרף אחר תעסוקה שתעביר את הזמן, פעילות שתסיח את דעתו, שתאפשר לו להתנתק מהמחשבות המאיימות, מהתחושות הקשות.

את שעות ההמתנה הראשונות, הצליח ברוך לעבור רק בזכות תהילה אשתו, שלמזלו – העדיפה לשהות כל העת לצדו, ולא לצד אחיותיה. השיחות אתה אמנם היו מתישות, והנושא היחיד בהם היה הדאגה והחרדה שלה לשלומה של אמה, אבל אז – לפחות נהנה ברוך מהתחושה שהוא מועיל במשהו, שיש הצדקה לכך שהוא נמצא כאן.

אולם לבסוף הכריעה התשישות את תהילה, והיא נרדמה בישיבה על הספסל, חורצת בכך את דינו לשעמום חסר תוחלת. הוא קינא בה, ביכולת שלה להירדם כך, דבר שהוא מעולם לא הצליח לעשות.

עיניו המשועממות סרקו את בני המשפחה שישבו בספסלים שסביבו, מחפשות אחר דמות שנמצאת פחות או יותר במצבו, אדם שניתן יהיה לשוחח אתו, להעביר יחד אתו את השעות הבלתי נסבלות.

ברגעים אלו לא היה ברוך בררן. מבחינתו, כל אחד מבני המשפחה – הוא שותף פוטנציאלי להעברת הזמן, גם אם מדובר באחד הגיסים המבוגרים - אלו שתחומי העניין שלהם שונים בתכלית משל ברוך, ושיחותיהם עם ברוך מסתכמות בדרך כלל במספר משפטי נימוס בלבד.

למרות ההסכמה הנדיבה של ברוך לשוחח עם גיסיו, ברגעים אלו – הייתה ההסכמה הנדירה חסרת חשיבות, ולא הייתה בה תועלת עבורו. כמו שזה נראה מנקודת מבטו, אף אחד מגיסיו לא היה פנוי כעת לשיחה סתמית. חלקם ניהלו שיחה חרישית ביניהם, מביטים מדי פעם לצדדים באופן שדחה כל ניסיון להשתלב בשיחתם, וחלקם ניצלו את זמנם ללימוד או לתפילה. היחידים שנראו משועממים כמוהו היו אחיה הצעירים של תהילה, שמטבע הדברים החצינו את רגשותיהם יותר מהשאר, מה שהרתיע את ברוך מלגשת אליהם.

מהיכרותו עם בני המשפחה ידע ברוך, שכל ניסיון לפתוח עם אחד מהם בשיחה, עשוי להסתיים בדחייה מנומסת, בדרך כלל כזו שיש בה הצעה מתנשאת עבורו לפתוח ספר וללמוד או לפחות לקרוא תהילים. הגישה הזו הרתיעה מלכתחילה את ברוך, וגרמה לו לחוש תחושת בדידות, כאילו היה נטע זר – מי שאינו שייך באמת אליהם.

בכל פעם בה נפתחה דלת חדר הניתוח, נדלקה אצל ברוך תקווה קלושה, אולי סוף – סוף הסיוט הסתיים וההמתנה באה אל קיצה. שוב ושוב, מצא ברוך את עצמו מתאכזב לראות את אחד מאנשי הצוות הרפואי פוסע במהירות במסדרון, בדרך אל חדר הניתוח או בדרך החוצה.

אנשי הצוות הרפואי היו לבושים כולם באותם המדים – חלוק ירוק עליו הודפסו המילים ׳חדר ניתוח׳ וכובע תואם. הבגדים הזהים, לא אפשרו לדעת מי מהם הוא רופא בכיר, מי אח ומי פרמדיק, כך שכל ניסיון להסיק על המתרחש בחדר באמצעות התבוננות במספר המנתחים או בקצב התחלופה שלהם – נידון מראש לכישלון. אנשי הצוות מצדם, לא נידבו מידע, אפילו כאשר התבקשו למסור אותו. למעשה, בכל פעם שניסה אחד מבני המשפחה לשאול בעדינות את אחד מלבושי הירוק על אודות המתרחש בחדר – הייתה התשובה קצרה וקרירה, בנוסח ׳יעדכנו אתכם׳ או ׳המתינו בסבלנות׳.

בשלב מסוים התרגל ברוך לתנועה התמידית של אנשי הצוות במסדרון, כך שעיניו הפסיקו להביט בהם בכל פעם שעברו. מסיבה זו, כאשר נפתחו דלתות המעלית ומתוכן יצא דודי – לא הבחין ברוך בנוכחותו, ומבטו החולמני נותר ממוקד בנקודה כלשהי בין התקרה לברז כיבוי האש.

רק כאשר נעמד דודי סמוך אליו, מביט בו מקרוב, קלט אותו ברוך בזווית מבטו והתנער באחת מהרהוריו כשמבע מופתע על פניו. ״היי!״ הוא אמר בנימה של הפתעה, חיוך הולך ומתפשט על פניו. ״מתי באת?! איפה היית?!״

דודי הניח אצבע אחת על שפתיו, כאילו העדיף שלא למשוך תשומת לב מיותרת. ״תמתין כמה רגעים,״ אמר בלחש. ״אני צריך לעדכן את הרב, אחר כך אני אספר לך״.

עוד לפני שהספיק ברוך לפצות את פיו, נע דודי אל פנים המסדרון – מתייצב לצדו של הרב חזן. הרב הרים את עיניו, ודודי גחן ולחש מספר מילים באזנו, מילים שכנראה הייתה בהן חשיבות רבה – משום שבאותו הרגע סגר הרב את הספר שלפניו, ועל פניו הופיעה הבעה מוטרדת.

תוך רגעים ספורים, התפתחה בין השניים שיחה ערה, שהתנהלה רק בלחישות – כך שממקומו לא הצליח ברוך לקלוט ממנה דבר. ברוך המשיך לעקוב בעיניו אחר ההתרחשויות, אולם כשקלט שהשניים מסתירים את פניהם – כנראה במטרה למנוע מאחרים לקרוא את תנועות השפתיים שלהם, הבין ברוך שאין זה ראוי להמשיך ולהתבונן בהם. בתנועה סתמית, סובב ברוך את ראשו, מסיט את מבטו מן השניים.

למרות שעיניו התבוננו לצד השני, מחשבותיו של ברוך היו ממוקדות עדיין בשיחה המתנהלת כעת במרחק מטרים ספורים ממנו, ויצר הסקרנות שבתוכו דרש לקבל תשובות בנוגע לתוכן השיחה. האווירה הרצינית והסודית בה התנהלה השיחה, יחד עם הפליאה על התנהגותו של דודי שמצא לנכון להפריע לרב ברגעים קשים כל כך – כל אלו הבהירו לברוך שכנראה נתקל דודי בבעיה כבדת משקל, כזו שיש צורך דחוף בפתרון עבורה. הוא המתין בקוצר רוח לרגע בו תסתיים השיחה, אז יוכל לשאול את דודי על אודותיה – בתקווה שהאחרון ימצא לנכון לשתף עמו את המידע.

ההבטחה של דודי, לפיה מיד אחרי השיחה עם הרב הוא יפנה לשוחח עם ברוך, יצרה אצל ברוך תקווה מסוימת – אבל מצד שני, היה בה משהו מטריד.

למרות ההיכרות החמימה בין ברוך לדודי, ולמרות שתמיד חיבב ברוך את דודי וראה בו איש שיחה מעניין, קשה היה לראות את הקשר ביניהם כידידות של ממש.

דודי אמנם היה תמיד נחמד ואדיב, מתעניין ונכון לעזור, אבל התנהגות זו – לא הייתה מיוחדת עבור ברוך, אלא עבור כל אחד מבני המשפחה.

ברור היה לברוך, שלו היו נשאלים בניו וחתניו של הרב מרדכי על אודות אישיותו של דודי - היו כולם מציינים את אותן תכונות נדיבות, כך שככל הנראה – הסיבה ליחס החמים של דודי, אינה אישיותו של ברוך שמצאה חן בעיניו, אלא רק ההשתייכות המשפחתית שלו והעובדה שהוא חתנו של הרב מרדכי.

כיוון שכך, התקשה ברוך להבין מדוע בחר דודי לגשת דווקא אליו מיד עם חזרתו למחלקה, ולהכין אותו לקראת שיחה עתידית, שיחה שעל פי מה שהבין ברוך ממילותיו של דודי – אמורה להיות מעין שיחת עדכון. אם אכן הבין ברוך את דבריו של דודי, הרי שמדובר בבחירה מעוררת תמיהה. קשה היה להאמין שדודי יעדיף סתם כך לשתף את ברוך, כאשר גיסיו – בניו של הרב מרדכי, יישארו מחוץ לתמונה.

אילולי היה ברוך מכיר את הדינמיקה המורכבת בתוך משפחת חזן, הוא עשוי היה לחשוב על השערות שונות שעשויות לתרץ את תמיהותיו. כך, יכול היה ברוך לשער - שהשיחה שניהלו השניים ביניהם לפני זמן לא רב, והעובדה ששניהם היו הראשונים לפגוש את קצין המשטרה, יצרה ביניהם מעין שותפות, כך שנוח היה לדודי לחלוק עמו את המידע. כמו כן, היה יכול ברוך לחשוב, שדודי הבחין בכך שהוא היחיד שנמצא במצב של חוסר מעש, מה שהופך אותו לשותף המועדף לשיחה.

אולם ההיכרות הממושכת עם בני המשפחה, והעובדה שלא הייתה זו משפחה רגילה – אלא כזו שאנשיה אחראים בפועל על ניהול מוסדות הקהילה – דבר שיצר היררכיה ברורה בתוך המשפחה, מנעה מלכתחילה מחשבות מעין אלו.

בלתי סביר להניח, שבשל שיקולים זניחים כמו אלו שהעלה ברוך, יעדיף דודי לשתף במידע דווקא אותו - החתן הצעיר ביותר של הרב מרדכי, היחיד מבני המשפחה שבידיו לא הופקדה מעולם שום סמכות, כאשר לעומתו – ניצבים גיסיו הבוגרים, בניו הגדולים של הרב מרדכי, שמנהלים בפועל את תלמוד התורה, מכון הוצאת הספרים וכולל האברכים שתחת חסות המוסדות. וכי מה יוכל הוא, ברוך – שלפני שנתיים היה בחור מן המניין בישיבה, לעשות מול קשיים אדירים, התמודדויות ולחצים בלתי נתפסים, כמו אלו שדודי מודאג מהם? מה יוכל הוא לתרום, כאשר דודי – האיש בעל היכולות והקשרים, אינו בטוח ביכולותיו?

מרגע לרגע התגברה סקרנותו של ברוך, והוא מצא את עצמו שולח מדי כמה רגעים מבטים חטופים לשמאלו, ממתין בקוצר רוח לרגע בו תסתיים השיחה.

השיחה התארכה הרבה יותר ממה שציפה ברוך מלכתחילה, אולם לבסוף – לרווחתו של ברוך, היא הסתיימה. ממקומו יכול היה ברוך לראות את דודי נפרד לשלום מהרב, מה שגרם לברוך לסובב את ראשו במהירות, ולהביט לכיוון השני – כאילו מעולם לא היה לו עניין בשיחה.

שניות ספורות לאחר מכן, הבחין ברוך בדמותו הגבוהה של דודי העומדת לצדו. הכיסא שמשמאלו של ברוך היה פנוי - ודודי מיהר להתיישב עליו, משלב את ידיו ומביט לעבר ברוך בשתיקה.

״מה קורה...״ פלט ברוך בנימה של מבוכה.

על פניו של דודי הייתה הבעה מאופקת. ״האמת היא, שאין לי חדשות טובות״. הודה ביבושת. ״המצב לא טוב. דברים לא משתפרים. הבלגן חוגג״.

לבו של ברוך החסיר פעימה. ״אתה מדבר על המצב של הרבנית?״ שאל.

דודי נאנח. ״בתחום הזה אין לי חדשות,״ אמר בעצב. ״אני יודע בדיוק מה שאתה יודע. במילים אחרות, אין לי מושג. אבל לא דיברתי על זה. לצערי הרב, מה שקורה בחוץ לא מאפשר לי להתעסק במצב של הרבנית, למרות שזה הדבר היחיד שאני רוצה להתעסק אתו כרגע״.

ההבעה על פניו של ברוך הייתה מלאה חשש. ״מה בדיוק קורה?״ שאל, למרות שלא היה בטוח אם הוא רוצה לשמוע את התשובה. ״מה יותר גרוע ממה שקרה לרבנית?״

דודי צמצם את עיניו. ״שום דבר לא יותר גרוע״. מיהר לתקן. ״פשוט, המצב של הרבנית לא בשליטה שלי, ואין לי שום דרך להשפיע עליו. לעומת זאת, הבלגן שאני צריך להתמודד אתו הוא לגמרי בתחום אחריותי, ואם אני לא אדאג לזה – אנחנו נצטער עוד שנים ארוכות״.

על פניו של ברוך היה מבט של חוסר סבלנות. ״נו, דבר,״ דחק בדודי.

בעיניו של דודי היה עצב. ״דברים קורסים, ברוך,״ אמר קצרות. ״אנשים שתמיד חיפשו הזדמנות להרע לנו, זיהו אצלנו כמה שעות של חולשה – ותקפו. מתקפה עוצמתית, חסרת תקדים״.

עיניו של ברוך נפקחו לרווחה. ״אתה מתכוון לתקשורת?״ ניסה להבין.

דודי נענע את ראשו. ״זה התחיל מהתקשורת,״ אמר, בקולו סבלנות. ״כמו שכבר ראית – גורמים שונים המציאו עלילות שקר מופרכות בנוגע לפציעה של הרבנית, עלילות שהתקשורת מתייחסת אליהן כרגע כאמת מוחלטת.

״גורמים שונים שתמיד התנגדו לנו, בין אם התנגדות אידיאולוגית ובין אם התנגדות שנובעת מקנאה טהורה, מהדהדים כבר מהבוקר את עלילות השקר, מתוך כוונה מוחלטת להזיק לנו. פרסומים שונים, של אנשים שיש להם אינטרס ברור להזיק לנו – מקבלים מקום של כבוד בתקשורת, וכך נוצר מעגל שאין לו סוף. התקשורת מזינה את אותם גורמים עוינים, והם מייצרים לה חומרים לשידור. מרגע לרגע, מתפרסמים פרטים חדשים על החקירה, פרטים שאין לי שום כינוי אחר עבורם מלבד ׳פייק ניוז׳״.

ברוך התקשה להבין. ״איזה פרטים?״ שאל. ״מה כבר הם יכולים להמציא שיהיה יותר גרוע ממה שהם כבר אמרו?״

דודי השתהה מלהשיב, מבע חומל על פניו. ״אני לא רוצה להרוס לך את היום,״ אמר לאחר כמה רגעים, ״אבל למעשה - אין לי ברירה. אתה חייב להבין מול מה אנחנו מתמודדים, למרות שזה קשה. אני לא עומד לחזור על כל השקרים ועל כל הפרטים, אבל בגדול – כרגע מסתובבת עלילה אכזרית באולפנים, על פיה - הרבנית הותקפה על ידי גורמי קיצון מתוך הקהילה בגלל מחלוקת עם הרב, כאשר הנורא ביותר הוא – שעל פי אותה עלילה, הרב קיבל מידע על התקיפה ונמנע מלפעול בנושא, בשל אותה מחלוקת בינו לבין הרבנית״.

עיניו של ברוך נפקחו בחלחלה. ״לא!״ הוא הגיב מיד, מזועזע.

דודי הנהן בכאב. ״גועל נפש,״ סיכם, ״אבל בתקשורת מתעקשים על העלילה הנוראית הזו, כאשר לטענתם – היא הגיעה מפי גורמים בכירים המעורבים בחקירה״.

ברוך חש תחושת בחילה. ״וזה אמיתי?״ שאל בבהלה. ״ככה חושבים החוקרים?״

דודי חייך חיוך מרגיע. ״אם השוטרים היו חושבים כך ברצינות, כולנו היינו כרגע בחקירה. זה שכולנו יושבים כאן – מוכיח שהמשטרה לא חושבת כך באמת, אם כי מהיכרותי עם חוקרים מסוימים במשטרה – אין זה מופרך לחשוב שמישהו מהם זרק ברמז משהו כזה לעיתונאי כלשהו״.

ברוך הרהר מספר רגעים בדברים. ״אני לא מבין,״ אמר לאחר מכן. ״אם המשטרה חושבת שזה לא נכון, והחוקרים לא חושדים במשהו כזה, למה הם משקרים לתקשורת ומטעים את הציבור? ולמה התקשורת משתפת עם זה פעולה?״

דודי חייך, כאילו הייתה שאלתו של ברוך משעשעת בעבורו. ״הכול אינטרסים,״ השיב. ״מישהו במשטרה מרוויח מהעובדה שהתקשורת עוסקת במידע המסוים הזה, ומישהו בתקשורת – מרוויח מהפרסום של המידע. אני לא יודע מה בדיוק האינטרס של המשטרה בסיפור הזה, אבל יש לי השערות די הגיוניות.

״אני לא יודע עד כמה דקדקת במילים של החוקר שהגיע לכאן. אם דקדקת כמוני במה שהוא אמר ובעיקר במה שהוא לא אמר, בוודאי הגעת למסקנה שהאיש לא נראה כמו אדם עם תכנית סדורה, אחד שיודע מה הוא עושה.

״ככל שיכולתי ללמוד מהמעט שהוא אמר, נראה שבנקודה זו – עדיין לא הצליחה המשטרה להתקדם בחקירה, והפעולות שננקטות על ידי החוקרים – הן יותר פעולות ניסוי מאשר פעולות שמבוססות על חומר ראיות מוצק.

״המציאות הזו, בוודאי לא נעימה לחוקרי המשטרה, שאמורים לתת לנו, ולציבור שמתעניין בפרשה, תשובות בהקדם האפשרי. כיוון שכך, לא קשה לדמיין מציאות שבה אחד מהחוקרים רומז לאחד העיתונאים על חשד למעורבות אפשרית של הרב באירוע. פרסום כזה, משרת נאמנה את שני הצדדים באופן מושלם.

״מבחינת המשטרה, הפרסום הוא פרסום נוח, משום שהוא מבטל מלכתחילה את היכולת שלנו לבקר את המשטרה על ההזנחה של הטיפול בתיק. ברגע שפרסום כזה מקבל חשיפה, ברור לכולם – שאנחנו נוריד את הראש ונעדיף לשתוק עד שהרוחות יירגעו. גם התקשורת, תפסיק לתקוף את המשטרה על חוסר תפקודה, שהרי מבחינת התקשורת – המשטרה כבר מטפלת בתיק ביעילות, עד כדי כך שהאשמים כבר נמצאו.

״מבחינת התקשורת, כמובן, יש כאן הזדמנות פז לפרסם סיפור מטורף, סיפור שמטבע הדברים מעורר אמוציות ושיח ציבורי. סיפור כזה, הוא משאת נפשם של אנשי התקשורת, ואני לא מכיר אפילו עורך חדשות אחד שיוותר על הפרסום רק בגלל עניינים שוליים, כמו העובדה שמדובר בחשד לא מבוסס, שאינו מתכתב עם שום ראיה, או שמדובר בגורם משטרתי בעל אינטרס״.

יכולת ההסבר של דודי הייתה מעולה, ועל פניו של ברוך היה חשש אמיתי. ״מה בדיוק ההשלכות של פרסום כזה?״ שאל.

דודי נראה כמי שנהנה מהשאלה. ״השלכות רבות,״ השיב קצרות. ״החל מניתוק קשרים של גורמים פוליטיים, או גרוע מכך – תורמים כבדים שמחזיקים את מוסדות הקהילה מבחינה כלכלית, וכלה בניסיונות להתערב בניהול המוסדות, בטענה שהרב מרדכי – אינו כשיר מעתה לנהל את המערכת, בהתחשב בחשדות החמורים כנגדו, כל עוד לא הוכחה חפותו. טענות אלו, לצערי הרב, מקבלות גיבוי מקבוצה רעשנית של צעירים שהתקשורת מציגה כאברכים מהקהילה. צעירים אלו, מתראיינים לתקשורת בעודם מציגים את עצמם כחברים בקהילה, כאשר לטענתם – האירועים האחרונים גרמו להם לסוג של ׳התפכחות׳, עד כדי שהם מאיימים לנטוש את הקהילה כל עוד הרב עומד בראשה.

״למותר לציין, שצעירים אלו – אינם מנויים כחברי קהילה, ולמעט שניים מהם – אף אחד מהם גם לא היה רשום בעבר תחת מוסדות הקהילה. מבירור שערכתי, מתברר שמדובר בקבוצה של ממורמרים, חלקם ניסו להתקבל בעבר לאחד ממוסדות הקהילה וסורבו וחלקם נרשמו בעבר לפעילויות שונות מטעם הקהילה או תרמו סכומים פעוטים למוסדות – מה שכמובן אינו הופך אותם לחברים רשמיים. עובדות אלו, שהוצגו על ידי לכמה עורכי חדשות, לא הצליחו לשכנע אותם, כך שהתקשורת ממשיכה לחזור על אותו השקר, בניסיון נואל ודי שקוף לצרף אל המתחזים משפחות מתנדנדות שונות – כאלו שבאמת רשומות כמשתייכות לקהילה, אך מתלבטות אם להתנתק ממנה משיקולים שונים״.

על פניו של ברוך הייתה הבעה של זעזוע. ״זה נורא,״ אמר בהלם. ״כמה נזק כבר הספיקו הפרסומים הללו לגרום?״

דודי חשק את שפתיו, מניע את ראשו בתנועה קלה, כאילו הייתה התשובה לכך מורכבת ולא חד משמעית. ״תראה,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של מחשבה. ״כרגע, בנקודת הזמן הזו, עדיין לא אירע נזק בלתי הפיך. בינתיים, גורמים שמזוהים אתנו או לכל הפחות משתפים פעולה עם המוסדות שלנו בשגרה – עדיין שותקים, ויש אפילו כאלו שמזדהים. הגורמים שממהרים לתקוף, אלו בעיקר גורמים פוליטיים ותקשורתיים שגם כך מתנגדים אלינו בשגרה, וזוהי ההזדמנות שלהם להכות אותנו בבטן הרכה. באופן כללי, אין מה להתרגש מהם. הם נובחים הרבה, לא נושכים.

״הייתה אמנם אשת תקשורת בורה שניסתה להניע מהלך שיגרום לנו נזק כלכלי. הקשר שלה לכל העניין - בכלל לא ברור, כי מה שהפריע לה זה לא הטענות נגד הרב ובכירי הקהילה, אלא העובדה שלדעתה – חברי הקהילה אינם מקבלים את מלא המידע, בשל כך שהם אינם חשופים לתקשורת. בצעד שבדיעבד התברר כמגוחך לחלוטין, הצהירה הגברת שהיא לא תשתמש יותר במוצרי מזון שנושאים את חותמת הכשרות של הקהילה, אלא אם כן יקבלו בני הקהילה את מלוא המידע על אירועי היממה האחרונה – דבר שעל פי הניתוח שלה, אמור לגרום להם להדיח מיידית את הרב״.

ברוך כיווץ את עיניו. ״רגע... רגע...״ ניסה להבין. ״על איזה גוף כשרות היא דיברה?״

דודי חייך חיוך משועשע. ״זה בדיוק הקטע,״ אמר בשובבות. ״הגברת המדוברת, שסובלת מבורות מוחלטת בכל הנוגע לחברה הסגורה שלנו, קראה באיזה שהוא מקום פרסום על ׳שחיטת חבורה׳ שהמוסדות שלנו מקיימים לפני החגים. הגברת שלא שמעה מעולם את המושג, הייתה בטוחה שהפרסום על השחיטה המהודרת שלנו – הוא פרסום מסחרי, מה שגרם לה להביך את עצמה קהל עם ועדה״.

ברוך חייך. ״היא קלטה את הטעות?״ שאל.

על פניו של דודי עלתה הבעה מנצחת. ״בוודאי!״ אמר. ״תוך דקות ספורות היא מחקה את הפרסום, לאחר שהתברר לה שגוף הכשרות המדובר אינו מסחרי, וגם אם היא מאוד תרצה לרכוש בשר בהשגחתו – היא לא תוכל. מאז, היא אמנם סופגת לא מעט ביזיונות, אבל קשה לומר שיש בכך נחמה עבורנו״.

ברוך נענע את ראשו. ״אני לא מבין״. אמר. ״לפני רגע אמרת שהנזק הכללי לא רציני. אם ככה, למה אתה מודאג, ולמה אתה מציג את זה כמו משהו שמאיים על הקהילה?״

דודי הסביר את עצמו, נימת קולו סבלנית. ״כרגע,״ הוא אמר, ״המצב בשליטה. למרות שכבר יש נזקים בדמות חברי כנסת או פקידים שנמנעים לסייע לנו מטעמי זהירות, לדעתי – מדובר במצב זמני בלבד. המשטרה תתחיל לעבד את הראיות במוקדם או במאוחר, כך שתוך ימים ספורים עד שבועות – צפויים החוקרים להבין את הכיוון הכללי של החשדות. ברגע שיהיה ברור שלגורמים מתוך הקהילה אין קשר לאירוע, וקל וחומר שהרב אינו קשור אליו בשום דרך – צפויה המשטרה להוציא הבהרה שתסדר את העניינים ותשאיר את כל הסיפור הזה מאחורינו.

״הבעיה הגדולה היא לא העלילה עצמה. מאחר שהתאוריה כולה היא שקר טהור – השקר ייחשף לבסוף, ואז – אתה יכול להיות בטוח, כל מי שניתק אתנו קשרים או מנע מאתנו עזרה שהיינו זקוקים לה בשעתנו הקשה – ישלם מחיר יקר מאד על מנת לחזור ולקבל שוב את האמון שלנו. אתה יכול להיות בטוח שכך יהיה, כי זו העבודה שלי ואני ממש טוב בה.

״העניין הוא, שמלבד עצם העלילה – שהיא כאמור שקרית ועתידה להתגלות ככזאת, יש כאן בעיה נוספת – חמורה יותר, בדמות הפרסום היתר של הקהילה בתקשורת.

״המציאות כרגע היא, שהקהילה נמצאת בראש סדר היום הציבורי, וההתעניינות בה גדולה. אנשים שמעולם לא שמעו עלינו, נחשפים למידע על אודות הקהילה, והעובדה שהפרסום הוא שלילי – יוצרת אוטומטית דעות קדומות שליליות אצל צרכני התקשורת. מציאות זו, היא מאוד לא בריאה עבורנו.

״כמו שאתה בוודאי מבין, גופי התקשורת מחויבים לספק כל העת חדשות עבור הצרכנים, כך שהפרסומים על אודות אירועי היממה האחרונה – אינם יכולים להיות בראש הכותרות יותר מיום או יומיים. מסיבה זו, חשוב לעורכי התוכניות למצוא תכנים חדשים, ומכיוון שיש התעניינות ציבורית במוסדות הקהילה – העדיפות שלהם תהיה ליצור עוד חדשות סביב למוסדות שלנו, חדשות שעשויות להאיר אותנו באור שלילי – בהתאם לציפייה של הצרכנים.

״המציאות הזו, היא בעייתית מאוד עבורנו. משום שעם השקרים – עוד נוכל להתמודד. אבל ברגע בו יצליחו גופי התקשורת להניח את ידיהם על נתוני אמת שניתן להוכיח מהם התנהלות לא תקינה – תהיה זו בעיה שלא ניתן להתמודד איתה״.

דודי השתתק, מאפשר לברוך לקלוט את שטף המידע. ברוך הרהר בדברים למשך שניות ארוכות, לאחריהן עלה על פניו מבע שואל. ״יש מה לחשוש מזה?״ הוא בירר. ״יש משהו שאנחנו לא רוצים שיתפרסם?״

דודי נאנח. ״לצערי יש,״ הודה בשפל קול. ״לא הייתי מוכן לזה, למרות שידעתי שמוסדות גדולים כמו שלנו – נופלים פעמים רבות בדברים הקטנים. לתומי חשבתי, שהעובדה שאנחנו מעסיקים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, יחד עם פעולות ההגנה שנקטנו – על פיהן לא תתאפשר גישה לשום אדם זר אל הנתונים החסויים שלנו, יספיקו בינתיים.

״לרוע מזלנו, התברר שהשגיאה הייתה דווקא במקום שלא חשבנו עליו – גני הילדים של המוסדות. לצערי הרב, לפני כחצי שעה התקשר אלי הרב חזיזה – מנהל הגנים, וסיפר לי שהוא קיבל פנייה מאחד הערוצים הגדולים במדינה, בה הוא התבקש להגיב על תחקיר שיפורסם הלילה, ובו ייחשפו ליקויים חמורים במערכת שלנו״.

הניסוח לא היה דרמטי במיוחד, וברוך ניסה להבין מדוע האירוע מדאיג כל כך את דודי. ״זה נשמע שעם הסבר טוב אפשר יהיה לצאת מזה,״ הוא אמר בנימה מעודדת.

דודי חייך חיוך כאוב. ״ממש לא,״ אמר בנימה מבשרת רעות. ״התגובה שלנו לא תשנה כלום, וערוץ החדשות אינו צריך אותה. הסיבה היחידה לפנייה, היא החוק שמחייב את ערוצי התקשורת לפנות אל מי שפורסם אודותיו פרסום שלילי, לבקש ממנו תגובה ולצטט אותה – במידה והיא קיימת. מדובר בהליך קבוע, שהתועלת היחידה ממנו – היא הידיעה מבעוד מועד על הפרסום הצפוי״.

ברוך נשך את שפתו התחתונה. ״מה בדיוק יהיה בתחקיר?״ התעניין. ״מה זה ליקויים חמורים במערכת?״

דודי נראה נבוך מעט, נראה שהוא אינו מעוניין לדון בנושא. ״במילים כלליות,״ הוא אמר בקול שפל, ״מדובר על כמה בעיות חוקיות, חלקן נוגעות להליך קבלת הילדים – שהאחראי עליו ידוע כמי שמעקם את הכללים יותר מדי, וחלקן נוגעות לאישורים שונים שלא סופקו בזמן או שלא סופקו בכלל, חריגות ממספר הילדים המאושר, שימוש במבנה בלתי תקין ועוד כהנה וכהנה תקלות ובעיות. למען האמת, אתפלא מאוד אם האחראי יישאר בתפקידו. ממה שהבנתי, כמעט ואין תחום בו אין חריגה מהכללים״.

״ומה זה אומר?״ שאל ברוך מיד. ״מה ההשלכות של זה? אפשר לתקן את זה בכלל?״

דודי נענע בראשו בהחלטיות. ״זו מכה,״ אמר. ״כרגע, אין דרך לעצור את הפרסום. ניסינו אמנם לפעול בדרך היחידה שאני מכיר, הגשנו עתירה לבית המשפט כנגד הפרסום – בטענה שהתחקיר בוצע ללא ידיעת הצוות, ויש בו פגיעה בזכויות הקטינים המצולמים. זה היה צעד נואש, וברור היה שהוא ייכשל. אין לי טענות נגד בית המשפט במקרה הזה. רק נס היה משכנע את השופטים לתת צו שימנע את השידור.

״ממה שנראה לי כרגע, זו תהיה מכה שאפשר להכיל – אבל יהיה לה מחיר כבד. מלבד הקנסות העצומים שיוטלו עלינו, אנחנו כנראה ניאלץ לסגור כמה מכיתות הגן, ויהיה צורך בהרבה פרוצדורה כדי לפתוח אותן מחדש. בכל אופן, לא מדובר במשהו שדורש טיפול דחוף. הנזק כבר נעשה, והוא לטווח ארוך, כך שעכשיו – כל עוד המצב של הרבנית לא מתייצב, הייתי מעדיף להתעלם ולדחות את הטיפול״.

המשמעות הייתה ברורה לברוך, והוא ביקש רק לוודא שהוא מבין נכון. ״אני מבין אם כן,״ אמר במבט ערני, ״שהסיבה שבאת לכאן עכשיו היא אחרת. יש משהו נוסף, דחוף יותר, שאי אפשר להתעלם ממנו״.

דודי נענע בראשו. ״אכן,״ אישר. ״יש משהו נוסף, בעיה שכרגע – מעטים מאוד יודעים עליה, בעיה שבגללה אנחנו משוחחים כעת. אילולי אותה בעיה, סביר להניח שהרב לא היה מאשר לי לשתף אותך בכל מה שדיברנו. כמו שבוודאי שמת לב, לאורך השיחה שיתפתי אותך בהרבה מידע רגיש, כי לדעתי – כדי להבין היטב את ההתרחשויות, היית צריך לקבל קצת רקע.

״בכל אופן, האירוע שעליו אנחנו מדברים הוא טרי יחסית, ומכיוון שאני לא רוצה להחזיק אותך במתח – אספר לך בקיצור שהכול התחיל עם שיחת טלפון שקיבלתי מחבר שעובד במערכת של הערוץ הנצפה במדינה. מדובר בחבר נשכח, אחד שהיה בקבוצה שלי כשלמדתי קורס תקשורת, והקשר עמו נפסק מזמן. כשראיתי את השם שלו, שיערתי לעצמי שיש לו משהו בשבילי – ואכן צדקתי.

״הבחור ההוא, שמשמש כתחקירן, עשה לי טובה ענקית, והעביר לי אזהרה חמורה – למרות שאסור היה לו לומר לי דבר. לפי מה שהוא מספר, המערכת בה הוא עובד קיבלה פנייה ממישהו שהזדהה כבוגר הישיבה שלנו, וביקש למכור להם הקלטה ישנה – שיש בה מידע שיכול לגרום נזק עצום לקהילה כולה ובמיוחד לרב ולבני המשפחה.

״לפי מה שמסר לי התחקירן - ההקלטה המדוברת הוקלטה לפני למעלה מעשר שנים, והקולות שהוקלטו בה – הם קולותיהם של הרב והרבנית. יותר מזה, התחקירן לא ידע, או שלא היה מוכן לספר. הוא רק הדגיש מספר פעמים שההקלטה עשויה להוכיח את עלילות הכזב של התקשורת, וכדאי לעשות משהו בנידון״.

דודי השתהה למשך מספר רגעים, מגרד בעורפו במבוכה. ״בהתחלה,״ סיפר, ״לא התרשמתי במיוחד. חשבתי שזה שטויות. אבל כשעשיתי בירור קטן, גיליתי שמערכת הערוץ שלחה את ההקלטה למומחה שאישר שהקולות בה הם של הרב והרבנית. העובדה הזו לימדה אותי שעורכי החדשות של הערוץ מתייחסים ברצינות להקלטה, וכשחפרתי עוד קצת בנושא – התברר לי שהערוץ החליט לרכוש אותה.

״אתה בוודאי מבין, שלא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים. מאותו רגע, התחלתי במרוץ של שיחות טלפון לכל מיני בעלי קשרים שחייבים לי טובות, וכשגיליתי בסוף מה יש בהקלטה – נפלה עליי פצצת אטום״.

דודי לא המשיך. הוא הביט בברוך במבט חומל, כאילו קשה היה לו לומר את הדברים.

ברוך, לעומתו, הביט בו בעיניים גדולות, פיו פעור לרווחה. ״מה?!״ הוא אמר לאחר כמה רגעים. ״מה היה שם?!״

על פניו של דודי חלפה הבעה של השלמה. ״תראה,״ הוא פתח בנימה של מבוכה. ״אין דרך נעימה לומר את זה. מדובר בתוכן קשה מאוד, תוכן שרציתי לחסוך ממך. חשוב לי לומר שמלכתחילה העדפתי לשתף אותך כמה שפחות, אבל הרב התעקש שלא אסתיר ממך כלום. הוא טוען שממילא התוכן עומד להיות מפורסם בעוד כמה שעות, ועדיף שתשמע את זה ממני ולא ממישהו אחר.

״בהקלטה עליה אני מדבר, מתועדת שיחה טעונה מאוד בין הרב לרבנית. הרבנית נשמעת שם כועסת מאוד, היא תוקפת את הרב בנימה תקיפה – בעודה מטיחה בו האשמות קשות. היא נשמעת אומרת לו שהוא אינו ראוי לתואר ולתפקיד שלו, היא מאשימה אותו בכך שהמשפחה מבחינתו היא רק כלי כדי לשרת את המטרות שלו, והיא נשמעת מבטיחה שלעולם לא תאפשר לו לפגוע בבני המשפחה. בסיום השיחה היא אף מאיימת עליו, ואומרת לו שאם לא יציית לדרישותיה – היא תגלה לעיני כל מי הוא באמת, עד שהוא ייאלץ לברוח מהמדינה מרוב בושה.

״כל היופי הזה, הוא רק קצה המזלג, כי ממה שהבנתי – בשיחה היו ביטויים קשים הרבה יותר, ביטויים שמשתמע מהם כאילו הרבנית חוששת שהרב עלול לפגוע בה או באחד הילדים״.

במשך רגעים ארוכים, שררה דממה מתוחה באוויר, וברוך חש תחושה נוראית מזדחלת בכל גופו, תחושה של בושה איומה, תחושה של דחייה, כאילו פלש למקום שאסור לו לדרוך בו.

״אני מצטער,״ אמר דודי. ״אני מבין מה אתה עובר״.

ברוך התרומם ממקומו באחת, מנער את ראשו, מנסה להתגבר על התחושות האיומות. ״זה לא הגיוני...״ הוא לחש בפנים חיוורות. ״זה שטויות. זה מפוברק״.

ההבעה החומלת על פניו של דודי הפכה עמוקה יותר. ״אני מבין אותך,״ אמר בנימה מנחמת, ״אבל בריחה מהמציאות לא תעזור כאן. אלו הרב והרבנית, זה ברור. זה מדעי. זה מוחלט״.

ברוך הסיט את מבטו, לא מוכן להביט בעיניו של דודי. ״אני לא מאמין...״ הוא לחש, חוזר על המילים האחרונות מספר פעמים. לאחר מכן, הוא ניער את ראשו, משהו מטריד אותו.

״מתי הוקלטה ההקלטה הזו?! באיזה אירוע?!״ הוא שאל, מסרב עדיין לעכל את הפרטים החמורים. ״האם הייתה סיבה להאשמות האלו? האם הדברים הוצאו מהקשרם?״

דודי נענע את ראשו. ״הרב לא מוכן לספר,״ הודה בשפל קול. ״כמה שניסיתי, כמה שהתחננתי, כמה שרציתי לשמוע מה היה שם בדיוק, מדוע היא אמרה את הדברים הללו – הרב לא היה מוכן לספר לי מאומה. הוא אומר שזה לא משנה. הוא אומר שהכבוד שלו לא מעניין אותו בכלל, אבל הוא מקפיד הקפדה יתירה על כבודה של הרבנית. הוא אומר שהשיחה לא משקפת כלום, שאי אפשר להבין את הרבנית בלי להיות במקומה, ושמעולם לא היו לו רגשות טינה כלפיה – אפילו לא בזמן השיחה עצמה״.

ברוך קימט את מצחו, מוטרד משהו. ״רגע...״ הוא אמר. ״איך באמת הגיב הרב מרדכי בזמן אמת?! מה הוא ענה לה?״

על פניו הכאובות של דודי עלתה הבעה בלתי מוגדרת, כזו שיש בה מעין התרוממות רוח – כאילו היה דודי גאה להשיב על השאלה. ״למען האמת,״ הוא השיב בקול שקט, ״הרב כמעט ולא אמר דבר לאורך השיחה כולה. המילים היחידות שאמר, היו אלו שהוא חזר עליהן ללא הרף.

״רות, אין לי ברירה. כך הורה ראש הישיבה״.​

דכדוך.​

למשך רגעים ארוכים בהה ברוך בדודי בעיניים מוכות הלם, פניו החיוורות מעידות על עוצמת הסערה שהוא חווה.

שאלות רבות היו לברוך. שאלות שרק התרבו מדי רגע. שאלות כבדות משקל, כאלו שהתשובות עליהן עשויות לערער את עולמו המוגן. שאלות שגרמו לו להטיל ספק באנשים היציבים ביותר שהכיר בחייו, אלו שתמיד היה לו ביטחון מוחלט בהם.

השאלות גדשו את מחשבותיו, והוא השתוקק לקבל עבורן תשובות. מתוך ההלם שאפף אותו, הוא ניסה לתרגם את המחשבות למילים, מילים שיהיה בהן כדי להביע את רגשותיו. מילים שהאיש ממולו לא יוכל להתעלם או להתחמק מהן.

איכשהו, למרות ריבוי השאלות שבמוחו – ואולי דווקא בשל כך, סירבו אבריו לשתף עמו פעולה. הוא מצא את עצמו פותח את פיו וסוגר, פעם אחר פעם, שום הגה לא בוקע מבין שפתותיו.

ברגעים הראשונים נמנע דודי מלהפריע לו, מאפשר לו לעבד את המידע בינו לבין עצמו. המבט בעיניו של דודי היה מלא חמלה, כאילו הבין דודי את עומק הטלטלה שגרמו מילותיו ואת עוצמת ההלם שבו ברוך שרוי.

כאשר בחר דודי לבסוף לומר משהו, נאמרו מילותיו בנימה רכה – שונה כל כך מזו שהוא רגיל היה להשתמש בה. ״אני יודע שאתה צריך זמן,״ הוא אמר בהבעה משתתפת. ״אני יודע את זה, כי גם אני – כמוך, עדיין מתקשה לעכל את האירוע. הסיבה היחידה שאני כאן, מדבר אתך, היא ההבנה שאם לא אפעל עכשיו ומיד – בעוד כמה שעות יהיו אלפי אנשים שירגישו ככה. אלפי אנשים שהרב והרבנית היו בעבורם מודל למידות טובות, לשליטה עצמית מוחלטת, לזוגיות מושלמת – כזו שרק אנשים נדירים מסוגלים לחוות.

״אני לא יודע מה קרה שם, באותה שיחה קשה בין הרב לרבנית, ומדוע היא אמרה את מה שאמרה. אני יודע רק, שאם לא אפעל עכשיו ומיד – הנזק שייגרם יהיה חסר תקנה. מפעל החיים של הרב והרבנית עומד לקרוס. הקהילה, המשפחה, כל מה שאי פעם היה חשוב לרב, הכול עומד להתפרק מול עיניו, דווקא בשעה הקשה כל כך – שהרבנית אינה לצדו״.

מילותיו של דודי אמנם נאמרו בנימה מאופקת, אבל ברוך לא יכול היה להתעלם מהמשמעות המאיימת שלהן. התחזית שהציג דודי הייתה קשה וקודרת, והפרשנות שהוא נתן לנתונים – לא הותירה מקום לאופטימיות. ברור היה לברוך שאם דודי, האיש הרגוע והמעשי בדרך כלל, זה שאינו מתרגש בקלות ממשברים, מתייחס אל האירוע כחמור עד כדי כך – המשמעות היא שאכן מדובר באירוע הרסני, כזה שבאמת מאיים על הקהילה ועל המשפחה.

איכשהו, הצליחו מילותיו של דודי לנער את ברוך מקיפאונו. התגובה שלו הייתה מנוגדת כל כך לתחושה הפנימית שלו, עד שהוא בעצמו הופתע ממנה.

איכשהו, דווקא בגלל הגישה הקודרת והמיואשת של דודי, ודווקא בשל העובדה שבמילותיו של דודי לא נמצאה אפילו מעט נחמה, מצא ברוך את עצמו נלחם על התקווה, נאבק למען כל מה שהכיר ואהב. ״זה לא יכול להיות כל כך גרוע,״ הוא אמר בנימה של תחינה, כאילו אם יצליח לשכנע את האיש שמולו באמיתות דבריו – תהיה לכך השפעה מכריעה על המציאות. ״בסופו של דבר, אני חושב שגם אם יהיה איזה שהוא נזק, עדיין – רוב האנשים יישארו עם הרב, גם אם יהיו להם אי אלו ספקות״.

דודי הביט בקדרות בברוך, מסרב לקבל את מילות התקווה. ״זה לא המצב, ברוך,״ הוא אמר חרישית. ״אתה לא קורא נכון את המפה. אני מצטער מאוד – אבל אתה מוכרח להבין את זה. אם החומר יתפרסם - המוסדות שלנו עומדים בפני קריסה״.

ברוך שילב את ידיו באי נחת, ודודי מיהר להסביר את עצמו. ״אתה מכיר את המוסדות שלנו הרבה שנים,״ הוא פתח. ״אתה לא צריך שאני אומר לך, עד כמה הקהילה שלנו נחשבת שמורה, ועד כמה התאמצנו במשך שנים ארוכות להרחיק את עצמנו מכל מה שבחוץ – כדי לשמור על עצמנו, על הילדים שלנו.

״כל אחד מבני הקהילה, התמודד לא פעם עם קשיים שונים, מול העולם שבחוץ. בין אם אלו בחורי הישיבה שלנו, שהרב מקפיד בהקפדה יתירה על המסגרת שלהם, בין אם אלו האברכים – שלפעמים חשים צורך לפרוץ קצת את הגבולות, ליהנות קצת מהחיים, לעשות את מה שלגיטימי ומקובל בעולם שמחוץ לקהילה – אפילו בקרב שומרי תורה ומצוות.

״תמיד התייחדה הקהילה שלנו בכך, שהיא מקדשת את הרוח ולא את הגשמיות. הדגל של הרב והרבנית היה, צמצום בגשמיות מול עומק רוחני. התרחקות מהנאות העולם הזה – תמורת עולם הבא.

״כל מי שחי בקהילה, או היה חלק ממנה בעבר, יודע שזה קשה. הקהילה אמנם לא כופה על אף אחד דבר, אבל החברה שלנו עמוקה, והרף להתקבל אליה גבוה, כך שאני לא צריך לומר לך שיש הרבה מאוד אנשים שהתקשו בעבר, מתקשים בהווה, או שיש להם תקופות של עליות ומורדות ומחשבות על הקהילה ועל השאלה אם ההשתייכות למקום איכותי שווה את המאמץ.

״הסיבה היחידה שבגללה החזיקו המוסדות עד כה, למרות כל הקשיים, היא האישיות המיוחדת של הרב והרבנית.

״כמו שאני רואה את זה, העובדה שבראש הקהילה עומדות שתי דמויות מיוחדות ונערצות כל – כך, היא זו שגרמה לכל המתלבטים להישאר בקהילה, ולעשות הכול כדי להיות חלק ממנה. העובדה שהרב והרבנית נתפסו תמיד כסוג של מודל לחיקוי, דמויות שמתקיימות בעולם הרבה יותר גבוה מהמציאות הרגילה שלנו, היא שחיזקה תמיד את כולנו, ואפשרה לאנשים לקבל דברים שלפעמים היו קשים מאוד עבורם״.

דודי נאנח, על פניו הייתה הבעה מהורהרת, כאילו התלבט אם לומר משהו. לבסוף, הוא המשיך לדבר – אבל קולו היה נמוך יותר, כאילו חשש שמישהו ישמע אותו. ״אני לא יודע אם אתה מכיר את העבר שלי,״ הוא אמר, ״אבל אני בעצמי הייתי בעבר במקומות האלו, והיו תקופות שבהן רציתי לעזוב הכול. לא רק את הקהילה, אלא הרבה יותר מזה. בכל הזמנים הקשים הללו, הדבר היחיד שעודד אותי, הוא ההתבוננות ברב וברבנית, שמבחינתי – היו תמיד ההוכחה לכך שגם בדור שלנו, יכולים בני אדם להביא את עצמם לשלמות, גם בדרך שבה הם מנהלים את חייהם – וגם באופן שבו הם מתנהגים בינם לבין עצמם. מבחינתי, הייתה זו הסיבה העיקרית שבגללה עשיתי הכול כדי להתקרב אליהם, ללמוד עליהם. זוהי ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים, וברור לי שיש עוד שחושבים כמוני״.

״אבל עכשיו,״ המשיך דודי, מגביה את קולו. ״עכשיו – כאשר יתפרסמו הדברים הקשים בתקשורת, ושדרנים ציניים חסרי אנושיות ידונו ויעלו השערות שונות בנוגע לשיחה הקשה בין הרב לרבנית, לדעתי – תהיה כאן התרסקות מוחלטת בכל הנוגע למעמד של הרב והרבנית, ורגשות ההערצה שהציבור חש כלפיהם. כל אלו שהתלבטו והתנדנדו, עלולים לראות בכך את ההצדקה שלהם לעזוב את הקהילה. התורמים הגדולים שלנו – עלולים להפסיק את התמיכה. חברי הכנסת והעסקנים שמסייעים לנו בכל הפעילות שלנו, עלולים לנתק אתנו קשר ולהשאיר אותנו להתמודד לבד עם המבוכה ועם הקושי״.

דבריו של דודי היו ברורים ומנומקים, עד שברוך לא מצא כיצד הוא יכול לסתור אותם – אפילו באופן חלקי. ״זה מטורף,״ הוא אמר, חוזר שוב ושוב על המילים בבלבול ובחוסר אונים. ״המצב הזה פשוט מטורף, אני לא מאמין שזה קורה...״

גם הפעם, אפשר דודי לברוך לעכל את הדברים, ממתין כל העת בסבלנות – בידיים משולבות. כשהרים ברוך את עיניו לבסוף, הוא קלט הבעה מתוחה על פניו של דודי, הבעה שהבהירה לו את רמת החשיבות שמייחס דודי לשיחה הזו, והציתה בקרבו את הסקרנות עליה הוא הצליח להתגבר עד עתה.

אף פעם לא אהב ברוך ללכת סחור – סחור. ברור היה לו שדודי מצפה ממנו למשהו, וברור היה לו באותה מדה - שבדרך המרומזת בה מנסה דודי להעביר אליו מסרים, הוא לעולם לא יוכל להבין בדיוק מה מטרותיו של דודי ומה הוא מבקש. בצעד שדרש ממנו מעט תעוזה, הוא היישיר את מבטו אל דודי, שנראה נבוך מעט. ״מה בדיוק אתה צריך ממני?״ שאל ישירות.

דודי התמהמה במשך רגעים ארוכים מלהשיב, נראה שהוא שוקל כיצד לומר את הדברים. ברוך, מצדו, התקשה להבין את חוסר הנעימות של האיש שממולו. ״נו, תדבר,״ הוא אמר, מעלה על פניו חצי חיוך שנועד לתת לדודי תחושה נעימה. ״אני לא נושך, אתה יכול לדבר חופשי״.

המבט על פניו של דודי נותר רציני, אם כי ניתן היה לזהות בהבעתו התרככות מסוימת. ״אני אסביר הכול לאט,״ הוא אמר. ״רק כדאי שתתייחס לזה ברצינות, כי אתה בוודאי מבין שיש כאן דברים חשובים מאוד על הכף״.

ברוך הנהן בהסכמה, ודודי הואיל סוף – סוף להמשיך בשיחה.

״כמו שאתה בוודאי יכול לתאר לעצמך,״ פתח דודי, ״מהרגע שבו קיבלתי את הידיעה על ההקלטה שעתידה להתפרסם היום בערב – ניסיתי לעשות הכול כדי לעצור את האסון לפני שהוא ממוטט עלינו את כל מה שבנינו כאן. לשם כך, השתמשתי בכל שיטה שאני מכיר, בכל טריק שלמדתי אי פעם, ובכל פעולה שיכולתי לעשות. לשם כך, השקעתי את מרב המאמצים, ביקשתי טובות מאנשים שהיו חייבים לי חובות ישנים, ולדעתי גם שרפתי כמה קשרים חשובים עם אישי מפתח בעולם התקשורת. כמובן, שהכול היה שווה בשביל למנוע את מה שעומד לקרות.

״בסופו של דבר, למרבה הצער, המאמצים שלי כשלו. גוף התקשורת שעומד לפרסם את ההקלטה, לא מוכן לוותר עליה בשום פנים ואופן, ואין לי שום דבר להציע להם – שיוכל להיות שווה ערך לפרסום ההקלטה. אבל למרות הכישלון, הצלחתי לקבל את הפרטים של האיש שיצר את כל הכאוס הזה, האיש שההקלטה בבעלותו – והוא עומד למכור אותה לגוף התקשורת המדובר.

״כמובן, שהצעד הראשון שלי היה – ליצור קשר עם אותו גורם, ולראות מה האינטרסים שלו. לתומי חשבתי, שהוא מנסה להרוויח כסף מהצעד הזה, ולכן – הצעתי לו סכום מפתה מאוד, כפול ממה שגוף התקשורת מוכן היה לשלם לו. הייתי בטוח שדי יהיה בפיתוי הכספי כדי לשכנע אותו לוותר על פרסום ההקלטה.

״אולם כששוחחתי אתו הבנתי, שהבעיה שלנו הרבה יותר גדולה משחשבתי. מתברר שהאיש לא מונע משיקולים כלכליים, אלא המניע שלו – הוא תשוקה עזה לראות את המוסדות מתמוטטים. למרבה התדהמה, מדובר בבחור שבעבר היה חלק מהקהילה, ולמד בישיבה שלנו. בשלב כלשהו, הוא סולק מהישיבה, והוא מלא בכל כך הרבה רגשות טינה כלפי הרב, עד שהשנאה מעבירה אותו על דעתו. כל מה שניסיתי – לא עזר במאומה. הוא דיבר אליי בצורה מזלזלת, וניסה להטיח בי את כל ההאשמות שיש לו נגד המוסדות, למרות שהדגשתי באזניו ללא הרף שאין לי קשר לניהול המוסדות, ואני רק מסייע מעט בעניינים גשמיים חסרי עומק ומשמעות. בכל אופן, השיחה הסתיימה בניתוק יזום מצידו, והוא סירב לענות לשיחות הטלפון שניסיתי לבצע אליו מאז.

״למרות הכישלון בעצם השיחה, הייתה לי תקווה מסויימת שמקורה בעובדה שבסופו של דבר – מדובר בבחור שלמד אצלנו במוסדות, מה שאומר – שייתכן ויש בני משפחה או חברים שמשתייכים עדיין למוסדות שלנו, ועשויים להשפיע עליו לחזור בו. מבירור שערכתי, התברר שאכן – לבחור יש עדיין חברים בישיבה ששומרים אתו על קשר, ויש לו אפילו שני בני דודים שלומדים עדיין בישיבה.

״כמובן, שהצעד הבא שניסיתי הוא, ליצור קשר עם מכריו של הבחור, וללחוץ עליהם להשפיע עליו. אולם התשובה שקיבלתי מכולם הייתה אחת – ובגללה אני כאן עכשיו.

״קרובי המשפחה של הבחור, יחד עם החברים הבודדים שעוד שומרים אתו על קשר, הבהירו לי שאין להם שום סיכוי לשכנע את הבחור, כי הוא שקוע באובססיה חריפה נגד הישיבה ונגד הרב. יחד עם זאת, כמעט כל מי שדיברתי אתו הדגיש באוזניי, כי יש רק אדם אחד שמסוגל להשפיע עליו לרדת מהעץ שעליו הוא טיפס.

״השם של אותו אדם, הוא לא אחר מהשם שלך... ברוך עמינהו!״

דודי עצר באחת את שטף השיחה, נועץ בברוך מבט חוקר.

ברוך חש מבוכה, כאילו הואשם במשהו. הוא השפיל את עיניו, חש חמימות מצטברת בלחייו.

למרות המבוכה, ולמרות שבעבור דודי הייתה הידיעה על הקשר של ברוך עם אותו בחור עלום – סנסציונית ודרמטית, לא היה ברוך מופתע מאוד לשמוע את הדברים. למעשה, החל מהרגע בו החל דודי לתאר את אישיותו של הבחור המסתורי, כבר יכול היה ברוך לשער מה בדיוק רוצה ממנו דודי, ומה הסיבה לשיחה הבלתי שגרתית.

האדישות היחסית שבה קיבל ברוך את החדשות, נקלטה היטב אצל דודי. ״אתה יודע על מה מדובר, אה?!״ הוא הבין מיד. ״אתה יודע מי זה הבחור שאני מדבר עליו?״

ברוך הרים את עיניו. ״למען האמת, לא״. הודה בקול שהייתה בו הססנות. ״אתה צודק שאני די ציפיתי לזה, אבל בכל הנוגע לזהות של הבחור – אין לי מושג מי הבחור הזה, וגם אין לי השערה שאני יכול להיות בטוח בה״.

דודי בחן אותו בקפידה, כאילו ניסה לבחון עד כמה הוא דובר אמת. לבסוף, הוא הנהן הנהון קצר בראשו. ״השם אליאב בוסקילה אומר לך משהו?״

בבת אחת קלט ברוך הכול, ועל פניו עלתה הבעה מעורבת, ספק מופתעת ספק כאובה. ״כן, בוודאי!״ הוא מיהר לומר. ״זה סיפור קשה. האמת, סיפור כואב וקשה מאוד. אני בספק גדול אם יש לי אפשרות לעשות משהו...״

דודי לא נרתע מההסתייגות של ברוך. ״אתה מכיר אותו!״ אמר בנימה של ניצחון. ״אתה יודע במי מדובר!״

ברוך הנהן בראשו. לא היה טעם להסתיר את האמת.

דודי התקרב אל ברוך, קולו הפך שקט מעט. ״מה בדיוק הסיפור עם הבחור הזה?!״ הוא התעניין. ״כשדיברתי אתו, הוא נשמע כמו מטורף! הייתה בו כל – כך הרבה שנאה, כל כך הרבה תיעוב, שאני לא זוכר שפגשתי אי פעם – בוודאי לא עם מישהו בגילו. אתה יכול להסביר לי מה היה הסיפור שלו? איך בדיוק הוא קשור אליך... או איך אתה קשור אליו?!״

ברוך הטה את ראשו הצידה במחאה, ניכר היה שהוא לא אהב את הדרך בה תיאר דודי את הבחור. ״אל תשפוט אותו״, הוא אמר, והמהירות בה נפלטה התגובה מפיו הוכיחה – שמדובר בתגובה אוטומטית, כזו שלא קדמה לה מחשבה. למשך מספר רגעים שררה שתיקה מביכה בין השניים, וברוך – שהרגיש צורך לחפות על התגובה המגוננת שלו, ניסה להסביר את עצמו. ״זה סיפור קשה,״ הוא אמר. ״האמת – שכשהתחלת לדבר על בחור שמתעב את המערכת, הייתה לי הרגשה שזה אליאב. אני מוכרח לומר לך – מדובר בבחור מאוד פיקח, אחד שיכול לעשות המון נזק. אני לא בטוח בכלל שתוכלו להשפיע עליו. הוא עבר דברים קשים בחיים, דברים קשים שלדעתי הוא מאוד יתקשה לסלוח עליהם״.

דודי כיווץ את גבותיו, מצחו נחרש תלמים. ״חכה רגע עם המסקנות״, הוא ביקש. ״לפני הכול, אני רוצה שנעשה סדר. מי זה הבחור הזה? למה הוא כל כך מתעב את הרב והרבנית? ואיך אתה, החתן של הרב, קשור לפגע רע מהסוג הזה, ועוד קשר כל כך עמוק – עד שאין בחור בשכבה שלך שלא יודע עליו?״

ברוך הרכין את ראשו, הוא נראה נבוך מעט, כאילו נתפס בקלקלתו. ״תקשיב,״ הוא אמר בחוסר ביטחון. ״אני לא יודע מה אמרו לך, אבל אני ואליאב לא דיברנו הרבה מאוד זמן, ככה שאי אפשר לומר שיש בינינו קשר עמוק באמת. אולי הבחורים זוכרים את החברות שלנו מלפני החתונה שלי, אז באמת היא הייתה קצת יותר טובה״.

דודי טלטל את ראשו במהירות, כאילו ניסה לסלק זבוב טורדני. ״תעזוב את ההסברים האלה, תאמין לי – זה לא חשוב כרגע. מה שהכי חשוב לי לדעת, זו הסיבה שהבחור מריר כל כך ושונא את כולנו עד לרמה שהוא מוכן להחריב לאישה גוססת ולבעלה את החיים?!״

ברוך נאנח. ״אני לא יודע אם תוכל להבין,״ אמר בכנות.

דודי פתח שתי עיניים מופתעות, כאילו נדהם מהמחשבה שברוך יכול להבין משהו שהוא עצמו לא מסוגל להבין. ״אתה אמיתי?!״ הוא שאל בתחילה בשעשוע, ומשהבין על פי ההבעה שעל פניו של ברוך שהמילים נאמרו במלוא הרצינות – התחלפה ההבעה שעל פניו לדרוכה. ״תנסה אותי...״ הוא אמר בנימה מתגרה. ״אני חושב שתופתע מיכולת ההבנה שלי״.

ברוך עפעף בייאוש. ״אוי, נו, לא התכוונתי שתיעלב״, הוא מיהר להתנצל. ״פשוט... לא יודע איך לומר את זה, אני לא חושב שאתה מסוגל להבין מישהו שיש לו ביקורת על ההנהלה של הישיבה״.

ההבעה המשועשעת נעלמה כליל מעיניו של דודי. ״אני מבין למה אתה מתכוון,״ הוא אמר בנימה רצינית, אפילו רצינית מדי. ״ובכל זאת, אני חושב שאתה מבין היטב שזה הכבוד של המשפחה של אשתך על הפרק, והאיש היחיד שמסוגל לטפל כרגע באירוע – הוא אני. אז אם אתה יכול להסביר לי, אחת ולתמיד, מה הבחור הממורמר ההוא רוצה מאתנו – זה הזמן״.

ברוך עטה על פניו מבט של אין ברירה, תנועותיו היו חדות – העידו על מבוכה. ״הבחור ההוא, אליאב, היה אחד הבחורים המוכשרים אצלנו,״ הוא סיפר בקול מהוסה, כאילו חשש שמישהו ישמע אותו אומר מילים טובות על הבחור. ״הוא היה מהבחורים האלו שמושכים תמיד תשומת לב, אבל אצלו זה היה חיובי. אני חושב שכל הבחורים בשיעור שלי אהבו אותו. אולי יש כאלו שקצת נרתעו מהכריזמטיות שלו, אבל חוץ מזה – אני לא חושב שיש מישהו שיכול היה לומר עליו משהו לא טוב.

״הבעיה התחילה כשהוא היה כבר בקיבוץ, בחור מבוגר – בן עשרים, שהיה יציב בחיים. הוא כבר התחיל לשמוע שידוכים, אבל דווקא בשלב הזה – המשפחה שלו עברה משבר רציני. הוא מעולם לא סיפר את זה לאף בחור בישיבה, אבל ממה שאני שמעתי – אבא שלו היה לפני כן איש עסקים די רציני, והוא פשט רגל – ונשאר חייב מיליונים להרבה מאוד אנשים. המשפחה שלו ממש התרסקה מזה, הם נאלצו לעבור לגור בשכירות באיזה כוך הרחק מירושלים והרחק מהקהילה שהם היו פעילים בה כל החיים, וזה פגע מאוד בשידוכים של אליאב – גם בגלל שפתאום ההורים לא היו מסוגלים להתחייב על כלום, וגם בגלל שאנשים סיפרו על אבא שלו דברים נוראיים שכנראה היו שקרים מוחלטים.

״אנחנו בישיבה לא ידענו כלום על זה, אבל יכולנו לראות שהבחור – שהיה עד אז מלא שמחת חיים, נפל פתאום למשבר בלתי מוסבר. יש הרבה בחורים שעוברים בתקופות כאלו דברים קשים, אבל אצלו זה היה קיצוני. הוא היה ישן רוב היום, בקושי מתפקד. הוא סירב לדבר עם בחורים אחרים על הקושי שלו, אבל כולם הבינו שיש משהו מאחורי ההתנהגות שלו.

״מתי שהוא, הסיפור התגלה בישיבה, וכולם הבינו פחות או יותר למה הוא נכנס למשבר. הבעיה העיקרית הייתה, שבגלל שהסיפור היה מאוד פיקנטי, והיה לו פרסום די נרחב בתוך הקהילה, היו הרבה בחורים שמבחינתם – אבא של אליאב היה האיש הרע בסיפור, כך שהייתה להם מעט מאוד אמפתיה כלפי אליאב עצמו, והם סירבו לראות בו את הקורבן. ככה יצא, שאליאב גם היה במצב תמידי של דכדוך, וגם לא היה מי שיתמוך בו ויסייע לו לצאת מזה. אתה יכול להבין לבד איך מרגיש בחור שמגיע לכזה מצב״.

על פניו של דודי נחה הבעה מדוכדכת, וברוך שאל את עצמו האם מדובר בהבעה כנה. מספר רגעים חלפו, לאחריהם המשיך ברוך:

״בקיצור, המצב הזה נמשך הרבה מאוד זמן, ובשלב מסוים – היו כאלו שהתחילו לשאול את עצמם האם אליאב באמת שבור כל כך ממה שקרה, או שיש משהו אחר – נסתר, שגורם לו לחוסר תפקוד. אני מניח שאף אחד לא ידע באותו שלב את האמת, שהפכה את הסיפור כולו למסובך הרבה יותר.

״מה שהתברר לנו הרבה אחר כך, כשכבר היה מאוחר מדי, זה שבאותו שלב שכל הפרשה התפוצצה – אליאב עמד להתארס, והסיפור ההוא שהתפרסם בקול רעש גדול – גרם להכול להתפוגג, כך שמלבד עצם הבושה והקושי, היה אליאב צריך להתמודד גם עם קושי נוסף, שלמעשה הכריע אותו. ההשפעה של כל המאורעות הייתה כל כך גדולה – עד שהוא פשוט לא התאושש.

״קשה להאמין שבחור כל כך שמח וכריזמטי, הפך תוך זמן קצר לבחור שלא מתפקד כמעט לגמרי. המצב שלו באותה תקופה היה נורא, הוא לא למד כלום במשך כמעט שנה, וכשהיינו נכנסים לחדר שלו – כמעט תמיד היינו מוצאים אותו במיטה, לפעמים ישן ולפעמים ער. בלילות הוא היה נעלם לפעמים מהחדר, וכשהוא היה חוזר – אף אחד לא ידע מהיכן הוא חוזר ואיך הוא ממלא את השעות שבהן הוא לא בישיבה.

״יכול להיות שבדרך הזו הוא היה מוצא את עצמו תוך כמה חודשים מחוץ לישיבה, אבל דווקא אז – שמע אחד מהר״מים בישיבה, תלמיד חכם מוכשר מאוד עם הבנה עמוקה בבני אדם, על הסיפור הזה, והוא הציל אותו – כפשוטו ממש. הוא היה עולה אליו לחדר, מארח לו חברה, משוחח אתו, ולאט לאט – אליאב התחיל לחזור לעצמו. זה לא קרה מהר, והוא גם לא היה ממש כמו בהתחלה, אבל אפשר היה לראות אותו לפחות בתפילות, ומדי פעם באחד הסדרים.

״אותו ר״מ, לא הסתפק בהישג – שחודשים ספורים לפני כן נראה בלתי אפשרי, אלא הוא לקח את אליאב כפרויקט. הוא היה עולה אליו כל הפסקת צהרים, ולומד אתו חברותא בחדר שלו, חברותא יומיומית קבועה, על פי סדר הדף היומי. במשך ארבעה חודשים הם למדו את מסכת בבא קמא, סיימו אותה, והתכנון היה לעשות מסיבה גדולה, כזו שתתן לאליאב להרגיש טוב עם עצמו, ואולי לחזק אצלו קצת את הביטחון העצמי.

״האמת היא, שבימים האלו שלפני המסיבה – אליאב היה נראה כמו שהרבה זמן לא ראינו אותו. הוא התחיל להסתובב בפנימייה, אסף תרומות לכיבוד ושתייה, כתב תוכנייה עבור המסיבה, ואפילו הכין סוג של דרשה – אם אפשר לקרוא לזה ככה. החברותא שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כבר התחיל לשכנע אותו שאת המסכת הבאה – בבא מציעא, הם כבר ילמדו בבית המדרש, ובאופן כללי – הכיוון היה של חזרה לשגרה ולנורמליות.

״אבל הבעיה הגדולה בכל זה הייתה, שאותו ר״מ – שהיה אמנם חבל ההצלה בעבור אליאב, לא עדכן את צוות הישיבה בתוכנית השיקום של אליאב. התקופה הייתה סוף זמן קיץ, ובישיבת הצוות השנתית – כאשר עלה שמו של אליאב, הייתה הסכמה גורפת בין הרבנים האחראים על כך, שהאשראי שניתן לו עקב הנסיבות הקשות פג, ושהוא במצב שעלול לקלקל את הבחורים שבסביבתו. כך יצא, ששבוע וחצי לפני האירוע המתוכנן, נקרא אליאב לחדרו של הרב מרדכי, וסולק מהישיבה לצמיתות – בלי שום יכולת ערעור.

״כשאליאב ניסה להתווכח, להסביר, לבקש לזמן את הר״מ שתמך בו לאורך כל הדרך, הוא נתקל בסירוב מוחלט. אני לא צריך לספר לך איך נראה הרב מרדכי כשהוא נחוש לעשות משהו. אתה בוודאי יודע שאין שום כוח בעולם שיכול להזיז אותו מהמקום.

״לפי מה שהבנתי מחברים, הר״מ ההוא – ניסה להשפיע על הרב מרדכי בכל דרך אפשרית. הוא ישב אתו במשך ערב שלם, שבו הוא ניסה לשנות את ההחלטה. הוא ניסה לדבר עם ראש הישיבה, ואפילו עם רבנים חיצוניים שלדעתו הייתה להם השפעה על הרב מרדכי. אני לא יודע מה היה בפגישות האלו, אבל התוצאה שלהן ברורה. אליאב לא חזר עוד לישיבה.

״כמה חודשים אחר כך התברר שאליאב התגייס. אני לא חושב שהוא מלכתחילה כיוון לשם – כי סדר היום שלו בישיבה היה הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת מסדר יום צבאי. לדעתי, הוא חיפש מסגרת שבה יוכל להשתלב, כזו שלא תחייב אותו להישאר עם המשפחה המתפוררת שלו, כזו שתאפשר לו בריחה מהמצב הקשה בבית. כך או כך, המצב הרוחני שלו הידרדר מאוד, וכששנות השירות שלו הסתיימו – הוא כבר היה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות.

״אני לא יודע מה בדיוק גרם לו לעשות את מה שהוא עשה – אבל אני מוכרח לומר לך, שקשה לי להאמין שהוא עשה את זה מתוך איזה דחף פתאומי, כזה שאפשר לשנות בקלות. ככל ואני יכול לשער על פי ההיכרות שלי אתו, הוא תכנן את הרגע הזה הרבה מאוד זמן, והוא פועל מתוך רצון לנקום במערכת שהוא מתעב עד היום. ניסיונות לשחד אותו – לא יועילו, כי כסף הוא לא המניע שלו. עד כמה שאני רוצה לעזור, אני לא ממש יודע איך״.

במשך רגעים ארוכים שררה דממה מעיקה. דודי ישב בראש מורכן, הבעה מהורהרת על פניו, וברוך לא הצליח להבין על מה הוא חושב ומה הוא מתכנן.

פניו של דודי היו חתומות, קשה היה להבין כיצד הוא מתייחס למה שסיפר לו ברוך. שפתיו היו קפוצות, עיניו חצי עצומות, ותנוחתו קפואה. במשך דקות ארוכות הוא ישב כך, כמעט ללא תנועה, עד שלבסוף – עלתה הבעה החלטית על פניו.

בתנועה מהירה הוא התרומם ממקומו, שולף מכיס מכנסיו צרור מפתחות. ״קדימה, בוא״, הוא אמר.

ברוך התקשה לקלוט למה הוא מתכוון. ״לאן?!״ שאל בבלבול.

ההבעה על פניו של דודי הפכה ממוקדת מטרה. ״אנחנו נוסעים אליו. עכשיו״. הוא אמר, בקולו נימה של פקודה. ״אני לא אשב בשקט כשהכול כאן עומד לקרוס!״​