זהו לי קטע ראשון שאני משתפת אני לא מפחדת מביקורת ואשמח לשמוע את חוות דעתכם.
“טילי, את באה?"
"שניה, דאן, אני רק אורזת כאן עוד כמה דברים" קראה אחותו מהחדר.
דאן צנח על הספה, והטה את ראשו אחורה, תשוש. לאחר חמש דקות יצאה טילי מהחדר, גוררת אחריה מזוודה אפורה בוהקת, על גבה תיק שק זועק.
דאן נשם עמוק. "שנצא?"
"יש ברירה, אח?" שאלה בקול כאוב.
"לא, יקרה, אני מצטער" עיניו הבהירות היו כנות, חיוכו נבוך.
הם יצאו לג'יפ החבוט של דאן. הוא העמיס את מזוודתה לתא המטען, והתיישב לידה, על ההגה. הוא החליק את ידו חסרת האמה והקמיצה על ההגה, מסתובב למול מבטה של טילי.
"עוד חודש וחצי יהיו לי חדשות" אמר בהתנצלות.
"אפשר לשאול מי מממן לך אותם? ומה המטרה שלו?" חקרה אחותו.
"לCIA יש עניין שאני אוכל להמשיך להחזיק נשק, טילי" הסביר בענייניות.
נשימתה נעתקה לרגע. "חשבתי שסיימנו עם הקטע הזה, דאן" אמרה בקול נוזף. הוא משך בכתפיו בהבעה לא ברורה.
"דאן!" היא כעסה. הוא לא ענה.
"אני מצטער, חשבתי שהבנת את זה לבד. אני יוצא למשימה" אמר, מבטו תקוע בכביש.
"דאן, אתה אמרת לי שאתה על עבודה משרדית!" היא רשפה.
"בסוף המשימה תהיה הרבה עבודה משרדית. באמת, טילי, למה שתסעי לג'ולי אם אני עושה עבודה משרדית?" סוף סוף הסתכל עליה.
"לא חשבתי על זה…" מלמלה בחוסר אמון.
דאן החנה את הרכב בחניון הענק בשדה התעופה, והם יצאו לכיוון הטרמינל, שתיקה שוררת ביניהם.
"לכמה זמן?" קולה אטום.
"אי אפשר לדעת, אבל משהו כמו שלושה שבועות". הם עברו את הצ'ק- אין, וכעת היה עליהם להיפרד.
היא הביטה בו בטינה, והסתובבה ללכת.
"טילי!" הוא תפס אותה וסובב אותה אליו, מבט פצוע בעיניו.
"טילי" הוא התחנן.
"בהצלחה, אח" אמרה ביובש. כתפיו נשמטו.
לפתע היא פרצה בבכי. "אתה יודע כמה זה קשה לי, דאן, למה אתה עושה לי את זה? למה?"
הוא החוויר. "אני חייב" פלט, והסיט את מבטו.
היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה.
"עזבי, לא אמרתי כלום" ניער את ראשו, הניצוץ הבוער בעיניו לא כבֵה.
בלעה את רוקה בכבדות. "להתראות ובהצלחה, אחי" אמרה בשקט.
הוא חיבק אותה קצרות, והיא הלכה. דקות ארוכות צפה בה עוברת בבידוק הביטחוני, נעלמת מעיניו.
“טילי, את באה?"
"שניה, דאן, אני רק אורזת כאן עוד כמה דברים" קראה אחותו מהחדר.
דאן צנח על הספה, והטה את ראשו אחורה, תשוש. לאחר חמש דקות יצאה טילי מהחדר, גוררת אחריה מזוודה אפורה בוהקת, על גבה תיק שק זועק.
דאן נשם עמוק. "שנצא?"
"יש ברירה, אח?" שאלה בקול כאוב.
"לא, יקרה, אני מצטער" עיניו הבהירות היו כנות, חיוכו נבוך.
הם יצאו לג'יפ החבוט של דאן. הוא העמיס את מזוודתה לתא המטען, והתיישב לידה, על ההגה. הוא החליק את ידו חסרת האמה והקמיצה על ההגה, מסתובב למול מבטה של טילי.
"עוד חודש וחצי יהיו לי חדשות" אמר בהתנצלות.
"אפשר לשאול מי מממן לך אותם? ומה המטרה שלו?" חקרה אחותו.
"לCIA יש עניין שאני אוכל להמשיך להחזיק נשק, טילי" הסביר בענייניות.
נשימתה נעתקה לרגע. "חשבתי שסיימנו עם הקטע הזה, דאן" אמרה בקול נוזף. הוא משך בכתפיו בהבעה לא ברורה.
"דאן!" היא כעסה. הוא לא ענה.
"אני מצטער, חשבתי שהבנת את זה לבד. אני יוצא למשימה" אמר, מבטו תקוע בכביש.
"דאן, אתה אמרת לי שאתה על עבודה משרדית!" היא רשפה.
"בסוף המשימה תהיה הרבה עבודה משרדית. באמת, טילי, למה שתסעי לג'ולי אם אני עושה עבודה משרדית?" סוף סוף הסתכל עליה.
"לא חשבתי על זה…" מלמלה בחוסר אמון.
דאן החנה את הרכב בחניון הענק בשדה התעופה, והם יצאו לכיוון הטרמינל, שתיקה שוררת ביניהם.
"לכמה זמן?" קולה אטום.
"אי אפשר לדעת, אבל משהו כמו שלושה שבועות". הם עברו את הצ'ק- אין, וכעת היה עליהם להיפרד.
היא הביטה בו בטינה, והסתובבה ללכת.
"טילי!" הוא תפס אותה וסובב אותה אליו, מבט פצוע בעיניו.
"טילי" הוא התחנן.
"בהצלחה, אח" אמרה ביובש. כתפיו נשמטו.
לפתע היא פרצה בבכי. "אתה יודע כמה זה קשה לי, דאן, למה אתה עושה לי את זה? למה?"
הוא החוויר. "אני חייב" פלט, והסיט את מבטו.
היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה.
"עזבי, לא אמרתי כלום" ניער את ראשו, הניצוץ הבוער בעיניו לא כבֵה.
בלעה את רוקה בכבדות. "להתראות ובהצלחה, אחי" אמרה בשקט.
הוא חיבק אותה קצרות, והיא הלכה. דקות ארוכות צפה בה עוברת בבידוק הביטחוני, נעלמת מעיניו.