הנושאים החמים
הנושאים החמים
חברה חשובה שלי,
מיום ליום אני מבינה כמה שאין דבר קל יותר בעולם מלרדת, וכמה שיותר מטה.
אתמול ראיתי כמה אותך, יחד עם עוד כמה חברות, חברות ילדות. עם פנים חדשות. ספיישל אחר מאיך שזכרתי אותן.
הייתן יחד, כל אלה שנסחפו אחרי העולם הזה.
צחקתן את החיים, הייתן נראות שוחות בתותים.
כל רגע מילה אחרת גלגלה מצחוק, ואין אדם שהלך שם ולא ראה אצלכן תות, בקצפת. ועוד שוקולד מעל לקינוח.
אבל אני ראיתי משהו אחר.
ראיתי עיניים עצומות. ובתוך תוכן היה רגש, שלקח לי שנייה בדיוק לזהות מהו.
ריקנות. ריקנות אינסופית.
צרחה אדירה של בואו ותצילו אותי מהבור הזה, כי לי קשה לבד.
וגם אם ברגע הזה יש צחוק על הפנים, פאה עד המותניים, ואשטאג של: אני עושה מה. שבא. לי.
ברגע הבא הכל יתרוקן. השכל יבין שאין שם כלום, ולא יישאר שם כלום.
רק תהום של ריק. ריק עמוק.
עוד שני רגעים הן ילכו, ואת תישארי לבד. עם האשטאג, השמלות הקצרות, האיפור העמוס. הניתוחים בפרצוף. ואת תרגישי עבד, עבד לחברה. עבד לעולם הזה.
ואולי עכשיו את תאמרי לי שהעולם השתדרג, הציבור החרדי התפתח. אתן נקראות 'החרדים החדשים'.
יש טלפון, נוחות ויופי.
ואז אני אצעק לך שאתן לא החרדים החדשים.
אתם החילונים החדשים.
יש תורה, והיא לא תהא מוחלפת. ואתן לקחתן אותה, וניסיתן לשפץ. להזיז מפה לשם.
והידרדרות רק באה במהירות הבזק.
על חשבון הבית, הילדים. חיי התורה.
חברה, רוצה נדבר גשמיות? על חשבון הכסף בחשבון הבנק שלך שמתרוקן על בילויים, ונופשים בחו"ל כל חודשיים.
מותר להנות, בטח מותר.
אבל איך פתאום ההנאות שלכן נהפכו לחילול התורה בצורה הכי מכפירה?!
תפסיקו להכתים את העולם החרדי, תפסיקו להשתמש בכתר הזה כשנוח לכם, ולמאוס בו כשהוא כבד לכם.
היצר הרע השתולל עליכן, אני רואה בעיניים שלי.
אבל לפחות אל תפדבקו אותו ברבים.
חברה,
אני לא שולחת לך את זה. כי יש פסוק שאומר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
עכשיו את לא תשמעי,
כי את כולך ברגעי הכיף, האקשן והחדש.
אבל לעולם אני אכתוב,
העולם מונה כ-8 מליארד אנשים.
מתוכם כ-15 מליון יהודים.
מתוכם רק כמליון חרדים, והאמת, כמה חרדים באמת יש בינינו?
בואו נתגאה בייחודיות המיוחדת שלנו. בואו לא נכתים אותה.
היא גאווה.
מיום ליום אני מבינה כמה שאין דבר קל יותר בעולם מלרדת, וכמה שיותר מטה.
אתמול ראיתי כמה אותך, יחד עם עוד כמה חברות, חברות ילדות. עם פנים חדשות. ספיישל אחר מאיך שזכרתי אותן.
הייתן יחד, כל אלה שנסחפו אחרי העולם הזה.
צחקתן את החיים, הייתן נראות שוחות בתותים.
כל רגע מילה אחרת גלגלה מצחוק, ואין אדם שהלך שם ולא ראה אצלכן תות, בקצפת. ועוד שוקולד מעל לקינוח.
אבל אני ראיתי משהו אחר.
ראיתי עיניים עצומות. ובתוך תוכן היה רגש, שלקח לי שנייה בדיוק לזהות מהו.
ריקנות. ריקנות אינסופית.
צרחה אדירה של בואו ותצילו אותי מהבור הזה, כי לי קשה לבד.
וגם אם ברגע הזה יש צחוק על הפנים, פאה עד המותניים, ואשטאג של: אני עושה מה. שבא. לי.
ברגע הבא הכל יתרוקן. השכל יבין שאין שם כלום, ולא יישאר שם כלום.
רק תהום של ריק. ריק עמוק.
עוד שני רגעים הן ילכו, ואת תישארי לבד. עם האשטאג, השמלות הקצרות, האיפור העמוס. הניתוחים בפרצוף. ואת תרגישי עבד, עבד לחברה. עבד לעולם הזה.
ואולי עכשיו את תאמרי לי שהעולם השתדרג, הציבור החרדי התפתח. אתן נקראות 'החרדים החדשים'.
יש טלפון, נוחות ויופי.
ואז אני אצעק לך שאתן לא החרדים החדשים.
אתם החילונים החדשים.
יש תורה, והיא לא תהא מוחלפת. ואתן לקחתן אותה, וניסיתן לשפץ. להזיז מפה לשם.
והידרדרות רק באה במהירות הבזק.
על חשבון הבית, הילדים. חיי התורה.
חברה, רוצה נדבר גשמיות? על חשבון הכסף בחשבון הבנק שלך שמתרוקן על בילויים, ונופשים בחו"ל כל חודשיים.
מותר להנות, בטח מותר.
אבל איך פתאום ההנאות שלכן נהפכו לחילול התורה בצורה הכי מכפירה?!
תפסיקו להכתים את העולם החרדי, תפסיקו להשתמש בכתר הזה כשנוח לכם, ולמאוס בו כשהוא כבד לכם.
היצר הרע השתולל עליכן, אני רואה בעיניים שלי.
אבל לפחות אל תפדבקו אותו ברבים.
חברה,
אני לא שולחת לך את זה. כי יש פסוק שאומר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
עכשיו את לא תשמעי,
כי את כולך ברגעי הכיף, האקשן והחדש.
אבל לעולם אני אכתוב,
העולם מונה כ-8 מליארד אנשים.
מתוכם כ-15 מליון יהודים.
מתוכם רק כמליון חרדים, והאמת, כמה חרדים באמת יש בינינו?
בואו נתגאה בייחודיות המיוחדת שלנו. בואו לא נכתים אותה.
היא גאווה.
