בתוך המשפחה

שורי קליין · 22/7/12

יש פה מישהו שיש לו "אוסף" של "בתוך המשפחה"?
או היכן ניתן להשיג כתבה שפורסמה לפני מספר חודשים.

שולה · 22/7/12

מי הכתבת? יתכן ואוכל להשיג לך אותה.

שורי קליין · 22/7/12

מדור קריצה

שולה · 22/7/12

ממתי?

שורי קליין · 22/7/12

זה הבעיה שאני לא זוכרת ממתי זה.

שולה · 22/7/12

יש לי אפשרות להשיג לך, רק שתכתבי בערך על מה זה היה / מתי זה היה

שורי קליין · 22/7/12

איך שהאשה מתנהגת כשבעלה חוזר הביתה בלילה.
אם אני זוכרת טוב, זה התחיל במשפט "אמא את אוהבת כשאבא חוזר הביתה?"

שולה · 22/7/12

תכף נחזור עם תשובה

שורי קליין · 22/7/12

יו, תודה רבה!!!!!!
אם אפשר אני צריכה את זה ל- 4 וחצי מקסימום רבע ל 5.
תודה מראש!!!!!

שולה · 22/7/12

תלוי מתי קרובת המשפחה שלי, שגם היא כתבת ב'בתוך' תחזור אלי עם הקטע.
דרך אגב, את יודעת שמדובר על עוד 20 דק'?
תתפללי שגם כותבת הקטע יושבת עכשיו ליד המייל והיא תסכים לשלוח אותו מיד.

שורי קליין · 22/7/12

בכל אופן, תודה ענקית!!!

שולה · 22/7/12

לזה התכוונת?
דרך אגב, הכותבת שאלה למה את צריכה את זה?

באיזו מערכה נכנסים הבעלים הביתה?
"אימא את אוהבת שאבא מגיע הביתה?" שואל אותי חוקר השב"כ התורן הקטן.
"בטח שאני אוהבת. אני שמחה".
"את מחכה שיחזור?"
"מאד! אני מחכה לו מהבוקר כבר".
"אבל בבוקר הוא רק יוצא מהבית, אז איך את מחכה לו כבר מאז?"
"זהו, שמרוב שאני רוצה שיחזור וזקוקה לעזרתו, אני מחכה מהבוקר. רגע, אבל מה כל החקירות הללו?"
"זה בגלל שתמיד שאבא מגיע הביתה, את עושה את עצמך מסכנה ועצובה. את מכופפת את הגג ועושה פנים עצובות. מפסיקה בבת אחת לחייך ומזיזה את המטפחת הצידה כדי להיראות לא טוב, וגם את סופרת את כל הדברים הרעים שהיו לנו היום בבית, במקום את הטובים".
גדיים נעשו תיישים. איזה תינוקון קטנטן שרק אתמול החזרנו אותו מבית ההחלמה פצפון וזערור, פתח פתאום את פיו ויש לו כבר דעות לגבי אימהות ואבות, שמחה ועצב, בכי ויללה.
"בטח קרה משהו עצוב מאד, ביום הזה שאתה מדבר עליו", ניסיתי להימלט בעור שיני מהסיטואציה הלא נעימה שנקלענו אליה, "בטח אבא הגיע עם איזו ידיעה לא נעימה, על לוויה או על אסון אחר ואז ראית שאני נהיית עצובה בבת אחת".
"לא אימא. ככה את תמיד כשהוא בא. הוא מגיע ואת אומרת לו:"יעקב, אל תשאל איזה יום מעצבן היה לי". ויום אחר:"יעקב, הלכתי להשתגע היום". אני מסתכל כל הימים עליך וככה את. יש ימים שאת לא אומרת כלום. את רק מחמיצה פנים ונאנחת ושוב נאנחת ופעם אחת ראיתי אפילו שבזמן שנאנחת, פזלת לראות אם אבא שומע את האנחות או שצריך לעשות אותן יותר בקול".
"שקט", הסיתי את החוצפן הזה שבעוד 14 שנים גם אשתו תעשה לו אותו דבר, "שקט. אתה לא מדבר בדרך ארץ".
"רק שאלתי אימא. רק שאלתי".
רק שאל.
בטפשותי כי רבה היא, ספרתי לבעלי בערב את השיחה איתו. אח, זו היתה השטות הכי גדולה שיכולתי לעשות מאז החתונה שלנו.
כי ברגע שהוא שמע שהכל הצגות והדמעות דמעות תנין המה, אמר מיד: "אני גם חשבתי על זה".
"חשבת שמה?" צעקתי בקול.
"כמו שאמר הילד. שאת בוחרת לספר לי רק את הדברים הקשים והרעים שקרו לך כל יום ולא מפרגנת לי לשמוע את הדברים הטובים".
"כי זה מה שקרה. זה מה שיש לי להגיד". התחלתי להסתבך. למה באמת איני מספרת לו גם את הדברים הטובים שקרו?
הוא הוציא ספר להראות לי משהו. "ככה קראתי", אמר לתומו.
"איזה ספר זה?"
"משהו על שלום בית ואווירה רגועה", הוא לחש, "מתפלא" בעצמו איך הגיע לבית שלנו ספר בנושא שלום בית.
איך באמת? אם שנינו עושים את עצמנו שאף אחד מאיתנו לא הביא אותו הביתה, ובוודאי שלא קנה אותו אז איך באמת הוא הגיע?
בכל מקרה, בספר תואר אדם שנכנס לאולם הצגות ורואה אדם מכה ברשעות רבה את חברו. "חשב לעצמו האיש" מקריא בעלי בהטעמה, "כמה רשע המכה הזה מדוע הוא מכה את ידידו באכזריות כה רבה. אמרו לו הצופים מן הקהל:"לא היית כאן לפני כן. אם היית בא כמה דקות קודם לכן היית מבין עד כמה רשע האדם שמכים אותו. עד כמה מגיעות לו המכות אותן קיבל".
"מה רצית לומר?" נחשקו שיני לפס צר מאד וגם מאיים.
"שכדאי לך לראות את התמונה השלמה. לראות גם הרגעים הטובים שיש לך".
"זה באמת לא פייר מצידי שאני אומר את זה", המשיך כשראה שעדיין אני שקטה, "את באמת סובלת, ובאמת מסכנה מאד מאד, ובאמת קשה לך במיוחד, יותר מכל הנשים, ובאמת אינך מסוגלת עוד יום אחד ככה, ובאמת אין לך דקה לנשום ובוודאי שלא לשתות או לאכול, ובאמת עולים לך על הראש, ועל השכל, ומקצרים לך את הימים, ומכלים לך את השעות, וגומרים לך את מעט רגעי השקט שיש לך". הוא לקח קצת אויר. יפה מצידו איך שהוא זוכר את כל מה שאני תמיד משננת לו. "אבל בכל זאת צריך..."
בעלי הניח את הספר בעדינות רוצה להסביר לי למה התכוון אבל אני כבר רקדתי משמחה.
"אתה מבין",

כל מיני · 22/7/12

נזכרתי בביטוי ששמעתי "משנכנס אב ממעטין בשמחה" הילדים כבר מוכנים למה שאימא אמרה להם כל היום: "חכה שאבא יחזור!"

רבכובע · 6/3/24

נכתב ע"י שולה:
לזה התכוונת?
דרך אגב, הכותבת שאלה למה את צריכה את זה?

באיזו מערכה נכנסים הבעלים הביתה?
"אימא את אוהבת שאבא מגיע הביתה?" שואל אותי חוקר השב"כ התורן הקטן.
"בטח שאני אוהבת. אני שמחה".
"את מחכה שיחזור?"
"מאד! אני מחכה לו מהבוקר כבר".
"אבל בבוקר הוא רק יוצא מהבית, אז איך את מחכה לו כבר מאז?"
"זהו, שמרוב שאני רוצה שיחזור וזקוקה לעזרתו, אני מחכה מהבוקר. רגע, אבל מה כל החקירות הללו?"
"זה בגלל שתמיד שאבא מגיע הביתה, את עושה את עצמך מסכנה ועצובה. את מכופפת את הגג ועושה פנים עצובות. מפסיקה בבת אחת לחייך ומזיזה את המטפחת הצידה כדי להיראות לא טוב, וגם את סופרת את כל הדברים הרעים שהיו לנו היום בבית, במקום את הטובים".
גדיים נעשו תיישים. איזה תינוקון קטנטן שרק אתמול החזרנו אותו מבית ההחלמה פצפון וזערור, פתח פתאום את פיו ויש לו כבר דעות לגבי אימהות ואבות, שמחה ועצב, בכי ויללה.
"בטח קרה משהו עצוב מאד, ביום הזה שאתה מדבר עליו", ניסיתי להימלט בעור שיני מהסיטואציה הלא נעימה שנקלענו אליה, "בטח אבא הגיע עם איזו ידיעה לא נעימה, על לוויה או על אסון אחר ואז ראית שאני נהיית עצובה בבת אחת".
"לא אימא. ככה את תמיד כשהוא בא. הוא מגיע ואת אומרת לו:"יעקב, אל תשאל איזה יום מעצבן היה לי". ויום אחר:"יעקב, הלכתי להשתגע היום". אני מסתכל כל הימים עליך וככה את. יש ימים שאת לא אומרת כלום. את רק מחמיצה פנים ונאנחת ושוב נאנחת ופעם אחת ראיתי אפילו שבזמן שנאנחת, פזלת לראות אם אבא שומע את האנחות או שצריך לעשות אותן יותר בקול".
"שקט", הסיתי את החוצפן הזה שבעוד 14 שנים גם אשתו תעשה לו אותו דבר, "שקט. אתה לא מדבר בדרך ארץ".
"רק שאלתי אימא. רק שאלתי".
רק שאל.
בטפשותי כי רבה היא, ספרתי לבעלי בערב את השיחה איתו. אח, זו היתה השטות הכי גדולה שיכולתי לעשות מאז החתונה שלנו.
כי ברגע שהוא שמע שהכל הצגות והדמעות דמעות תנין המה, אמר מיד: "אני גם חשבתי על זה".
"חשבת שמה?" צעקתי בקול.
"כמו שאמר הילד. שאת בוחרת לספר לי רק את הדברים הקשים והרעים שקרו לך כל יום ולא מפרגנת לי לשמוע את הדברים הטובים".
"כי זה מה שקרה. זה מה שיש לי להגיד". התחלתי להסתבך. למה באמת איני מספרת לו גם את הדברים הטובים שקרו?
הוא הוציא ספר להראות לי משהו. "ככה קראתי", אמר לתומו.
"איזה ספר זה?"
"משהו על שלום בית ואווירה רגועה", הוא לחש, "מתפלא" בעצמו איך הגיע לבית שלנו ספר בנושא שלום בית.
איך באמת? אם שנינו עושים את עצמנו שאף אחד מאיתנו לא הביא אותו הביתה, ובוודאי שלא קנה אותו אז איך באמת הוא הגיע?
בכל מקרה, בספר תואר אדם שנכנס לאולם הצגות ורואה אדם מכה ברשעות רבה את חברו. "חשב לעצמו האיש" מקריא בעלי בהטעמה, "כמה רשע המכה הזה מדוע הוא מכה את ידידו באכזריות כה רבה. אמרו לו הצופים מן הקהל:"לא היית כאן לפני כן. אם היית בא כמה דקות קודם לכן היית מבין עד כמה רשע האדם שמכים אותו. עד כמה מגיעות לו המכות אותן קיבל".
"מה רצית לומר?" נחשקו שיני לפס צר מאד וגם מאיים.
"שכדאי לך לראות את התמונה השלמה. לראות גם הרגעים הטובים שיש לך".
"זה באמת לא פייר מצידי שאני אומר את זה", המשיך כשראה שעדיין אני שקטה, "את באמת סובלת, ובאמת מסכנה מאד מאד, ובאמת קשה לך במיוחד, יותר מכל הנשים, ובאמת אינך מסוגלת עוד יום אחד ככה, ובאמת אין לך דקה לנשום ובוודאי שלא לשתות או לאכול, ובאמת עולים לך על הראש, ועל השכל, ומקצרים לך את הימים, ומכלים לך את השעות, וגומרים לך את מעט רגעי השקט שיש לך". הוא לקח קצת אויר. יפה מצידו איך שהוא זוכר את כל מה שאני תמיד משננת לו. "אבל בכל זאת צריך..."
בעלי הניח את הספר בעדינות רוצה להסביר לי למה התכוון אבל אני כבר רקדתי משמחה.
"אתה מבין",

אני מחפשת כתבה של דבורי רנד "בני בינה" מלפני כמה חודשים, אולי יש לך אפשרות להשיג לי או איך אפשר להשיג?

ציפורנית · 6/3/24

נכתב ע"י רבכובע:
אני מחפשת כתבה של דבורי רנד "בני בינה" מלפני כמה חודשים, אולי יש לך אפשרות להשיג לי או איך אפשר להשיג?

בני בינה - עיתון משפחה

התמונה המשפחתית שלהם היא חסר תמידי ומציגה את הצד האחר של הניכור: כשההורה הוא זה שבוחר לנתק את הקשר עם […]

he.mishpacha.com

בתוך המשפחה

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש רשום

משתמש חדש

משתמש פעיל

ספירת העומר

תגיות נפוצות