האמת, יותר אהבתי את הקונספט של לדבר בשם הדמויות ולא רק מבחוץ. אז ניסיתי גם כאן... מבחינתי זה תרגול בכתיבה.
האמת, להיות אדיש זו אפילו לא מחמאה.
פשוט אין בזה שום דבר מיוחד.
השאלה היא למה אתם מתרגשים מכל דבר, לא למה אנחנו אדישים. בינינו, ברגיל גם אתם אדישים, לא ככה?
עכשיו מישהו מת בקונגו. זאיר, זאת אומרת. וזה לחלוטין לא מעניין (לא אותי ולא אתכם) שיש מקום כזה, ושמישהו מת שם.
יודעים מה? גם נולד שם מישהו. איך אני אתכם?
לא מעניין.
העולם משעמם, תאמינו לי. אין כל חדש תחת השמש.
החיים זורמים. אתמול היו הפתעות, היום יש, וגם מחר יהיו.
אז מה, אתם אומרים שההפתעות של היום שונות משל אתמול? אז אתם אומרים... אני אמור להתרגש מזה שמישהו לא מסכים איתי? תמיד יש גם כאלה...
בסופו של דבר, החיים ככה הרבה יותר שפויים. אשתי צעקה, הילד בוכה, הבוס מרוצה או המנכ"ל זועם - מה זה משנה. ממכם זה גובה בריאות, ממני זה רק גובה כמה מילים וממשיכים הלאה.
החיים ארוכים, אנשים.
רגע, שניה. מישהו פה שואל למה אני עם חולצה קרועה. זה אבא שלי, נפטר אתמול. היה אדם טוב, צלול עד הרגע האחרון.
להגיד קדיש? אין בעיה. שניה אני גומר פה משהו, הכל בסדר.
אה, יש 300 איש שמחכים כי אני הבן היחיד? שיחכו, זה בסדר. תאמינו לי, החיים לא נגמרים כל כך מהר. 5 דקות לכאן או לשם לא ישנו הרבה.
הכל טוב.