הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלום לכולם.
זה הפרק הראשון מתוך שניים או שלושה, סיפור שאני כותב להנאתי, ללא שום מטרה. אי״ה אמשיך את הפרקים הבאים בקרוב.
אשמח לשמוע מה דעתכם עליו:
===
חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.
חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.
ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.
באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.
כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.
מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.
פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.
״שלום דודי״, אמר ר׳ מוישה, פניו רציניות להחריד.
״שלום,״ השיב לו דודי בשפה רפה, מריץ במוחו תרחישי אימה.
״אתה יכול להיות רגוע״, קרא ר׳ מוישה את מחשבותיו. ״אני לא מתכוון לחזור״.
אבן גדולה נגולה מליבו של דודי. ״נראה לך שעל זה חשבתי?״ הוא חייך בידידות מזויפת. ״טוב לראות אותך״, המשיך בחנפנות צבועה.
״תקשיב דודי״, פתח מנהל המוסדות ללא גינונים. ״אתה מנהל הכספים שלנו כבר חצי שנה, אבל עד עכשיו לא הגיעה השעה לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר עליו מתקיימים המוסדות. כעת, לפני הקמפיין של חגי תשרי, הגיע הזמן״.
מנהל המוסדות נעץ בו עיניים חודרות. ״מה שתראה ותשמע היום הוא סוד כמוס ברמה הגבוהה ביותר. אתה צריך להתחייב שלא תספר אותו לאף ילוד אישה. זה סוד שעובר ממנהל למנהל, אפילו לאשתך אסור לדעת אותו״.
״כן, בטח!״ התחייב דודי המבולבל.
״אם כן״, אמר מנהל המוסדות. ״הגיע הזמן. אתה ור׳ מוישה תלכו יחד, ואני מזהיר אותך כבר מעכשיו – עליך לשמוע לכל מה שר׳ מוישה מורה לך, גם אם זה נראה לך תמוה ביותר״.
״כן, בטח״, התחייב דודי שוב, מבולבל עוד יותר.
ר׳ מוישה קם ממקומו. ״בוא דודי, הולכים״. אמר בטון מסתורי.
זה הפרק הראשון מתוך שניים או שלושה, סיפור שאני כותב להנאתי, ללא שום מטרה. אי״ה אמשיך את הפרקים הבאים בקרוב.
אשמח לשמוע מה דעתכם עליו:
===
חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.
חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.
ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.
באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.
כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.
מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.
פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.
״שלום דודי״, אמר ר׳ מוישה, פניו רציניות להחריד.
״שלום,״ השיב לו דודי בשפה רפה, מריץ במוחו תרחישי אימה.
״אתה יכול להיות רגוע״, קרא ר׳ מוישה את מחשבותיו. ״אני לא מתכוון לחזור״.
אבן גדולה נגולה מליבו של דודי. ״נראה לך שעל זה חשבתי?״ הוא חייך בידידות מזויפת. ״טוב לראות אותך״, המשיך בחנפנות צבועה.
״תקשיב דודי״, פתח מנהל המוסדות ללא גינונים. ״אתה מנהל הכספים שלנו כבר חצי שנה, אבל עד עכשיו לא הגיעה השעה לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר עליו מתקיימים המוסדות. כעת, לפני הקמפיין של חגי תשרי, הגיע הזמן״.
מנהל המוסדות נעץ בו עיניים חודרות. ״מה שתראה ותשמע היום הוא סוד כמוס ברמה הגבוהה ביותר. אתה צריך להתחייב שלא תספר אותו לאף ילוד אישה. זה סוד שעובר ממנהל למנהל, אפילו לאשתך אסור לדעת אותו״.
״כן, בטח!״ התחייב דודי המבולבל.
״אם כן״, אמר מנהל המוסדות. ״הגיע הזמן. אתה ור׳ מוישה תלכו יחד, ואני מזהיר אותך כבר מעכשיו – עליך לשמוע לכל מה שר׳ מוישה מורה לך, גם אם זה נראה לך תמוה ביותר״.
״כן, בטח״, התחייב דודי שוב, מבולבל עוד יותר.
ר׳ מוישה קם ממקומו. ״בוא דודי, הולכים״. אמר בטון מסתורי.
