למחרת בבוקר, הגיע המפקח היישר אל ביתו של הולמס. "תפסנו אותו" צהל, "הלילה הגענו לכתובת שציינת, ותפסנו את הגנב מנסה לפרוץ לבתים. אבל אני חייב שתסביר לי מה עשית פה? אתה קוסם או נביא?"
"חכם עדיף מנביא, שמעת פעם את האמרה הזו?"
"אבל איך הגעת לפתרון? אתה חייב להסביר לי"
"בוא נתחיל מהלחם" פצח הולמס בהסבר.
"איזה לחם בראש שלך?" תהה רותם.
סיפרתי לו בקצרה על תעלומת הלחם שניזוק במכולת של דני.
"ההנחה הראשונה היא שמדובר במישהו שרעב ללחם. אבל אם כך הוא היה לוקח חבילות שלמות. למה הוא לקח רק חצי חבילה מכל סוג?", שאל הולמס, "ברור שהגנב לא היה צריך את הלחם עצמו".
"אז את מה?!"
"כפי שאנחנו יודעים, הוא נגע רק בלחם המלא. נכון?"
הולמס הניח לפנינו כמה חבילות שלמות של לחם. "תבדקו היטב, מה מיוחד בחבילות של הלחם המלא?"
ניסיתי לבחון את האריזות. רותם שלף בינתיים מסטיק והחל ללעוס.
"הן מעוצבות קצת אחרת?" ניסיתי.
"מה עוד?"
רותם הפך בידו את חבילות הלחם והתבונן בהן. "לא נראה לי שלזה אתה מתכוון, אבל התופסן שסוגר את הלחם הוא קצת שונה".
"בדיוק כך" אישר שרוליק. "בכל החבילות של הלחם במכולת של דני היה חסר התופסן שסוגר את הלחם, נראה שהגנב לא היה צריך את הלחם אלא את התופסן".
"מי שצריך תופסנים של לחם, יכול פשוט לקנות כמה חבילות" התחיל רותם לאבד את סבלנותו.
"בדיוק כך. זה הדבר הראשון שהחשיד אותי. ראיתי פה דפוסי חשיבה של גנב. למה לקנות לחם אם אפשר לגנוב אותו".
"טוב נו. עזוב אותי עכשיו מחבילות לחם ותופסנים. מה עם הפריצות?"
הולמס חייך לעצמו והתעלם מהשאלה. "שים לב", אמר, "בתופסן של חבילות הלחם המלא, פסי המתכת העוברים בתוך הפלסטיק, עשויים אלומיניום. לעומת זאת בלחם הרגיל פסי המתכת עשויים מִבְּדיל".
"יופי. מצידי שיהיו עשויים מחלודה. איך כל זה קשור לסדרת הפריצות?"
"מה ההבדל בין בדיל לאלומיניום?" שאל הולמס.
"מה?"
"בדיל הוא מוליך חום גרוע. אלומיניום הוא מוליך חום מעולה. כשאתה מחמם קצה של חומר מוליך חום, כל החומר מתחמם".
"אוקיי". הפריח רותם בלון מהמסטיק שלעס.
"ובכן, אם יש לך חתיכת פלסטיק גמישה למדי, שבתוכה עוברים שני פסי מתכת מוליכת חום. מה תוכל לעשות איתה?"
"לסגור חבילות של לחם", חייך רותם.
"נכון. אבל אפשר לעשות איתה עוד משהו".
"כמו מה למשל?"
"כמו למשל, להחדיר את תופסן הפלסטיק לחור מנעול של דלת, לחמם באמצעות מלחם נייד את הקצוות של חוטי האלומיניום שהוא כאמור מוליך חום מצוין, כך כל החוט מתלהט. הפלסטיק נמס ומתרכך בעודו בתוך חור המנעול. ואז, אם יש מפתח בתוך המנעול, כאשר הפלסטיק מתקרר, הוא חוזר להיות קשיח ו...דבוק למפתח. אז אפשר פשוט לסובב את הפלסטיק ולהיכנס לתוך הבית".
"מעניין מאד" התפעל רותם, "על שיטה כזו עוד לא שמעתי".
"וזה מסביר למה הוא יכול היה לפרוץ רק לבתים שבהם המפתח היה נעוץ מבפנים" אמרתי אני.
"בדיוק. לאחר שהוא מסיים את הפריצה הוא מלהיט מחדש את האלומיניום, מרכך את הפלסטיק, שולף אותו מהדלת, ומנקה את המפתח כדי שלא יישאר סימן".
"מדהים. אבל איך ידעת מי עשה את זה?"
"נחזור ללחם שלנו. מי יכול לפתוח את הלחם אחד-אחד, בלי שאנשים העוברים ברחוב ישאלו אותו מה הוא עושה?"
"בעל המכולת?" אמר רותם.
"אבל זה לא הוא. הוא לא היה משתף את וולפסון בסיפור".
"אז מי?"
"זה יכול להיות רק אדם אחד - נהג המשאית שמביא את הלחם"
"אז למה הוא היה צריך לפתוח את הלחם? הוא יכול היה פשוט לא להביא את הלחם למכולת?" שאל רותם
"אם כך המכולתניק היה מתקשר לחברה ואומר להם שהמשלוח לא הגיע, ואז היו מתחילים לשאול אותו שאלות. לכן הוא גם שפך חלק מהלחם, כי אם הוא היה לוקח רק את התופסן, שוב, המכולתניק היה מתקשר לחברה ואומר שהוא קיבל לחם פגום ללא תופסן. באופן הזה הוא סבר שבעל המכולת יחשוב שחתולים או הומלסים גנבו לו קצת לחם. הוא לא יעורר מהומות ובטח לא יפנה למשטרה בשביל כמה חבילות לחם שניזוקו.
כפי שאמרתי לכם היו מכולות נוספות שהלחם שלהם ניזוק באותה צורה. הבחנתי שהפריצות נעשו באותם אזורים ושעות של קו החלוקה של הלחם. בכל פעם בבניין הסמוך לאותה מכולת"
"עכשיו אני מבין למה האיכון באמצעות הוויז לא עזר לנו", קפץ רותם. "חיפשנו תנועה חדשה באותם אזורים. אבל זו לא הייתה תנועה חדשה. המשאית שלו עוברת מדי יום באותו המסלול. מנין לנו לדעת שהמשאית של המאפייה, משמשת גם להעמסת רכוש גנוב".
"ואיך ידעת איפה תהיה הפריצה הבאה?" שאלתי
הולמס צחק. "פשוט. המכולת הבאה בתור בקו החלוקה של הלחם..."
"אתה פשוט... גאון", אמרתי לשרוליק לאחר שרותם עזב את הבית.
"אני גאון? חכה שתשמע על הגאונות של המהרש"א", אמר שרוליק ופתח את הגמרא הגדולה...