אתגר דו שבועי ניהול קונפליקטים

[כנפיים]

קודם כל תודה ל @מ"ם על ההודעה שאפשר להאריך את הזמן עד אחרי שבועות.
לא יודעת אם זה נצרך, אבל הדבר היחיד שלחץ גורם לי הוא איבוד יכולת החשיבה-יצירה-ביטוי וכל שאר כיוצא באלו כישורים ויכולות שפעם חשבתי שיש בי.
אז באמת תודה.

האתגר הפעם הוא להעלות סצנה מורכבת, מביכה, קשה, מבלבלת, בלתי אפשרית להכלה-לכו עם זה כמה רחוק שאפשר----משני צדדים.
חייב להיות בסיפור או בקטע תיאור דמויות עם מחשבות ורגשות משני צידי העניין, משני עברי הקונפליקט, משני קצותיו של החבל הבלתי ניתן לתפיסה, משתי החתונות שאי אפשר לרקוד בהן יחד, מפרוסתה של העוגה ומשלמותה, בקיצור, הבנתם.

לא דיון, לא מאמר בסגנון בעד נגד, אפילו לא דיאלוג.
תיאור מצב, התרחשות, סיטואציה, סצנה וכד', שיובאו ויובעו בו דמויות משני הצדדים באותה האותנטיות.

כלל הברזל- אסור בשום אופן שהקורא ייצא בהרגשה שמישהו מהדמויות צודק או טועה.
רק להביא מקום של אנשים ורגשות בצורה נקיה ולא שיפוטית.

קטעים מוטים מלכתחילה, לא יישפטו. (איך אני קשוחה?)

נקודות זכות לשיפוט- (ולא רק)

1. אותנטיות, כנות. דברו באמת, מכל הלב. נסו להיות שם ממש.

2.תיאור חי. האתגר הקודם עשה לי חשק. רדו לפרטים, תארו סביבה. צרו חיבור של הקורא עם ההתרחשות.

3.סוגיות מורכבות באמת. אל תעשו מזבוב פיל. אל תולידו הרים מעכברים. יש בחיים מספיק דרמות משמעותיות באמת. ואנא, אל תשתמשו בציניות.

שוב, האתגר יינעל בעז"ה במוצאי חג השבועות הבא עלינו לטובה.

הערות הארות פרגונים על חומרים וכל השאר כאן:https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הדו-שבועי-ניהול-קונפליקטים.446852/

 

[טלח]

כמה שניסיתי לקצר. אופי המשימה מאריך מעצמו...
נכות ואיכות כשהם מאורסים...

"לא תאמין דב!" דב נושם כמה נשימות כיאה לארבעים ושתיים מדרגות שעלה בריצה, ומתקרב למטבח לשמוע מה שהוא לא מאמין. "התקשרו היום מהביטוח לאומי. הבקשה להקדים את הזימון לוועדה התקבלה. עוד יומיים. תתכונן. וגם תתקשר לדוד יעקב. הוא אמר שהוא יעזור לך בזה".

התקשרו היום. לא יאומן כבר לפני שלושה חודשים התרחשה התאונה. ועד שסוף סוף נקבע התור לוועדה הרפואית לעוד חודש ומחצה, זה נפל בדיוק ביום חמישי. י' סיוון. יום החתונה שלו.

"אז יופי. זה טוב שיהיה לך כסף,ככה לחתונה, שים ת'כובע במקום, חתן" הוא תולה והולך לשתות קפה.

הוא מתקשר לדוד. שלוק קפה. שלוק דוד. הדוד שלו ממליץ לו להביא פיליפיני. מאיפה הוא משיג פיליפני מהיום לעוד יומיים? "

"או שתמצא מטב. אבל מטב תותח. מבין עניין. שלא יהרוס כלום בגלל העברית הטובה שלו".

"אתה יודע מה",דוד יעקב לוקח את המושכות בידיו "תן לי עשיריה, אני משיג לך מישהו".

וכשהדוד יעקב אומר עשיריה, הוא מתכונן לעשר דקות. יעקב נותן לו עשר דקות, והוא לוקח רבע שעה. מתאים. וגם הגיוני.

"ת'שמע, מצאתי לך בחור. משהו. תאם עמדות, וצא לדרך."

***

"תקשיבי יעל", קולה של מנהלת המרפאה מצונן כזה, "את תצאי מחר עם דוקטור פרידליך לוועדה של ביטוח לאומי".

"כן?" ליעל יש מלא סימני שאלה בפה.

"תראי, אם דוקטור פרידליך תהיה מרוצה ממך זה יהיה קידום משמעותי, בבש בשבעותי" היא מדגישה מצוננת.

"אני תמיד מלווה אותה בימי רביעי"

"אהה" זה פשר ההעלמות המסתורית בימי רביעי.

"וזהו. שמחר זה לא בסתדר לי, ובאופן כללי זה לא מתאים לי ללוות אותה כל שבוע. יש לי מלא תפקידים במשרד".

"אני מבינה" ובלי מילה על התפקידים שבבית.

"ביום חמישי אני אביא לך שלוש מאות חמישים שקלים, אני אביא לך מזומן"

"וואווו" אוף ברח לה. מתלהבני מידי

"כן. אה? ואם זה יהיה קבוע אז תקבלי תלוש דרך הביטוח לאומי. תראי כבר!"

היא סגרה ב"תודה רבה" ושתי קפיצות לגובה. "ייש-ש"

אמא מרימה עיניים מקטלוג של כלי כסף. "מה גורם לביתי הכלה להאיר שבעתיים?"

"אני מצטרפת לדוקטור פרידליך בימי רביעי. המנהלת בעצמה התקשרה. שלוש מאות חמישים. שש שעות. יפה. לא?"

"מה??? מהמם!!!"

"מחר אני מתחילה. ההמשך כמעט בטוח, כמעט".

"שיא הקידום. את רואה. החתן מביא מזל טוב, לכי תדעי אולי עוד רופאים יבקשו אותך זה בטח יותר טוב מהעבודה במרפאה. לפני שבת תספרי לדב. שישמח!"

***

יום רביעי

"טוב שהגענו עם רכב. למה לביטוח לאומי יש מצלמות. ככה, מאזור השביל תצלע. תשען עלי ככה בטבעיות. הי. קח את הקב. תשמיע אנחות. כשהרופא יגע לך במקום שאז כאב לך אתה משמיע צרחה"

"הבנתי. ומה אתה עושה?"

"אני המטב שלך, שלוקח אותך כל בוקר צהריים ערב. לבית הכנסת. מעלה אותך במדרגות. לא יודע מה לעשות שמשככי הכאבים לא עוזרים. אני עד לכך שנפלת מהמיטה כמה פעמים כשניסית לעמוד. אני, בשבילך!"

הם נכנסים ללובי. "סליחה, איפה זה חדר חמש?" דוב ממולל את הפתק.

אשר, המטב, מושיב אותו על כיסא ליד החדר. מגיש לו כוס מים. ובשושו מזכיר לו להאנח. תשנה תנוחות. ואז כזה תעשה 'אי' אבל כאילו אתה מנסה שלא יצא לך 'אי' ופתאום יוצא. בנת?'

הוא מניח עליו את הקלסר.

'איי' צעקה נמלטת מפיו.

"דב אתה בסדר?" אשר נלחץ. באמת.

"הנחת לי על הרגל הכואבת!" הוא מוחה. וקורץ ככה לאשר.

אשר מופתע ומתחייך. "סגרנו על שמונה אחוז. זוכר?"

הדלת נפתחת. דב מציץ ומחוויר. "אשר מה עושים? זה הכלה שלי! זאתי שיושבת שם ליד הרופאה"

"מה היא עובדת פה?"

"לא יודע היא פה. מה עושים"

אל תדאג. שחק כרגיל. אני כבר יזהיר אותה.

"לוי. דב." יוצאת יעל לקראתו.

אשר מסמן לה לסתום. ולא לאמר שהם מכירים.

והיא חיוורת נכנסת לבפנים. דב הנכה נתמך באשר המטב מאחוריה. מה זה אמור להיות?

היא שואלת לפי הסדר שבדף ורושמת כל מילה:

"מה הרקע?" אני חייבת להבין מה קורה פה.

"לפני כזה בערך שלושה חודשים. רכב פגע בי. הנה" הוא מוציא מהקלסר תעודת שחרור מבית החולים.

"הייתי מאושפז שלוש ימים, שחררו אותי כאילו בלי חבלה. אבל מאז אני אם כאבים לא נורמלים."

היא רושמת. נרעדת. לא ידעה מכלום.

"ואיך זה משפיע על התפקוד במהלך היום יום?"

"אני צריך ליווי כמעט כל הזמן. קשה לי בעיקר ללכת" אנחה. "אם נוגעים לי ברגל הזאת'י. אייי, אז זה ממש בלתי נסבל להתיישב זה ממש כואב לי לפעמים רעד ברגל. או פתאום אני מאבד שיווי משקל. אז לכן יש לי קב" שרק לא תגיד שזה גוזמאות ובדיות. שיהיה לה מספיק שכל.

הרופאה שואלת: "אז אם יש לך קב. אתה מסתדר. לא?"

הוא מתחיל לבכות. איזה יופי. הוא לא ידע שזה יכול לבוא לו ככה, בקלות. "אפילו. אני נופל. אפילו."

המזכירה שואלת את השאלה הבאה. "אלו מבין ששת הפעולות הבסיסיות אתה יכול לעשות לבד"

"לאכול?".

"כן".

"להתלבש?" יכול להיות שהוא לא יכול להתלבש? אלוקים! עבדו עליה. היא הולכת להתחתן עם נכה. היא בחורה איכותית. מסמינר מעולה. ההורים של הביאו שמונה מאות אלף שקל. על מה? נכה מהלך. בעצם לא ברור שהוא מהלך.

"אשר עוזר לי" יופי. היא לא אומרת מילה.

"להתקלח?" רגע, המטב הזה עומד לגור איתה בדירה. אשר ודב מגיעים בעסקת חבילה?

"לא ממש. אשר עוזר לי".

"ללכת?" גם בכל טיול אשר הזה יצטרף? אלוקים יודע למה הוביל אותה לכאן. לא לחינם הצטרפה לוועדה. היא תדבר היום עם ההורים שלה.

הרופאה קמה. ממששת. הוא משמיע צעקה.

ליעל יש דמעות בעין. רגע. יכול להיות שהיא מאמינה???

יעל מוחה דמעות. ופתאום קופאת על מקומה. העט נשמט לה מהיד. יכול להיות שהוא פשוט משקר????

הרופאה מבקשת ממנו להרים את הרגל. יותר למעלה.

"אתה יכול להגיד מה אתה מרגיש?"

"אני לא מצליח לנשום. אני מרגיש סחרחורת. אין לי אוויר. מים..."

מתעלף.

 

[דיו וקסת]

המפגש החודשי של וועד הבית נקבע לשעה רבע לתשע בערב. אחרי שגב' אהרנסון מסיימת להשכיב את הקטנים, לפני שר' שלמה יוצא לכולל ערב.

"טוב, אז... שלום לכולם. נחמד להיפגש מדי פעם כולם ביחד" פתח הרב שחר, ראש הוועד.
אחרי שגב' בדיחי העירה כרגיל שלאחרונה הבניין לא מספיק נקי. ולאחר שהתקבלה החלטה על איסוף של חמישה עשר ש"ח מכל שכן לבר-מצווה של זילברשטיין. עברו לדון על ההשתתפות בהוצאות המעלית החדשה.

הרב מרדכי שחר, קומה רביעית:
ברוך ה' כולנו נהנים מאד מהמעלית החדשה. אין ספק שזו הייתה החלטה נבונה, כבר קשה להאמין איך הסתדרנו לפני שהייתה מעלית. ערכנו מכרז בין כמה חברות אחזקה, והצלחנו להגיע למחיר חודשי מצוין.
כמו כל הוצאות הבניין, גם המחיר של התקנת ואחזקת המעלית יתחלק באופן שווה בין כל הדיירים. השאלה היחידה היא האם אתם רוצים שוועד הבית ירכז את הגביה הזו, או שכל דייר ישלם את חלקו לחברת האחזקה בתאריך ובדרך שנוחים לו.

גב' בדיחי, קומת כניסה:
אני מאד שמחה בשבילכם שאתם נהנים מהמעלית. שמתי לב שהמדרגות הרבה יותר נקיות מאז שיש את המעלית.
אבל תסכימו איתי שאין סיבה בעולם שאני אשלם על דבר שאני לא נהנית ממנו.
על הגינה, אני משלמת. על הניקיון, אני משלמת. על התאורה בחדר מדרגות, אני משלמת. אבל מה ההיגיון שאשלם על מעלית כשאני גרה בקומת קרקע ולא משתמשת בחיים במעלית?

דוד משה זילברשטיין, קומה שניה:
אני חושב, אם תשאלו אותי, שכל השכנים צריכים להשתתף. אבל ההיגיון אומר שכל אחד צריך לשלם לפי הקומה שבה הוא גר. ככל שדייר גר בקומה יותר גבוהה, הוא צריך לשלם יותר. לא הגיוני שאני, שגר בקומה שנייה, אשלם אותו סכום שמשלמים פורת מקומה שישית. נכון?

אהרן אהרנסון, קומה שלישית:
אני תמיד משלם וועד בית בזמן בניגוד לאחרים (נותן מבט רב משמעות), אבל כשהייתה ההצבעה על עניין המעלית אני התנגדתי. לא רציתי את המעלית ואני עדיין לא רוצה אותה. אני חושב שזה מיותר. יותר בריא לעלות ברגל, אני תמיד עולה ברגל.
אז מי שהצביע בעד המעלית, או לחלופין מי שמשתמש בה - שישלם. אני לא חושב שמן ההגינות להכריח אותי לשלם על דבר שלא רציתי בו ושאני לא נהנה ממנו.

ר' שלמה דוידוביץ', קומה חמישית:
באופן עקרוני דעתי שהרב שחר צודק. כל הדיירים צריכים להשתתף בשווה. אבל מכיוון שאנחנו גרים פה בשכירות ועוד חודשיים עוברים בעז"ה לדירה שלנו באחיסמך, אני לא סבור שעלי להשתתף בדמי המעלית.
כמובן שאשלם את דמי האחזקה על החודשיים האלו. אבל את הסכום הגדול על ההקמה של המעלית אני לא צריך לשלם. זו דעתי בכל אופן.

ראובן פורת, קומה שישית:
אם תשאלו אותי, כל אחד צריך לשלם לפי מספר הנפשות במשפחה. תבינו, אנחנו זוג צעיר, סך הכל שני אנשים. אין סיבה בעולם שנשלם אותו סכום שמשלמים זילברשטיין עם 14 ילדים כן ירבו.
גם אם נעלה ונרד עשר פעמים ביום, זה לא מתקרב לכמות השימוש של משפחה עם הרבה ילדים שעולים ויורדים כל היום.

המפגש החודשי של וועד הבית הסתיים בשעה תשע ורבע בערב. כשהקטן של אהרנסון התעורר ור' שלמה היה צריך לצאת לכולל ערב. אילולא היה כן היו יושבים שם עד היום ומתווכחים. כולם אומרים דברי טעם, כולם הגיוניים, כולם צודקים.

 

[אורית חזן]

בס"ד
גם אני ניסתי לקצר ולקצר ולקצר
שבת

ענן המרץ של הילדים עדין מרחף בסלון, למרות שרובם כבר מצירים חלומות להנאתם בתוך שינה ערבה.

אני מתיישבת בספה בבית הורי, יחד עם אחותי ושתי גיסות שלי, כולנו ילדנו בהפרש של חודשיים. את הגברים הברחנו להרדים את הילדים. כך יכלנו לפטפט להנאתנו.

"השבוע לקחתי אותה לטיפת חלב," אני מנשקת את הפרצוף השמן הזה "עלתה קילו וחצי תוך חודשיים החביזה*" בתגובה היא שולחת ציפורנים שורטת אותי "כמה דוד שלך שקל בגיל חודשיים?" אני שואלת את גיסתי הגדולה, אחותי עדין לא ביקרה בטיפת חלב, הילדה שלה היתה פחות מחודש.

"אני לא לקחתי לטיפת חלב" אומרת גיסתי רותי וכולן פותחות זוג עיניים.

"אז איך את יודעת כמה הוא שוקל?" אחותי שושי

"שקלתי את עצמי איתו ובלעדיו" היא מחייכת אליו, והוא מחזיר לה צחוק מתגלגל לאכול אותו.

"למה לא לקחת לטיפת חלב?" אני זועקת, היא ילדה ראשונה והבן שלה כבר בן ארבעה חודשים.

"אני לא מחסנת" היא מתכנסת בתוך עצמה.

אחותי שרואה את כל האדמומיות שמבצבצת לי בלחיים למרות כמות הנכבדה של המיייק אפ שהתאפרתי לכבוד שבת, ממצמצת לי בעינים שאשתוק, אבל בי עולות כל האמוציות השליליות ואני מתחילה להרצות כמה שזה מסוכן.

"אני לא חוסנתי שהיתי קטנה, עברתי הכל. צהבת, אדמת, שעלת, חצבת- עושים מזה כזה בלאגן עכשיו קצת חום קצת פריחה" איך זה שאנחנו לא יודעים שהיא לא מחסנת? נכון שאמא שלה לא חיסנה, אבל הביבי הוא חמישי שלה.

"תגידי את נורמלית!!!" הצעקה שלי כמעט מעירה את הילדים, והעבודה הקשה של הגברים בדרך לטמיון, כך שבעלי מגיע הוא מסמן לי לא להתערב.

יש לי מלא מה להגיד, ואני שותקת.

***

שבת הגדול

שבוע אחכ יום שישי, בשבת הגדול כולנו בבתים שלנו, מתוכננות שבתות קטנות ככל שאפשר. אני מקבלת מאמי טלפון

"אריאל של רותי חולה בחצבת"

בא לי לצרוח.

"מה יהיה בליל הסדר?" השאלה מזנקת לי עוד לפני שאני חשבת עליה.

"הרופא אמר לה להישאר בבית. עדי ודוד לא מחוסנים. דוד קיבל היום נוגדנים כי הוא מתחת לגיל שנה, ולעדי יש הפרשות בעיניים כך שלא רוצים לחסן אותה, כי אולי היא כבר נדבקה, לשני הגדולים עשו השלמה של חיסונים בבית הספר אז הם לא בסיכון" אמא שלי מנתקת את הטלפון, כל השבת אני אוכלת את עצמי למה לא דיברתי איתה בצורה רגשית בשבת, הייתי משכנעת אותה מהמקום השכלי ללכת להתחסן ולא תוך כדי התלהמות, כי אז היא עוד יותר נסגרה ולא הקשיבה.

אבל אריאל כבר חולה.

***

יום ראשון

אני: מה שלום אריאל

רותי: איקון בוכה

רותי: תמונה של אריאל

אני מחשיכה מיד את המסך של הפלאפון

ובוכה.

ליל הסדר

הם הגיעו בליל הסדר, עשינו חדר של תינוקות, עם משמורת כל שעה אחות אחרת. אני בחדר של התינוקות בטח למעלה שרים כולם יחד מה נשתנה, בת השלוש שלי בטוח שמנצחת על המקהלה, זה היה רעיון שלי החדר הזה, ועכשיו אני אוכלת אותו.

אולי ישבתי שם שעה אולי יותר בסוף אחותי החליפה אותי, ועד שעליתי למעלה כולם היו שקועים בצלחות הדג שמולן, הסתובבתי סביב השולחן הגדול, נישקתי את גיסתי שישבה שם מכונסת בתוך עצמה, עדי יושבת לידה חיוורת עיניה מבריקות, היא בסוף לא בבידוד כמו שהם הבטיחו. זה רק התינוקות שלנו שם. עשיתי לבד 2 כוסות, מרור וכורך. אין אפס שזה הפסח הכי מוזר שהיה לי.


מוצאי החג

הם הולכים. האבן שיושבת על הלב שלי מתגלגלת, וכנראה לא רק מהלב שלי. גיסתי פניה קפואות נכנסת להגיד שלום.

כשהיא יוצאת היא מנגבת דמעות שחונקות, שבורחות. כולם יוצאים אחריה, חוץ ממני. אני אדבר איתה לבד, קשה לי שיחות שמגיעות לבכי וצעקות.

אחי נכנס בסוף לפני כולם.

"היה אסור לנו לשכוח שהיא יתומה, ואין לה שום משפחה להיות איתה בחג"

מי שכח? ברור שכל המסירות נפש שעברנו החג הזה, היה גם בגלל זה. אבל למה כל החג פרצוף חמוץ? ולמה הם נתנו לעדי להסתובב בחופשיות ולא שמרו עליה? זה היה המינימום שלהם לעשות, ושיגידו לפחות תודה.

יום ראשון: יום המימונה

המפלטות לא מספיקות לצאת מהמחבט וכבר מוצאות את עצמן נלעסות תחת לשינים של אחד הילדים לבית משפחת כהן.

"הדחקתי כל הזמן את זה שעדי יכולה להיות חולה, אחרי שאריאל היה סמרטוט במיטה, לא יכלתי לחשוב שגם עדי תהייה חולה" אני כל כך מבינה. "יש לי שכנה שלא מחסנת, ושישה ילדים שלה בזה אחר זה היו חולים," אמא שלי נחנקת מהמופלטה, אחותי שושי דופקת לה על הגב.

"יש לה מזל שהיא לא שכנה שלי, ושאני לא נושאת נשק." אני אומרת, והיא פורצת בצחוק.

"אנשים לפעמים מאמינים באמונות מוטעות," מגמגמת גיסתי

"איך היא יכולה לראות אותם סובלים בזה אחר זה?" שתיקה עומדת במטבח

"גם לי היתה אמונה, והיום אני חושבת אחרת" אני מסתירה חיוך, בולעת אותו ביחד עם המופלטה שלי.

*חביזה- במרוקאית זה שמנמנה ומתוקה

 

[RACHELIZ]

"הלו, מוישי, מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה שלום איטי והילדים?"
"ב"ה, הכל בסדר, מה איתך, אמא?"
"ב"ה", היא נאנחת, "לא השתפר בינתיים כלום, אתה זוכר שמחר יש לי תור לרופא בשעה עשר, כן?"
"כן, כן, זוכר, אמא. זה רשום אצלי".
"יופי, אז תבוא בזמן שלא נצטרך לחכות הרבה"
"בעזרת ה'".
"תודה, מותק".
ואז נזכרת להוסיף שאלה "אהה, מוישי, ומה תגיד לאיטי?"
"נראה כבר", הוא עונה בכבדות מה.

חנה מניחה את השפורפרת, נאנחת שוב.
קשה לה לשתף אנשים, להראות להם את חולשותיה.
היא לא מוכנה בשום אופן שידעו שהיא חולה. מספיק היה לה קשה לשתף את מוישי, אך לא הייתה לה ברירה. היא צריכה את העזרה שלו. מאז שנחום שלה הלך לעולמו, היא לבד. כל כך לבד.

***

וכמו בכל יום, השמש שוקעת ושוב זורחת ויום חדש מפציע לעולם.
מוישי מדלג על המדרגות. עולה שתיים שתיים - מנהג שעליו הוא לא מוותר מאז היותו ילד. כח ההרגל.
הוא דופק על הדלת ולאחר מכן פותח.
"שאאאלום, אמא, את מוכנה?" הוא מופיע בפתח המטבח.
"כן. שתית כבר קפה? אני רואה שהקדמת".
מוישי קצת מאדים. מה יאמר לאימו? שרצה לצאת באותה שעה שהוא יוצא לכולל? שלא יעורר שאלות מיותרות?
טעם חמצמץ עולה בגרונו.
כשאמא הזהירה אותו שלא יספר לאף אחד ואפילו לא למשפחה הקרובה, הוא ניסה להבין האם גם איטי כלולה בעסקת החבילה; היא הבהירה לו שאף אחד זה אף אחד. הוא ניסה לומר לה שאיטי היא חלק ממנו, אבל עיניה אמרו לו שחבל על המאמץ. בשעתו, לא הבין מה הדבר ידרוש ממנו. הוא הבטיח וזהו.

***

כל הבוקר הם בילו בבית החולים. בדיקה פה, בדיקה שם ושוב בדיקה פה. ועוד פעם לחכות עד שיקראו להם.
ועכשיו, סוף כל סוף, הם באוטובוס חזרה.

הפלאפון של מוישי מצלצל.
איטי.
הוא משתהה שניה ואז עונה.
"הלו, מוישי?" קולה מעט היסטרי "איפה אתה? פקוק כאן משהו מטורף ואני רואה שאני לא אספיק לקחת את חני מהגן, אתה כן תספיק לחזור בזמן?"
מוישי מנסה לחשב נתונים ואחר עונה:
"קצת פקוק גם כאן, אני מקווה שכן, אבל לא בטוח".
"אז מה נעשה???" ההיסטריה גוברת. אין להם משפחה בעיר. אין מי שיעזור מהרגע להרגע ככה סתם.
"אולי אני אנסה לחפש מהר בייביסיטר? אוף! זה מסובך…"
הוא שומע את הדמעות כמעט עולות בעיניה וליבו נצבט.
אם לא יחזיר את אימו הבייתה אולי אולי הוא באמת יספיק.
ואולי הוא צריך לספר לה ודי??

 

[יאן]

רחוב בן זכאי, בני ברק.
שעה קלה לפני שבת.

תחייך, תראה לו שאתה שמח!
בסדר, אני שמח.

דפיקות בדלת. אורח חדש-ישן נכנס פנימה עם חיוך גדול, גדול מידי, והתיישב בהיסוס על הספה. לוזור מנחם לכסן מבט לעבר מלבן שבלט מכיס המכנסיים. אהה!

מה אומרים עכשיו?
מי ששבר את השתיקה היה דוקא האורח. בוא הנה שימי, אמר לקטן שבהה בו, אני רואה שעשו לך פאות. איזה חמוד אתה.

בוקר טוב. כבר לפני חודשיים.

שלום שייק'ה, אמרה אמא עם חיוך ענק.
שלום, לחשש גם אבא, מה שלומך? הנה, זה יהיה החדר שלך.

חדר הלימוד! חלפה מחשבה בראשו של שייק'ה המכונה שי בתל אביב רבתי.

אבא הביט בו כשסגר את הדלת אחריו. מי יודע מה הוא הולך לעשות שם. כדאי לצבוע את החדר אחר כך. ככה ר' חיים אומר לעשות כשקונים דירה מחילוני. לאן הגענו.

אמא היתה פתאום עסוקה מאוד במטבח אפילו שהכל היה מוכן מהבוקר.

"עובַד גְּבוּרְתָּךְ וְתִמְהַיָּא שְׁפַר קֳדָמָך לְהַחֲוָיָּא".

בשקט שהשתרר לרגע נשמע קול סופרן על רקע תיפוף קצבי. אולי גם ריח קל של עשן.
פניו של אבא התכווצו ואמא נראתה מתוחה.
כבוד גדול.

הסעודה השבתית הסתיימה. איש לא סיים אותה. היא פשוט הסתיימה איכשהו.
מתוך הרגל פנה אבא אל חדר הלימוד ונעצר לפני הדלת. אחר התרחק במהירות וקרס אל הספה.
לוזור מנחם נראה יוצא לפתע מהחדר המסוגר. מתי הספיק להיכנס?
אבא נדרך. מה עשית שם?
כלום, שייק'ה היה רעב. הבאתי לו משהו לאכול.
הוא ביקש ממך?
לא. אבל הבנתי שהוא רעב.
תיזה- , פתח אבא, והשתתק בלאות.

נו, את רואה?

אמא השפילה מבט.
סבלנות, רק באהבה.
מה אהבה עכשיו? החזון איש אמר שמה שהם קוראים אהבה אצלנו זה כרת!

מוישה. די. דיברנו על זה.

אני יודע שדיברנו. ומה יצא? שלוזור מנחם לומד ממעשיו הטובים. אצלי בבית.

מוישה, די.

אני רוצה להגיד לך עוד משהו אחד. את יודעת שהוא לא ממש התמקם שם בעולם החדש שלו. יש לו ספקות. שידע שאנחנו לא מסכימים עם שום צעד שלו. שלא ירגיש נוח איפה שהוא נמצא.

ומה אתה רוצה? שלא ירגיש נוח גם פה? אתה רוצה לא לראות אותו יותר?

ההיפך. אני רוצה לראות אותו יותר מכולם. גם בעולם הבא אני רוצה לראות אותו. ואיך נראה אותו אם הוא לא יזכה? אם הוא ימשיך ככה?
בזאת הסתיים הויכוח. להפעם.

 

[נחמי פורתא]

יצא לי ארוך למדי, מקווה שזה בסדר.


לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לחפש....

הייתי בחור די רגיל, לפחות מבחינת הנתונים החיצוניים שעיני בשר ודם מתמקדים בהם.

בן למשפחה חסידית שורשית, לומד בישיבה של החסידות שאליה השתייכתי, לא נחשבתי לשפיץ של הישיבה, אבל מאד אהבתי ללמוד וזה מה שעשיתי בסדרים, בין הסדרים - זה כבר סיפור אחר, זה כבר המקום ששם אני הופך להיות לפחות רגיל....
בהחלט שאבתי סיפוק מהלימוד, הרי כבר אמרתי שאהבתי ללמוד, גם נהניתי מהטישים בליל שבת,
אבל הרגשתי צמא, מה צמא? מתעלף! למשהו אחר.... קצת שונה, למשהו שבתחילה אפילו לא ידעתי להגדיר לעצמי מהו.

ומאותו יום שהתעורר אצלי הצמאון, התחלתי לחפש ולכסוף אחרי המשהו הזה שימלא את הנקודה המחפשת, הצמאה, המתגעגעת הזאת שהשתכנה לה אחר כבוד בנפשי.

יום אחד נתקלתי במודעה קטנה מחוץ לישיבה המזמינה את הציבור הקדוש לשיחה על מהות האדם ותפקידו בעולם שתתקיים לא הרחק מהישיבה,
והנקודה המחפשת בלב שלי - נכנסה לפעולה, הרי ברור שלא תפספס את השיחה הזאת, אחרי כל התהיות והבלבולים שלך - סוף סוף הסבר על מהות החיים, וזה ממש משמיים שנתקלת במודעה. מצד שני, הקול הרציוני שלי גם כן לא נשאר חייב, זה מה שחסר לך? להסתבך עם המשגיח בשביל דבר שאתה אפילו לא יודע מהו בדיוק?

ובסיום סדר שלישי, למרות שהקולות בתוכי השיגו תיקו, מצאתי את עצמי צועד בהחבא, בחשש, לכוון בית הכנסת ששם יתקיים השיעור.

נכנסתי ככה בשקט, נבוך למדי, לבית הכנסת הקטן, ומיד הרגשתי את זה....
חמימות פשוטה שזרמה לה ככה בין כל האנשים המגוונים שמילאו את המקום, אוירה מקבלת ומכילה שגרמה ללב שלי פשוט להרגע. וכשהתחיל המשפיע במשאו - הרגשתי איך משהו דק, מרגש ממלא את כולי. אלו היו בדיוק הדיבורים שחיפשתי, שכמהתי, שצמאתי אליהם כל-כך, מלאים באהבה, באור ומרווים את נשמתי.

חזרתי לישיבה בשעת ליל מאוחרת, כולי המום מהחוויה שזה עתה עברתי, לא מאמין שהעולם בחוץ נשאר אותו עולם שהיה לפני השיחה,

למחרת, אחרי סדר ראשון, לפני ארוחת צהריים, הלכתי לחנות הספרים הקרובה, וקניתי את כל הספרים שרק מצאתי וקשורים למשנתו של המשפיע,

וכך, עמוס שקיות, פוגש אותי המשגיח בכניסה לישיבה,

אז מה יש לנו כאן? ספרים שמסגירים את שמצאה נפשי, ומשגיח שנוזף בי חמורות על ההעדרות הלילית אתמול, נובר בשקיות - ומבין כבר מה קרה פה...

**********

זה עתה סיים הרב ווקסלשטיין את ארוחת הצהריים, כשמס' הטלפון של המשגיח בישיבתו של שרוליק מופיע על הצג,
ירחם השם, מה קרה? על מה יכולה לבשר שיחה של המשגיח בצהרי יום רגיל?

כשהוא מבוהל כולו הוא עונה לטלפון, ומתבשר מפיו של המשגיח שככל הנראה, לפי אי אילו סימנים בתקופה האחרונה, והממצאים שהתגלו היום בצהריים, שרוליק שלו פוזל קצת החוצה, זאת אומרת, חלילה לא לרחוב, אפשר אפילו קצת פנימה לנשמה, אבל בהחלט פוזל החוצה מהמוכר והידוע....

הוא מרגיש שאין לו אוויר, לוחץ על שלט המזגן, וגם אין לו מילים, איכשהו מסיים את השיחה עם המשגיח, מתיישב על הכסא, ומנסה לעכל את מה ששמע, כאב חד מפלח את לבו, המחשבות שלו מבולבלות לגמרי,

מנסה לסכם בינו לבין עצמו את מה ששמע עכשיו, אז כך, ב"ה, שרוליק עדיין ירא שמיים ומקפיד על קלה כבחמורה, אבל מאיפה למען ה' השיגעון הזה? מי פילל ששרוליק שלו, בן זקוניו, יפנה לדרך כל-כך שונה?

עם כל הכבוד שיש לו לשרוליק, הוא עדיין בחור צעיר, הוא לא חושב על כל ההשלכות שלבטח יהיו לבחירה הזאת שלו.
ובכלל, מה יהיה עם שידוכים? בחסידות שלהם אין סודות, וכבר בטח עכשיו חצי חסידות מעודכנת בחדשות המסעירות.
מי יודע לאן תוביל בסופו של דבר, הדרך הזאת, ששרוליק בחר בה כעת...
בעיני רוחו מצטיירים כל אותם בחורים שלא מצאו את עצמם, ומסתובבים היום כשגיטרה על גבם, לא ממש מאופסים בחיים....
הוא מצטמרר רק מהמחשבה הזאת, מתפלל מעומק ליבו שיצליח להשפיע על שרוליק שלו, לזנוח את הרעיונות החדשים, ולחזור חזרה לדרך הישרה.


**************

בלילה, אבא שלי מגיע לישיבה, כולו נסער, לא יודע את נפשו,
ואני כבר מבין שהוא מעודכן בחדשות האחרונות.

אנחנו יוצאים לטייל באוויר הצח, ואבא פונה אלי בשקט, כמעט בתחינה:

אבל למה זה חסר לך שרוליק? מה לא טוב באיך שאני גדלתי, איך שזיידי חי את חייו המפוארים, ואיך שאנחנו גידלנו אותך? בשביל מה לחפש ולמצוא אלטרנטיבות שלא שערום אבותינו?

ואני, רועש וגועש כולי נוכח צערו של טאטי...

אני בהחלט יכול להבין אותו, הוא רוצה שאמשיך בדיוק בדרך שהוא ואבותיו הלכו בה, ולמרות שהדרך שאני מצאתי - כולי עלמא מודים שהיא רצויה כלפי השי"ת, הרי היא שונה לגמרי מהדרך הסלולה שכל משפחתי צועדת בה כבר דור רביעי.
אבל, איך? איך אסביר לו על כל הלילות שהעברתי בחיבוטי נפש פנימיים? איך אסביר לו על החיים הרגילים שלא הצליחו לספק אותי? איך אסביר לו על הדבר הזה שסוף סוף מצאתי, על מה שאהבה נפשי, אחרי אינספור חיפושים ובלבולים? ואיך? איך אפשר לבקש ממני לוותר כך על מה שמחייה אותי....

 

[א יודעלע]

בכיתת המורה שיפמן:
שלושים ושלוש זוגות עיניים שתו בצימאון כל הגה, כעסו יחד על כלבא שבוע, ריחמו בכל ליבם על רחל ועניותה, העריצו את נחישותה, חששו עם ר' עקיבא, וצהלו בלכתו לישיבה.
הקשב היה מקסימלי, עד שחנה'לע מרקסון דרכה על המיפתן.
מאותו רגע שום דבר כבר לא המשיך כשהיה, היא הופיעה לבושה ברישול בפתח הכיתה, עם חיוך זדוני על פניה, זרקה פתק מקומט כלשהוא על שולחני והתיישבה בהפגנתיות.
אוף! את הריכוז הכי טוב היא מצליחה להרוס לי, עכשיו כל הקשב יתעופף לו לאנשהוא, אני חייבת לתפוס אותו בציפורניים, עד שמצליחים לרתק את הכיתה השובבה הזו, באה חנה'לע עם הבעיות שלה, והורסת הכל!
ומה כתוב בפתק? שלא באשמתה, כמובן. אלא מה, באשמתי?

אז ילדות, איפה אחזנו? עקיבא צועד לישיבה, ובליבו רצון עז ללמוד את התורה, אלא שעם הגיעו הוא מבחין שאינו מבין מילה מהנלמד.

חנה'לע מרקסון! שבי ישר! לא מספיק שהגעת מאוחר?!
אני מרגישה שפני מאדימות מכעס, מה היא חושבת לעצמה הילדונת הזאתי? הגיעה מאוחר, לפחות שתשב בשקט.
כל יום סיפור חדש איתה.
יום אחד היא חייבת אבל חייבת, לשאול משהו שלא ממין העניין, מה זה היה לאחרונה? אה, באמצע שיעור על יציאת מצריים, נזכרה לשאול בשיא התמימות, המורה, למה מתחפשים בפורים? וכל הכיתה צחקה, ושוב לקח חמש דקות להשיב את הסדר על כנו.
בשיעור אחר היא מעקמת את השולחן, ולשאלתי על מעשיה, היא עונה, שוב בתמימות, שיא התמימות, המורה אני בודקת כמה עקום השולחן יכול להיות בלי שהספרים יפלו.
וכמובן כל הכיתה על הרגליים.
ואלו רק דוגמאות שעכשיו נזכרתי, מתחילת השנה פחות או יותר אני מלקקת דבש איתה מדי יום.
אפס במשמעת, אפס בהליכות, אפס ביחס למורה, ומיילא עוד הייתה משתדלת, היא גם אפס גמור במוטיבציה.
מה לא ניסיתי? דיברתי עם היועצת, עם האמא, הצעתי ריטלין, ו--כלום.
הילדה בריאה לחלוטין, אין בעיית קשב, אין בעיית וויסות, אין גם בעיות משפחתיות.
אז למה למען השם, כל הכיתה צריכה לסבול, פחות הספק, פחות משמעת, פחות למידה, בגלל ילדה אחת ???

***
אחה"צ בית משפחת מרקסון:
אמא: או, שלום חנה'לע! איך היה היום?
חנה'לע בקול ענות חלושה: דפוק כמו תמיד.
מה לא היה טוב?
כלום! הגעתי באמצע השיעור, את יודעת בגלל ששרוליק 'פישל' ואת בעבודה, ורייזי לוקח לה זמן להתארגן. דווקא היום היא הצליחה די מהר, וכבר שמחתי שאנ'לא מאחרת מי יודע מה.
נו, מצוין !
מה מצוין ? ואז אני מגיעה והמורה מסתכלת עליי כאילו שעשיתי איזו עבירה ענקית, ואני מחייכת כדי לא להתחיל לבכות, הולכת למקום מהר ומעקמת ת'כסא שלא יראו ת'פנים שלי אדומות, ואז היא שוב צועקת עליי, שאני גם מאחרת וגם לא יושבת ישר.
ומה היה אח"כ?
אח"כ כבר גם הפרעתי קצת בכוונה, כי היא שונאת אותי! כבר מתחילת שנה, כל פעם שכמה ילדות עושות משהו, היא תופסת אותי לקרבן!
וזהו! נמאס לי מהמורה הזאת!
אבל חנה'לע! לא מדברים ככה על מורה. היא רוצה את טובתך! היא רוצה שתלמדי להתנהג כמו שצריך!
בערב :
אבא, אני ממש אובדת עצות בקשר לחנה'לע.
אני לא מסוגלת להבין את המורה הזאת! מה אין לה לב? היא לא מבינה א ב בחינוך? אז מה אם היא ילדה קצת מאתגרת?! לכן צריך ככה לרדת עליה?
אבל היא לא בת יחידה! והיא כנראה מאוד מפריעה להתנהלות הכיתה!
נו ולכן זה מתיר להתנהג בכזו אטימות? היא הייתה רוצה שכך יתייחסו לבת שלה? אולי זה מדי חריף כי אני כאובה, אבל תענה לי ?בשביל קריירה והצלחה כיתתית מותר לרצוח נפשות טהורות?
אולי תדברי עם הסגנית?
האמת, רעיון מצוין, היא בטוח תבין את הבעיה. איני רוצה לפגוע לה בפרנסה, אבל אין ברירה.

חצר ביהכ"נ אחרי תפילת ערבית:
או שולם הרב מרקסון! פונה אליו בחביבות מופגנת לא אחר מאשר דוד שיפמן, בעלה של..
רציתי להתייעץ איתך בנוגע לבעיה קשה שיש לאשתי בבית ספר, חשבתי אולי אתם תדעו מה עושים.
המחשבות מתרוצצות במוחו של הרב מרקסון במהירות. והוא מנסה לעשות סדר בטרם יגיב.
א' הוא לא ציני, זה ברור. ב' אין לו מושג שמדובר בבת שלי, זה גם ברור. ג' עכשיו צריך לנפנף אותו במהירות בלי שיקלוט.
תראה, הרב שיפמן אני קצת ממהר..
לא נורא אלווה אותך, פשוט זה מאוד חשוב, אשתי אומרת שכל מה שהיא משקיעה הולך לטמיון בגלל ילדה אחת.
הרב שיפמן, כבר אמרתי לך אני מאוד ממהר, אבל קח לך כלל, לא כל מה שהנשים אומרות תמיד נכון. לפעמים יש מורה שסתם נטפלת לילדה, ומעלילה עליה עלילות.
מה???

 

[אפקטכתיב]

ענתיקות/גזוז בן יין

20:15. כ"א אייר
סימטאות הבוכרים

כבר סוף יום, חשוך ושקט בחוץ, רק ידיו הרועדות עדיין התאמצו לנעול את שער החנות. הוא ניסה פעם ניסה פעמיים אך מה לעשות אלו החיים. הזיקנה עושה את שלה והוא לא הצליח אפילו לאחוז בידיים יציבות את המנעול.

מזוית עינו הספיק לראות את בנו מתקרב אליו.
כן , נשמה, רצית משהו?
-נו באמת, אבא, בחיאת תפסיק ווקשה עם העקשנות הזו, תן לי לנעול, בסדר? הוא צועק לעברו.
אך הוא מתעקש: זה פסדר יא אבני, אני מסתדר

הרי ימים ושנים אני נועל את החנות הזו שפתחתי בעשר אצבעות, ייקח עוד כמה דקות מה יקרה?העולם של היום ממהר כ"כ, לאן הם רצים?! הנה גם הוא רץ: לא הוא אמר משהו אחר, מילה של מטוסים. כן ככה הוא אמר "טוב אבא אני עף הביתה"
נו, שילך לו. שיטוס שיטוס לו בטוסטוס שלו, איייי הדור של היום רגישים, נפגעים, סנסטיבים קוראים לזה במילים של מכונת כביסה, אבל הם, הצעירים המכובסים, הם לא יודעים כלום. כלום, אני נשבע לכם. לא יודעים מה זה לעבוד, לא מבינים מה זה עסק. הוא רוצה לעזור לי? אל תעזור לי. תנו לי לעזור לעצמי בעצמי, גם אני יודע מהחיים, למרות שנראה לך שרק אתם מבינים מהעולם.

אני זוכר איך לימדתי אותו ללכת צעד צעד בסבלנות, כמה הוא נפל ובכה ואני חיכיתי לו ולימדתי אותו, אחר כך כשגדל קצת, גם לנסוע באופניים לדווש לאט לאט לשמור על שיווי משקל. והנה היום תראו איך גדל באמת, הנה הוא טס לי בטוסטוס משאיר אותי מדדה על המקל מאחור.

שוב הוא רץ הביתה. כל הזמן הוא ממהר הילד הזה. מה בורח לו, מה בוער?

אני פוסע לאיטי לבית הריק, הולך בשבילים העתיקים שהלך בהם אבא שלי הצדיק, מנוחתו עדן, וסבא שהיה גדול בתורה.

הוא, סבא היה לו יחס לחכמים ולמבוגרים, איך היה מכבד כל אחד כאילו הוא קנקן מלא כמו שכתוב בספרים שלו הצדיק לברכה: "תזהר לכבד כל אדם" תכבד, כמו היין העתיק שהיה לו במרפסת עוד מסבא שלו, ככה היה מתייחס לכל אחד במתיקות, בסבלנות.

היה רואה בכל אדם הכי פשוט, בעל משמעות, אפילו מוכר בחנות אחד איש כמוני זקן ענתיקה. לא לא לא.לא כמו שאתם הצעירים מתייחסים אלינו ככה, כמו קנקן ישן עתיק שרק שומרים עליו למזכרת ונזהרים שלא יישבר. לא, לא ככה כזה ענתיקה שבחיים לא משתמשים בה ורק נזכרים להוציא אותה בזמנים מיוחדים להראות לכולם. שופני: "הנה אבא שלי היקר". כן, כן, אני קצת לא שומע טוב אבל את הצרחות שלכם כשאתם מנסים לדבר אלי. אני שומע, שומע יותר מידי טוב וככה אני לא שומע כלום. גם את הטלפון שלך בני יקירי, שמנגן שירים במקום לצלצל וככה אתה בלחץ יא איבני אני שומע. שומע ורואה. אבל בחיי, הלוואי שתתייחס אלי לפחות כמו שאתה מתייחס אל המכשיר הזה. שתסתכל עלי כמו שאתה מסתכל עליו ,כל כמה דקות. שמע אותי יש לי הרבה מה לומר לך. ומה שהכי חשוב שתדע זה שאמנם אני עתיק אבל אני לא עשוי מפלסטיק...

**************

23:00 26.5
אי-שם בעולם הגלובלי.

ת'ה קולט מושה? סוף סוף הגיע סוף היום בחנות, מבין? אני מת מרעב. די, גמרת ת'יומית שך' כזה, רוצה ללכת הביתה, כבר חנוק, ואבא ידיו רועדות עדיין מתאמצות לנעול את השער של החנות. ואתה רואה שהזיקנה כבר עשתה את שלה והוא לא מצליח אפילו לאחוז בידיים יציבות את המנעול.

אני מתקרב אליו, באנ'ה אני רק רוצה לעזור לו. כל כך קשה לו וכן, גם לי קצת קשה לראות ככה את אבא החזק והאהוב מזדקן ככה לנגד עיני.

כן ,נשמה, רצית משהו? הוא אומר לי.

ואני עונה לו: נו באמת, אבא, בחייאת תפסיק ווקשה עם העקשנות הזו, תן לי לנעול, פסדר?

אך הוא מתעקש כדרכו: לא תודה אני מסתדר

והוא כל כך מתעקש והלב שלי מקבל ככה זבנג ענק. וואלה אני מתעצבן, אוף!! אי אפשר להתקרב אליו, לדבר איתו נורמלי ככה. והוא נהיה כל כך עקשן לאחרונה יותר עקשן מעקשן, תאמין לי מושיקו. ואז עכשיו מה קורה? אני צריך לחכות לו עוד כמה דקות ארוכות ולקבל בינתיים עוד כמה שיחות שלא נענו מהבית, לא רק שיחות, ת'ה מכיר אותה, היא מנדנדת בS.M.S בווטסאפ. וואלה וכאילו האייפון רק מנגן לי נו תבוא הביתההה.

ואבא הוא באמת לא מבין? כנראה שכח כבר מה זה מקלחות. מה זה ארוחת ערב וילדים שמתגעגעים ולא מסכימים לישון בלי נשיקת לילה טוב. שכח מה זה אישה עייפה שלא הספיקה לנשום מהבוקר ומחכה לשתף בכל בעיות המשמעת בבית ומה שקרה לה היום בעבודה.

בכלל בכללי, הוא שוכח הרבה דברים אחרים לאחרונה.

שלשום הגעתי לפניו בבוקר לעבודה. באנ'ה אתה לא מאמין הבנאדם שכח לנעול את החנות.
וואלה כנראה שהיין שם מחמיץ בפנוכו שלו.

תאמין לי משה אני חושב אולי צריך להזרים דם חדש במערכת, מישהו תוסס צבעוני כי בעולם היום חייבים להיות על המפה כל הזמן. שהעסק לא ישקע, שהמצב לא יגיע לקנטים. הרי אבא כל כך חשוב לנו וגם העסק המשפחתי שהקים הוא נכס -נכס למשפחה. רק שאבא כבר הפסיק לשמוע מה לעשות?? , אבל אנחנו חייבים לקלוט ת'מציאות הוואחד קשה הזו !!!. תגיד משה אולי ככה זה כשמתבגרים?!.

 

[א. איזראעל]

'זהו, זה מוחלט. סופי.' למרות התוכן הנחרץ, זיהתה אתי בקיעים בקולו של מאיר.
'אם זה מוחלט...' קולה של אתי הונמך באחת 'אז אין לי מה להוסיף.'
היא קמה ופנתה לחדר, גבה היה כפוף, הליכתה מרושלת. מאיר הביט בה בתערובות של רחמים, כאב, זעם ואין אונים.
'לפחות תני לי להסביר את עצמי'' קרא אחרי הגב המתרחק. שפמו רועד, שפתיו נשוכות עד כאב.
אתי הסתובבה, מזדקפת. 'אתה' התנשפה 'עוד יש לך מה להסביר?' נשימותיה עלו וירדו בקצב מהיר
'את כל החיים שלי, את כל החלומות שלי, את כל הרצונות הכי בוערים ניפצת.
צר לי, מאיר, קשה לי עכשיו לשמוע הסברים. לילה טוב.'
מאיר קמץ את אגרופו מביט ברישומים שנחרטו בהם. דלת החדר נטרקה ומאיר שחרר את אגרופיו באיטיות, משעין עליהם את ראשו.
נכון, הוא לרגע לא חשב שרעייתו תקבל בשוויון נפש את העובדה שהוא עוזב את הכולל ויוצא לעבוד, הוא לא תכנן סוכריות ופרחים, גם לא מתנות וחיוכים, ואפילו לא הסכמה שקטה...
כבר שנתיים הוא מחמם את הכסא בכולל, שותה ספל קפה אחר כוס תה, יוצא החוצה ומעשן בשרשרת את חוסר הסבלנות. את הרצון לברוח. את הניסיון הנואש למצוא את מקומו בין כתלי בית המדרש.
לא כולם נולדו להיות אברכי כולל. לא כולם מסוגלים לשבת כך, וללמוד.
איך אתי לא מבינה את כל זה? למה היא כל כך דיכוטומית??
הוא הרים את ראשו מאגרופיו בחדות. בהבעה נחושה. 'לילה עכשיו, בבוקר הכל נראה אחרת, טוב יותר... אסביר לה, ואין לי ספק שתבין.'

אתי לא ממש התכוונה לטרוק את הדלת.
היא נכנסה לחדר בצעדים כושלים. ידיה מחפשות בעיוורון דבר מה להיתמך בו, הכאב פעפע בה, הזעם התחרה בו. היא משכה אליה את הכרית התכולה, מועכת אותה בכוח. עוד, ועוד.
'די לחלומות' משכה מהכרית נוצה אחת, לבנה. 'לא אברך, לא כולל, לא בית של תורה. כלום!'
עיגול רטוב התפשט על הכרית 'מה יגיד אבא? והאחים? והשכנות?'
כל המחנכות, כל שיעורי הבית היהודי, כל החלומות שנחלמו באהבה, הכל דמיון. אשליה מנופצת.
'באיזה בית יגדלו הילדים?' היא עקבה בטשטוש אחר טיפה שקופה שירדה באיטיות מסנטרה, נספגת בכרית.
הנגון שמתפשט בבית, אבא שחוזר מהכולל עייף ועיניו נוצצות, מושיב על ברכיו ילדון חינני ולומד איתו א'. ב'. מתחלפים בבעלבת שחוזר מהעבודה במבט עיסקי ואומר בטון ממהר 'לא עכשיו, חמוד שלי, אבא עסוק. תבקש מאמא שתלמד איתך...'
היא הפכה את הכרית לצד השני, מועכת אותה עוד קצת בתנועה עייפה.
'לילה עכשיו, בבוקר הכל נראה אחרת, טוב יותר... אסביר לו, אין לי ספק שיבין.'

 

[yonatanr]

יצחק ישב על יד השולחן, מעלעל בדפים שהוציא זה עתה מהבנק. תמיהה מתפשטת על פניו.

'צביה, מה קורה עם ההעברה החודשית של אבא שלך בשביל המשכנתא'?

צביה מרימה אליו מבט מוטרד 'זהו, כבר זמן רב רציתי לדבר איתך על כך'.

***

יצחק היה מטובי הבחורים בישיבה, למדן, שקדן, אהוב על רבני הישיבה ותלמידיה.

כשנכנס לשידוכים, הוריו שהשיאו כבר כמה בנות ו'שילמו' עליהן 'כמו שצריך', לא דרשו אמנם דירה במרכז, אבל עמדו על כך שבנם המיוחד 'יקבל' לכל הפחות סכום שאפשר להשלימו לדירה בפריפריה. בתכנון שבני הזוג ישכירו אותה, ובדמי השכירות יוכלו לשכור יחידה במרכז, ובהמשך חייהם אולי גם יעברו לגור באותה עיר פריפריאלית, שיש בה קהילה חרדית קטנה.

יצחק עצמו העדיף לא לדעת אם 'דורשים' עליו, כמה ואיך. נשגב מבינתו איך אברך ממוצע יכול להתחייב על סכומים של מאות אלפי שקלים. ובכלל, הוא לא סבור שהוא 'שווה' כזה סכום, מי הוא בכלל, עם כל הכבוד לתשעת השעות ביום שהוא לומד. אבל, אם הוריו מחליטים לגשת רק להצעות שידוך של בנות שהוריהן מוכנים להתחייב על סכומים כאלו, הוא לא יתערב להם בשיקולים. ובכלל, אחרי שהוריו שילמו סכומי עתק על גיסיו, למרות שאפשר להגדירם כ'ממוצעים פלוס', לא יהיה יפה מצידו למנוע מהם את הזכות לומר לכולם 'קיבלנו על הבן המיוחד שלנו דירה'.

הצעות עלו וירדו, חלקן בגלל הכסף, חלקן בגלל סיבות אחרות. לבסוף, התארס בשעה טובה ומוצלחת עם צביה, בת למשפחה חשובה, האב אברך ב'מיר', האם מורה בבית הספר השכונתי, ענבי הגפן בענבי הגפן.

כשנה לאחר החתונה החלו החיפושים אחר דירה מתאימה. יצחק העדיף ללמוד בכולל ללא טרדות, וגם צביה לא היתה במצב שמאפשר לה שיטוטים ברחבי הארץ, והם הותירו את העבודה לאביה של צביה, שבסופו של דבר מצא דירה זולה יחסית, שכבר יש בה שוכרים. ליצחק ולצביה נותר רק לחתום על מסמכי הרכישה והמשכנתא, כשאביה של צביה מתחייב להעביר לחשבונם מדי חודש את סכום המשכנתא, מאחר שכאברך אין לו סכומים של מאות אלפי שקלים להעברה מיידית, וגם את ה-30% הראשונים של הקרן הצליח לגרד בקושי, על ידי השגת עשרות הלוואות של אלפי שקלים, מגמ"חים ומידידים שונים.

***

צביה היתה בחורה מוכשרת, יראת שמים, ובעלת חוש ארגוני.

את כל ענייני הכסף שבבית הוריה היא ניהלה. היא ידעה כמה אביה מכניס מכל הכוללים שבהם לומד (רמז – לא הרבה), מה רשום בתלוש המשכורת של אימה, הפקידה את הצ'קים בבנק, ארגנה את ההנחה בארנונה בעיריה, ואפילו הלכה לעיתים לגמ"חים במקומו. על אף שאביה השתדל שהמחסור לא יורגש בבית, היא יכלה לראות את הקו המודאג שבמצחו כל זמן שההוא התבקש להוציא כסף למטרה כלשהי.

כשהגיעה לגיל השידוכים, כל מורותיה וחברותיה גמרו עליה את ההלל, אבל בשלב זה, המדד לקבלת חתן טוב הוא לא הכישרון, הצדקות, והיכולת לארגן פעילויות חברתיות, המדד היחיד הוא - כמה כסף אביך מוכן להתחייב.

אביה לא היה מוכן להתחייב על סכומים גדולים, ביודעו את אפשרויותיו המועטות מלכתחילה, ובוודאי לאחר שכבר חיתן שלוש בנות. לאחר שראה איך שזרם השידוכים מצטמצם והופך לטפטוף, וגם ההצעות שכבר הגיעו לא התאימו כלל לרמתה של בתו, הסכים בלית ברירה להתחייב על סכום גדול, בתקווה שיצליח לעמוד מדי חודש בסכומים הלא קטנים של תשלומי המשכנתא. מדי חודש בחודשו התקיימה שיחת טלפון בשאלה איזה סכום להעביר בשביל המשכנתא, ולמחרת הסכום הועבר לחשבון.

צביה מצאה עבודה כממלאת מקום בהנהלת חשבונות, שמונה שעות ביום, ויצחק הצליח להשתלב בכולל חשוב, שנותן סכום נאה כמלגה, כמובן בתנאים של 'שמירת סדרים' קפדנית, מבחן מדי שבוע, ו'חבורה' מדי חודש.

***

'תראה יצחק, הרי אתה יודע את מצבו הכספי של אבא שלי. בקושי יש לו אפשרות להעלות עוף בשבת על השולחן. נכון, הוא התחייב לשלם לנו את המשכנתא, אבל רק בשביל שנוכל לנהל 'בית של תורה'. אם כיום יש לנו אפשרות לשלם את המשכנתא מכיסנו, בזכות העבודה הקשה שלי, והכולל הנדיב שלך, למה שניקח מאבא שלי סכום ששווה לכל המלגה מהכולל שלו, פחות או יותר? ובפרט שיש לו לשלם גם את המשכנתא של האחיות שלי? לכן, כשאבא שלי התקשר החודש לשאול כמה כסף להעביר, אמרתי לו שאין צורך, ברוך ד' אנחנו מסתדרים. הוא לא ויתר, ואמר שבכל אופן הוא רוצה להעביר את הכסף, אבל התעקשתי שאנחנו לא מוכנים בשום אופן. את אנחת הרווחה שהוא הבליע, יכולתי לשמוע עד כאן'.

יצחק החריש. קולות שונים התרוצצו בתוך ליבו. מצד אחד, הוא לא באמת חושב שהשווער חייב לו משהו, והמחשבה על כך שהמשכנתא מגיעה ממה שאין לו, מעולם לא הרנינה את ליבו. אבל מצד שני... הוריו הרי לא הכריחו אף אחד להשתדך עימם, ובאופן תיאורטי, יכול היה להשתדך עם משפחה בעלת אמצעים, שלא תהיה לה כל בעיה לתמוך בו ברחבות. נכון, 'זיווגו של אדם מוכן לו' וכל זה, אבל משהו בלב שלו נחמץ. זה יכול להפוך לשיטה לא רעה, האבא מתחייב על סכום גדול עבור בתו, ואחרי החתונה הבת כבר תסדר את העניינים... הבעיה היא שאין לו על מי לבוא בטענות. השווער מוכן להמשיך לשלם, ואשתו – הוא רק יכול להיות מאושר על שיש לו כזו אשה. אבל עדיין... מלגת הכולל לא באה בקלות. מבחנים, חבורות, לבוא בזמן, האם הוא עושה זאת בשביל להקל על מצבו הכלכלי של השווער? ואיך יראה פניו לכל חבריו שמקנאים בו על כך שיש לו דירה בלי שיתחייב כלום? ובכלל, אם עכשיו יש להם פרנסה ברווח ברוך ד', מה יהיה כשיהיו להם עוד כמה ילדים, והמצב הכלכלי יהיה מתוח? אחרי שזרם הכסף יפסק, לא יהיה נעים לבוא יום אחד ולבקש כעני בפתח... לבטים רבים, תשובה אין.

דבר אחד הוא ידע. הוא לא יתן לסוגיא הזו להעיב על ה'שלום בית' שלהם.

 

[מטריה]

"אני חושבת שאין ברירה. נהיה חייבים להשאיר את גיטי אצל מרמורשטיין".

מלכי שנאה את עצמה באותו רגע, לא בגלל תוכן דבריה, אלא בגלל טון דיבורה. המשפט יצא לה בסוף כמעין יללה תוקפנית, אף על פי שהתאמנה עליו עשרות פעמים.

"מה?!"
חיים בהלם. בעצם, הוא רק 'עושה את עצמו' כדי להרוויח זמן. היו לו כבר סימנים ואיתותים לכך שמלכי חותרת לשם.

"המעבר הזה חזרה. אנחנו כ"כ רוצים שיצליח לנו ולילדים. לא נראה לי שזה ילך עם גיטי..."
"הילדים..." ממלמל חיים, "גיטי ילדה שלנו, בדיוק כמו השאר. לא משאירים אותה מאחור, אל תחשבי על זה אפילו".

"אבל אני חושבת וחשבתי כל הזמן! חשבתי ובכיתי! זה לא ילך, חיים... אין לי את הכוחות לזה, ונס שיש את מרמורשטיין. אתה זוכר איך נקרעתי בתקופה שלפני לטפל בה כל היום? ליטפתי, הרגעתי צרחות, סחבתי משקל הרבה מעבר ליכולתי, חיתלתי ורחצתי כמו במעגל קסמים... ללא שמץ של הכרה או תגובה, רק באהבה. ותאמין לי שאני עדיין אוהבת. זאת התינוקת שלי...! אבל יש עוד ילדים בבית ב"ה, ויהיו עוד תינוקות בעז"ה. זה בטוח מגיע על חשבונם, אי אפשר להתכחש לזה."

"כן, אבל אם הקב"ה בחר בנו, וגם בהם, סימן שהם יכולים. גיטי... גיטי היא נשמה גבוהה שירדה במדויק אלינו, היא לא טעות, היא הזכות שלנו!"

"אבל הקב"ה הוא אבא רחום וחנון, הוא בטח לא רוצה שאני אקרוס, ואני מכירה את עצמי – אני קרובה מאד לשם. וזה עוד כשהיא חצי יום במוסד. אנחנו חוזרים לאנטוורפן, על זה כבר אין וויכוח, ואין שם שום מוסד יהודי מתאים בשבילה, גם את זה כבר הרי ביררנו. מה נעשה, נשים אותה במוסד של גויים?"

"חס וחלילה! אולי כלפי חוץ היא לא מבינה, אבל יש לה נפש! תצטרכי להסתדר איתה בבית. אני אשתדל לעזור יותר ונבקש גם מהתיכונים שיעזרו לנו עם מערך התנדבויות, זאת קהילה של חסד."

מלכי נאנחת. איך תסביר לחיים שהיא פשוט לא תעמוד בזה? אין מצב. היא לא יכולה להיות רתוקה לבית מעכשיו עד סוף החיים. היא שמעה על נשים שעושות את זה, אבל זה לא יסתדר עם המערך האישיותי והמשפחתי הספציפי שלה. גם ככה היא כמעט התמוטטה, ואז כשההכנות לנסיעה התגברו, הגיעה משמים משפ' מרמורשטיין וגיטי החלה לשהות שם יותר ויותר זמן. הם מטפלים בה מכל הלב וכ"כ נקשרו אליה - עד שהציעו את עצמם כמשפחת אומנה. גיטי תשאר בבקרים במוסד המצוין שלה, ואחה"צ תקבל בית חם אצל משפחה שפנויה לכך לגמרי עכשיו.

חיים שבור, קולו נסדק: "איך נשאיר אותה אצל אנשים זרים? היא בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו! אני באמת מרגיש ככה!"

"היא בכלל לא מכירה אותנו, ואין גם הרבה סיכוי שתכיר... נגיע הרבה לארץ לבקר ולפקח, נקנה לה בגדים יפים שהיא תראה מטופחת."

" אז הכסף יענה את הכל... ובשאר הזמן נוכל לשכוח ממנה..."

"מי יוכל לשכוח?! אולי נוכל לרגע לא לזכור, אולי נוכל לנשום..."

אבל עכשיו, חיים מתכנס לתוך עצמו ומלכי מקפלת כביסה בנוקשות, ולשניהם אין אוויר.

 

[אשר שרבר]

שולה קופרשטיין צונחת על המיטה באפיסת כוחות היא לא מאמינה שהיא אחרי היום הראשון, רק אתמול הוא היה כאן חייך וצחק עם כולם ועכשיו הם כבר אחרי היום הראשון של השבעה, כולם היו כאן חברות, קרובי משפחה, אנשים מהקהילה והעיקר המשפחה הקרובה שלה כולם עם כל הלב. אין מה לומר משפחה למופת.

היא מסתכלת על המיטה ליד, כיפת הלילה שלו מונחת תחת הכרית, הגרביים של אתמול בסוף המיטה. הוא לא לקח אותם לכביסה. היא מסתכלת שוב, ומסובבת את הראש. לא מסוגלת.

אתמול הם שכבו ככה כמו שהיא עכשיו, היא ביקשה ממנו שמחר בבוקר אל תשכח לקחת את הגרביים לכביסה יש עוזרת מחר. ואני עושה כביסות, הוא חייך. בבוקר הוא כבר לא היה איתנו. הזוי.

היא מנסה להירדם, יש לה שבוע לא קל, היא צריכה להיות שם בשביל הילדים, בשביל ההורים שלו, בשביל הבית הזה. היא מנהיגה בטבע, לוקחת את הכל עליה. תמיד היא לקחה, אבל היה לה עמוד להישען עליו, הוא נגדע אתמול בלילה.

היא חושבת על ההלוויה רב הקהילה הספיד מכל הלב, היא בכתה יחד אתו, וכשהוא ביקש מחצק'ל שלה שיעורר רחמים על האלמנה, לקח לה זמן שהיא האלמנה, והם שבעת היתומים שרק אחד הוא זכה להכניס לחופה, היא התפרקה. הוא ביקש שכל אחד מבני החבורה יחתום על הדפים שמחלקים, ומי שיוכל להיות גם מהמעשים. בוודאי חצקל המנוח יעמוד לעזרתם למעלה. היא לא הבינה מה היא שומעת. רק עכשיו אחרי שיחה קשה אתו נופל לה האסימון.

בכניסה לבית כבר עמד שולחן שתי אברכים ומודעת ענק, לעזור לאלמנה ושבעת היתומים, עם מכתב מהרב ובחתימות גדולי ישראל, היא הרגישה שהיא מתפלצת. הגבאי של קופת הצדקה אמר לה שהם יעזרו מה שאפשר, אבל היא לא האמינה שהיא תהיה זו שהשם שלה יתנוסס על כל לוח מודעות והתמונה של חצקל שלה תיכנס לכל תיבת דואר.

הרב ניסה לשכנע אותה, והיא לא ידעה להגיד לו על חשבון הבנק, ביטוח יש רק על המשכנתא, לא הוא לא עשה ביטח חיים, יש לו ערבים וזהו. חובות? בטח שיש, הוא חיתן את נועהל'ה, אבל מה הקשר?

הרב הסביר לה שחייבים לנצל את המומנטום והיא הרגישה שהיא מתפלצת. היא? שולה קופרשטיין, זו שעזר ליולדת וקופה של צדקה מפנים אליה יתומים לטיפול בחינם? היא שנותנת מעשר מהשעות שלה לטפל במי שלא יכולים לתת טיפול מעצמם, היא תקבל כסף מהקופה? זה בושה לחצק'ל ביזיון הוא לא יוכל ללכת לבית כנסת היא חושבת באירוניה, מבינה שהוא כבר לא ילך יותר, אין שם בזיונות למעלה.

הרב שכנע אותה. הוא הסביר לה שיתומים חייבים שפע בבית, הוא העמיד אותה מול החיים עצמם, ושאל אם יהיה לה כוחות לגלגל שלוש מאות אלף ש"ח במקביל לעבודה שלה ולאחזקת הבית לבד. היא שמה לב שהוא התאפק ולא שאל מי יתחתן איתה עם כאלו חובות.

אבל היא לא מסוגלת שיראו את חצק'ל שלה בתמונה מהחתונה של נועל'ה ונר דולק ליד שממנו נוטפת דמעה, ובפנים תיאור מפורט נוגע ללב של המשפחה המסכנה, יש להם גרפיקאית טובה, זה לא הבעיה. מסכן הרב, היא ממש כעסה עליו, איך הילדים יוכלו מחר ללכת לחיידר אחרי שכל השכונה ראתה את אבא שלהם בתיבות דואר. אבל הוא עם לב ענק אמר שמחר יתקשר שוב, ושתחשוב על זה בלילה. היא לא יודעת מה היא תענה לו, חצק'ל כבר לא כאן בשביל לקבל החלטות.

 

[יעקב1245]

מבוסס על שלד ששמעתי (ללא שיוך), וכיוון שכך הרשיתי לעצמי לצבוע את התמונה כולה.
בל''נ, לא מתכוין לדון שלא מתוך הפריזמה הספרותית, אם מישהו רוצה לפתוח אשכול על עצם הנושא, אולי אגיב שם.

אליהוא


חנה ביילה

דוידל

שורלה

יצחק

שלוימלה

חלפו השמות במוחו היבש של אברהם צבי בעת שחזר בסך מן העבודה.

לימינו פסעו שנים ולשמאלו עוד שנים, מאחוריו ומלפניו דידו עוד מאות גופות שאי שם בעבר הלא רחוק היו אנשים.

השמש כבר נטתה מערבה שולחת קרניים מאוחרות של שלהי תמוז ומסנוורת את עיניו וליבו של אברהם צבי.

השמש שבגדה וזרחה בכל יום מחדש. גם לאחר שעלו על הרכבת שיצאה מדברצ'ן השוכנת מזרחית לבודפשט, גם לאחר ארבעה ימים כאשר ירדו ממנה בארץ מאפליה, ועדיין לא הפסיקה לזרוח ולסמן בכל יום את חידושה של עבודתם המפרכת, זורה כעת ניצנוצים אחרונים בכדי להקשות על אברהם צבי גם את ההליכה חזרה.

מחנה ביילה הוא נפרד ראשון, היא ושלוימלה הלכו למחנה אחר המיועד לאלו שאינם עובדים, לאחר מכן, שורלה הלכה אל מחנה הנשים, ויצחק ודוידל נשארו איתו.

בכל יום יצאו ביחד אל בית האריגה, ובעוד הקור חודר דרך החורים הרבים שבכותנתם הם מילאו את המעילים בתערובת של שיירי בדים ישנים וצמר גס, שם במפעל גוללו הוותיקים באוזניהם את גורלם של חנה ביילה ושלוימלה שהלכו למחנה שבו לא עובדים, לעולם.
וזו היתה הפעם הראשונה בה אמר אברהם צבי - 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך'.

היום הוא נפרד מאחרון בניו, מיצחק, אפילו לא היה זה על שום דבר. משגיח העבודה מצא את יצחק מטפס על הסולם שהתנשא לגובה שישה מטרים, אך הוא אפילו לא טרח לצעוק עליו או לברר מה מעשיו שם, המפקח פשוט נטל את הסולם והלך לו, יצחק, נשאר שם.
אברהם צבי הלך עם ידיים פשוטות, לא היה בכוחו אפילו לקמוץ אותן בכעס. עיניו היו מסוגרות, אוזניו אטומות, ורגליו התדרדרו במורד המוביל לעבר השער.

אברהם צבי לא זעם וגם לא הצטער, לא היה לו על מה ולא עם מי לבכות, הוא רק ראה את השמש המנצנצת לעיניו מבעד לענני היתושים, והוסיף ללכת כאשר נפתלי ידידו מן העיר מטסלקה תומך בו ומעודד אותו. סמוך לשער המחנה דרבן אותו נפתלי באומרו כי הקב"ה עוד יבוא ויוציא אותם מכאן. אברהם צבי התעורר, כן יש בעל הבית, יש עם מי לדבר, יש מי שאחראי.

הוא סיים את הצעדה עד לצריף ברגל זריזה, וניגש היישר אל הרב חיים יהודא דופלט ששימש כדיין בעיירת מגוריו, הוא רוצה לדון אצל הרב בנושא חשוב ביותר, הוא צריך דין תורה.
ר' חיים יהודא לא הבין את הצורך הדחוף, אך חשב אולי התגלע ויכוח על פיסת לחם, והלא כאן דינה של פרוטה אינו כדין מאה אלא כדיני נפשות, וקרא לשני תלמידי חכמים נוספים שהיו במקום לסייע.

'ר' אברהם צבי, עם מי תרצה לדון ועל מה'?

'עם הבעל הבית, כבוד הרב'.

'עם מי'?

'עם בעל הבית',

'עם רבונו של עולם'!

'כבוד הרב' פתח אברהם צבי את דבריו. בהיותי בעיירה הייתי קם בכל בוקר השכם, לומד שעתיים בשול של החייטים, מתפלל והולך לעסוק בעבודתי, שמרתי שבת, שמרתי טהרת המשפחה, האם מגיע לחנה ביילה למות על כך?

חנה ביילה היתה תומכת בעניים, דואגת למסכנים, מגדלת את ילדינו לתורה ולמעשים טובים, האם מותם של דוידל ויצחק מגיע לה?

שורלה? הוא צעק

שלוימלה? בכה.

האם הגיע לנו כל זה?

ר' חיים יהודא התייעץ עם חבריו דיברו על רעיו של איוב ועל אליהוא, והשיבו - ר' אברהם צבי, לא!
חלילה, לא היה מגיע לך על כך עונשים אלו, יהודי יקר אתה.

אז מה עכשיו? שאל אברהם צבי, וקולו הצטלצל עם צרחתו של העלטסטער – 'כולם לדרגשים'!!

 

[מ. ברא"י]

בס"ד

אוח, איזה חום.. אני יוצא מביהמ"ד המהביל, מוצא את יוסי ודוד בחוץ,

"אני לא מבין איך החברה שורדים שם... וממשיכים ללמוד במרץ במקלט האטום.."

אני שואף אל קרבי אויר צח של ערב.

"בוא תתכבד" מושיט לי דוד סיגריה.

אין כמו סיגריה טובה להשיב את הנפש....

אנו מעשנים בחברותא, משוחחים על דא ועל הא,

אריה ויהושע גם הם מצטרפים ומעלים קושיא שעלתה להם במקלט פנימה...

"כמה טוב ללבן סוגיה עם סיגריה ואויר צח.." כך אריה, וכולנו מהנהנים.

מי שלא טעם לא יבין... השאיפה העמוקה פנימה, הנשיפה מלאת העשן החוצה...

ממלא את גופי ונפשי...מרגיש מאושש...

* * *

"ש--לום!"

"אוך... שוב עישנת...

אני לא סובלת את הריח הזה!!!"

"רבקה, את יודעת כמה זה נחוץ לי, וחוץ מזה, כל החבר'ה מעשנים...

שרק אני אעמוד בצד ולא אעשן?!"

"וכי אינך יודע עד כמה זה מסוכן?

תראה פעם צילום ריאות של אדם מעשן! יותר לא תעז לעשן!!!

ובקשר ל"כולם" מה עם "ונשמרתם?

וכי אם כולם עושים עבירה- גם אתה צריך?"

"הרגעי, רבקה, רבנים גדולים היו מעשנים, ולא קרה להם כלום!

יש גם סיפור על אדם שחלה והרב אמר לו לעשן-ונרפא.

ובכלל- אנשים נפגעים יותר מתאונות דרכים מאשר מעישון.."

* * *

וכמו בכל פעם נשארים השניים בעמדתם...

 

[palm]

סדר עדיפויות

"אז נפגש בתשע בערב תחת הסככה של מכלת מוטק'ה?"
"כן, מצוין. ואל תשכחי לקרוא גם לשיפי, להתראות.
אסתר מניחה מעט לטלפון אך לא להרהוריה; היא תקרא לשיפי, בטח שתקרא, אבל יודעת כבר מעכשו, שיפי לא תבוא.
שיפי השכנה, היא טיפוס גמיש ונמרץ, יש לה שאיפות, אז למה היא אף פעם לא רוצה לבוא לכנסים החודשיים מלאי החן והאיכות? מה, לא חסר לה קצת חוויה משחררת? לפגוש שכנות, לקחת אתנחתא קצרצרה בתוך הרוטינה של החיים?
אסתר כבר ניסתה לדבר איתה על הצורך בשחרור, התעלות, כוח, אבל שיפי לא מתלהבת מהרצאות בערבים, אפילו שאסתר סיפרה לה שהן חמש שכנות שמשתתפות יחד בסדרת ההרצאות המרתקת של הרבנית מייסטרמן, סדנה מופלאה בנושא 'העצמה אישית' והפעם התכנית תעסוק בפעילות מוטורית בתוך שגרת היומיום.
כ"כ חבל ששיפי לא נענית להזמנה שלהן, היא היתה יכולה להנות.
איך שיפי אומרת? 'ענין של סדר עדיפויות'.


*
"אז נפגש בתשע בבוקר תחת הסככה של מכלת מוטק'ה?"
"כן, מצוין. ואל תשכחי לקרוא גם לאסתר, להתראות."
שיפי מניחה מעט לטלפון אך לא להרהוריה; היא תקרא לאסתר, בטח שתקרא, אבל יודעת כבר מעכשו, אסתר לא תבוא.
אסתר השכנה, היא טיפוס גמיש ונמרץ, יש לה שאיפות, אז למה היא אף פעם לא רוצה לבוא להליכות הבוקר הממריצות והמחיות? מה, לא חסר לה קצת חוויה משחררת? לפגוש שכנות, לצבוע מעט את הרוטינה של החיים?
שיפי כבר ניסתה לדבר איתה על הצורך בשחרור והפעלה מוטורית שמזרימה כוח, אבל אסתר לא מתלהבת מהליכות בוקר, אפילו ששיפי סיפרה לה שהן חמש שכנות שמשתתפות יחד בהליכה מבריאה, ובדרך, מצויידות ב-MP3, הן מקשיבות להרצאות מרתקות. הפעם, הן תשמענה את הרבנית מייסטרמן בנושא העצמה אישית בתוך שגרת היומיום.
כ"כ חבל שאסתר לא נענית להזמנה שלהן, היא היתה יכולה להנות.
איך אסתר אומרת? 'ענין של סדר עדיפויות'.

 

[nechamizak]

היא מביטה עליה ככה כשהיא עטופה במגבת ורדרדה וטיפות של מים תלויות על הריסים שלה, ואהבה משכרת ממלאת אותה. מייבשת בקפדנות את הקפלים בידיים המדושנות, ומטביעה על הלחי נשיקה מצלצלת כשהקטנה צוחקת ומושכת לה באף. "שובבית של אמא!" מתרה בה בנזיפה מעושה, אבל הקפלים ממשיכים לרטוט בקצב הצחוק.

חולצה, מכנסיים, גרביים, והנה העלמה כבר מוכנה לשינה. נשאר רק להבריש בעדינות את שיער המשי. בתנועות רכות היא מקפלת את יתרות השרוולים הסוררים ושואפת עמוק את הריח הזה שלה עד שהוא נצרב בכל תא ונים בה.

פתאום יש לה חשק עז לבכות. למה. למה היא צריכה למסור את האוצר שלה לידיים זרות. ידיים חמות, אכפתיות, אחראיות, אבל, עדיין, זרות. הלוואי והייתה יכולה לנטוש מחר את העבודה. לא רע לה בעבודה. יש לה סיפוק, הערכה, קידום, גם אירועי צוות ופינוקים פה ושם. בסדר, לפעמים גם מתחים ולחצים, אבל בסך הכל היא מרוצה.

יש לה כבר רזומה בג'אגלינג מרשים בין הבית לעבודה. רוטינות של שיגור הילדים בבוקר, איסוף לבסיס האם בצהריים והשכבה בלילה, כבר לא מעייפות ומאיימות כל כך. כל זה עד שמגיע תינוק חדש, ונשבר לה הלב. אז היא רוצה לזרוק את כל מה שרכשה בעמל רב בעבודה, ולהיות אמא כזו שנשארת בבית, שתמיד שם בשביל הילדים שלה, בטח בשביל יצורים זעירים כל כך.

היא כבר מנסחת בראש את מכתב ההתפטרות, ואז היא נזכרת בחשבונות והתשלומים השוטפים, בהוצאות החריגות של החופש הגדוווווול, ושל תחילת שנת הלימודים שתבוא אחריו, ובחגים שיבואו אחריה ובחורף שדורש רכש חדש.

המכתב הרהוט והנחרץ נמוג ומתאייד, משאיר אחריו שובל דק בניחוח קלוש של ג'ונסונ'ס בייבי.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

מסיימת לכתוב, נכנסת כדי להעלות, מגלה ש- @עבדקן כתב לי כבר את הנושא
מתייגת ומעלה, בכל זאת, אנשים שכנים אנחנו

כאן שכנים!​

מר שכן למעלה;

הספרות שמונה, שלוש, אפס, זוהרות באור ירקרק מעל כפתורי המיקרוגל. אויש, אני חייב לרדת. הפתק המתנפנף בכניסה לבנין מזהיר כבר שבוע שהערב מוקדש לאספת דיירים. רע לי עם זה. לא רוצה להרגיש עוד פעם עני. נשבר לי לספוג את הלא של השכן מקומה ראשונה. לא נעים לי לגלות בסוף האספה ששוב יצאתי מכלי והרמתי את הקול. הירוק מזדהר שוב, שמונה, שלוש, שלוש. השכנים כאן דייקנים וקצרים בזמן, אם אני לא יורד הרגע הם עוד יסגרו החלטות בלעדי. גובים סכומים לא הגיוניים על זוטות כמו גינון. גם את הצעירצ'יק ההוא שמעביר ניגוב החליטו לפרנס, כאילו אי אפשר לעשות תורנות ניקיון. דלתות נסגרות, צעדים חפוזים, צעדים כבדים, חריקות פלסטיק מכיסאות נגררים. הנעליים שלי דורכות על המדרגות קצת חזק, קצת לאט מדי. אור נפלט למדרגות מן הדלת הפתוחה קלות, בקומה השניה. הדי מילות נימוס מגששות מזרזים אותי פנימה. בקבוק אחד סודה, בקבוק אחד מים בטעמים, גבעת כוסות חד פעמיות. שולחן ערוך לאספת דיירים, כמו כל פעם. תמיד אותו דבר.


מר שכן למטה;

עץ וונגה, ריפוד סקאי, כיסאות לא כל כך נוחים יש כאן, לצעיר מקומה שניה. יפה מצידו שלקח את וועד הבית לידיים. שנים שאנחנו עשינו את כל העבודה בעצמנו. שמונה, שלוש, אפס, זו השעה שהיתה רשומה בפתק שהתאמצתי לקרוא. כתב קטן יש לצעיר הזה וגם נטוי. העיניים שלי כבר לא בגיל לזה. בכל זאת צמצמתי מיקוד אל הדף הלבן, אני לא יכול שיעשו אספה בלעדי. שחור במדרגות, עלונים מתגלגלים, מאוד לא בסדר. הדפים החלקלקים האלה מועדים למעידה ולאף אחד לא אכפת. הגינה בכלל מוזנחת יותר מדי, בקומה ראשונה רואים טוב את הצמחים נובלים. הפעימות עוד הולמות בצד שמאל של החזה שלי, אפילו באוזן שלא שומעת אי אי אי, נשמע שאני מתנשף קצת חזק, קצת מהר מדי. לא טוב לי לעלות לאספה הזאת. לא רוצה להרגיש עוד פעם זקן אנוכי, קשה לי לאטום את הלב לתחנונים של ההוא מלמעלה. להרגיש בגבי הכפוף הפונה אל הדלת את עקצוצי המבטים. עוד התנשפות נפלטת מהריאות שלי. כיסאות העץ כבר נתפסו, המאחרים תופסים להם מקום בחריקות מעצבנות של כיסאות פלסטיים. ממולי מונח בקבוק אחד סודה, בסוף השולחן יש מים מהסוג החדש וכמה כוסות פשוטות. לצעירים אין כוסות זכוכית היום. שולחן של אספת דיירים כמעט כמו פעם. בערך אותו דבר.

 

[יואב ברק]

סוויץ קום שלום, מדבר עדנאן במה אני כ'ול לעזורר?

סוף סוף, נשמעה אנחה. שלום עדנאן, אני כבר שעתיים על הקו, אפשר לקבל שרות.

במה הבע'יה אדוני?

אני מתקשה בהוצאה וקבלת שיחות, והבטחתם אתמול שתתטפלו, ושום דבר לא קורה.

אוקי, בא נפתח לך ת'קייה, אמר עדנאן והקליק בעכבר.

אין בעיה, זה פעם המאה שפתחתם לי תיקייה, אבל איך שאתה רוצה, ראסל.. אהה, עדנאן, סליחה.

מה שמך בבקשה?

צוקרמן, שעיה צוקרמן.

תתאר לי את הבעיה מר סוקרמן.

צוקרמן!

סוקרמן, אין בעיה.

טוב, לא חשוב. אני לא מצליח להוציא ולקבל שיחות.

ממתי הבעיה?

שבוע, קצת יותר.

ואתה נמצא באזור עם ק'ליטה?

כן, כן! זה לא הבעיה בקליטה, זה החברה שלכם.

מיד נבדוק, אתה מתקשר עכשיו מהמכשיר הבעייתי?

אני לא מאמין, נשמע האיש אומר למישהו על ידו, ואז צעק, אין קליטה אתה מבין? אין קליטה!

אין בעיה, תמתין רגע על הקו...

--מנגינה-- (מזכיר קצת את 'וספרתם וספרתם' העממי)

תודה על ההמתנה, קולות לעיסה אחרונים נשמעו ברקע

מה מצאת

אני מעביר אותך לשחר, אחראי תקשורת שלנו הוא יעזור לך בסדר?

אהה..

--מנגינה— סוויץ קום שלום, מדבר רפי, מה אני יכול לעזור?

רפי או שחר?

אה, שחר יצא להפסקת צהריים, מה אפשר לעזור מר... סוקרמן.

צ-ו-ק-ר-מ-ן!

צוקרמן, אין בעיה.

אני מתקשה בהוצאה וקבלת שיחות.

הבנתי, נסית להדליק ולכבות?

נסיתי

ולא עזר?

--שתיקה--

לא עזר מר צוקרמן?

ברור שלא עזר, למה אני מתקשר למה?

אתה לא צריך לצעוק עלי, אני כאן כדי לעזור לך. טוב אני רואה שיש בעיה עם אנטנה באזור שלך

אז מה אתם מתכוונים לעשות?

אנחנו נעביר את תעבורת הקליטה שלך לנדידה זמנית לחברה מתחרה

מצויין

כן, אבל בשביל זה צריך את שחר והוא יצא להפסקה.

זהו!

סליחה בבקשה?

זהו, אני עוזב אתכם.

אתה לא צריך לכעוס, אני כאן כדי לטפל בבעיה שלך...

שלך? זה בעיה שלכם

טוב, תרצה שנציג ישוב אליך עוד חצי שעה?

לא! אתם לא יכולים לעשות דבר כזה, אני כבר שעתיים אתכם על הקו, ואתם מעבירים אותי מאחד לשני כל הזמן, אני רוצה לקבל ש-ר-ו-ת.

תן לרגע לראות מה אני יכול לעשות

- - מנגינה - -

סליחה על ההמתנה, אבל שכחתי לפתוח לך תקייה, מה השם המלא שלך בבקשה?

שעיה צוקרמן, אמר האיש בקול סיוטים

אני רואה שבקושי דיברת החודש, אפשר להציע לך חבילה משתלמת יותר

תקשיב לי טוב, שחר או רפי, לא מעניין אותי, אם אתם לא פותרים את הבעיה עכשיו אני עובר חברה, אתה שומע אותי, אני עובר עכשיו, הרגע. אתה יודע מה

טוב טוב טוב, בא לא נהיה פזיזים, אני הולך להוציא שחר מהפסקה?

--מנגינה—

סוויץ קום שלום, מדבר שחר, במה אני יכול...

שלום לך שחר, אני אומר לך את מה שאמרתי לחבר שלך, אם אתם לא פותרים לי את הבעיה בדקה הקרובה אני עובר חברה.

הי, סליחה מה האנרגיות הללו, תן לי לפתוח לך תקייה, אה הנה אני רואה שיש כבר תיקייה, אז ככה, הלקוח לא מצליח להוציא ולקבל שיחות. (מזמזם קצת) הטלפון לידך?

כן!

אתה מתקשר ממנו?

לא!

לכבות ולהדליק נסית?

כן!

אתה באזור משובש קליטה?

לא!

יש על המסך של המכשיר תמונה של מטוס?

לא! לא! לא! זהו, יום טוב לך שחר, אני אתם ס-י-י-מ-ת-י!

רגע רגע, הנה... יופי, התקלה טופלה, תבדוק עכשיו אם עובד?

(רעשים כללים) לא, לא עובד, אהה הנה עובד

יפה, שמחנו לעזור לך, מר צוקרמן.

כן כן, התפייס האיש.

שלום

שלום.

 

[רותי רפפורט]

התבקשתי ע"י הניק @קנגסריט להעלות את החומר הבא:
שבת.... רוגע.... שלווה... מנוחה...

בעצם אולי, שום דבר לא בטוח, שאלוקים יעזור שגם השבת הזאת תעבור. היא רק מקווה שהכל ישאר בסדר, ריבקי ילדה בשעה טובה ומוצלחת תינוקת יפהיפיה, הלב נמס רק מלהיזכר באושר הזה שהיה שם... אבל לריבקי קשה, כן למרות שהיא שילמה לה על הבית החלמה, למרות שהיא שולחת כמעט 3 ארוחות ביום, למרות ולמרות ולמרות.

אז למרות שלפעמים נמאס לה כבר היא לקחה אליה את 3 הגדולים-קטנים-ג'נג'יים של ריבקי, ונתנה לזוג הנחמד שבת של ביחד-של לבד.

אבל הנה הבכיות כבר מתחילות... אמא שלה שתהיה בריאה בקרוב אמן. דייי למה??? אלוקים למה לקחת לה את השכל??? למה היא לא מבינה??? למה????????

היא ידעה שככה יהיה אבל עדיין היא לא יכולה שוב להתנצל לדינה ש"אני לא יכולה יש לי יולדת" כיבוד הורים זה מצווה גם שלה, לא רק של דינה וחני, אז כנראה שגם אמא צריכה ללכת אליה לשבת מידי פעם, אבל זה קשה, במיוחד קשה כשהבת ששלך כמעט לא נושמת מחולשה,ושאת יודעת שדינה וחני מגיעות לבקר את אמא גם פעמיים בשבוע בנוסף לשבתות,

רק היא המוז'ינקעלע, מפונקת אחת, עדיין לא מתמודדת, עדיין מנסה להאמין שהדמנסיה של אמא לא תוכיח את עצמה הפעם.. עדיין מאמינה שאמא שלה היא האדם הגדול והבוגר שמבין הכל. אבל כנראה שלכל דבר יש תג מחיר-אז היא הולכת למרפסת לבדוק מה קורה, והיא רואה שרולי החמוד בוכה שם, וכמובן את אמא קוראת עיתון כאילו כלום.

"שרולי, מה קרה חמודי?" היא מנסה.

הוא מנגב את הנזלת בשרוול "סבתא צבטה אותי ממש כואב, והיא אמרה שאני בכיין" אווואץ' טוב זה לא חדש גם פעם אמא חשבה שדגדוגים זה דבר נעים, רק שבמהלך השנים היא גם איבדה את העדינות שלה. עדיין היא אוהבת ילדים קטנים והיא לא איבדה את האהבה הזאת.

היא מושכת אותו לסלון "אל תדאג חמודי, הכל בסדר הנה איזה ממתק אתה בוחר?" הילד חוזר למרפסת אחרי דקותיים עם תפוצ'יפס, ואף מנוגב. "אמרתי אותך לסבתא ואני יותר לא יהיה חבר שלך" הוא מרים את הקול, והיא מנסה לא להקשיב, אין לה כח, שיסתדרו כבר בלעדיה...

אבל לא... אמא מגיעה לסלון "שתדעי לך שהם חוצפנים גדולים הילדים האלה, הנכדים של דינה לא מעזים לפתוח את הפה בכלל" מעניין למה..."אוי ילדה את כל כך דומה לוושתי, אני אלך למנהלת שלך ויאמר לה שילדה כזאת לא צריכה להיות בכיתה א'"

"סבתאאאאאאא" הילדה פורצת בבכיות.

אוי טאטע מה???????????????