פרק ג'
הפמוטים הקדושים
למחרת ניצבתי בביתו של הולמס ברחוב 'האדם ביקר' כבר בשעה חמישה לשתיים. אם יש משהו שלמדתי על אופיו, זה שהוא בלתי סלחן לאיחורים.
כשנכנסתי הוא ישב זקוף על כיסא מעץ, וניגן בחליל-צד את היצירה 'אזכרה' מבית מודז'יץ בדיוק מדהים.
"שלום וולפסון" אמר כשהבחין בי.
"מדוע הנחת שהאיש מאתמול נסע במונית ושהוא שכח בה את המטרייה?" שאלתי.
"לא הנחתי, ידעתי." אמר הולמס כשהוא מנקה את חלקי החליל, "היקשים לוגיים."
"זה לא הגיוני" נזעקתי.
"הכי הגיוני" חייך הולמס, "שים לב: אל"ף - המעיל שלו היה רטוב במידה כזו שמראה כי הוא הלך בגשם דקה וחצי. זה משך הזמן שלוקח ללכת מהכביש הראשי עד לפתח בית הכנסת. משכך ברור שהוא הגיע ברכב ולא באוטובוס, שכן תחנת האוטובוסים הקרובה ביותר נמצאת במרחק ארבע דקות הליכה.
בי"ת - בחלק התחתון של המעיל היו גם סימנים לטיפות גשם שהספיקו קצת להתייבש. לעומת כל החלק העליון של המעיל שהיו בו רק טיפות 'טריות'. מה שמוכיח שעד שהוא נכנס לרכב הייתה בידו מטרייה שהגנה על כל פלג גופו העליון מן הגשם. רק כשהוא יצא מהרכב, הוא נרטב כולו מהגשם בדרכו לבית הכנסת. משמע, הוא שכח את המטרייה ברכב.
גימ"ל - אם הוא היה מגיע ברכב פרטי, הוא היה חוזר לקחת את המטרייה שהוא שכח, לכן ברור שהוא הגיע במונית ובה הוא שכח את המטרייה. מ. ש. ל."
"מתי הספקת לחשבן את כל זה?" שאלתי, נפעם.
"אני לא צריך 'לחשבן' את זה, אני רואה את זה" השיב הולמס בדיוק ברגע שבו נשמעו דפיקות בדלת.
אל הבית נכנס החסיד מאתמול. כעת הוא נראה קצת פחות נסער, אבל עדיין ניכר כי האיש נתון בסערה.
"במה העניין?" שאל הולמס.
"שמי אריה לייב אדלר" פתח החסיד, "אבי הוא כ"ק האדמו"ר מבַּסְקֶערְוִיל שליט"א. שלשום הייתה בחסידות שמחה גדולה, בטח שמעתם. נכדו הראשון של הרב'ה התחתן, בנו של אחי הבכור.
"השמחה הייתה גדולה, כל בני החסידות השתתפו בשמחה שהתארכה עד שעה מאוחרת בלילה. אך כשחזר האדמו"ר לביתו הוא גילה שבביתו אירעה פריצה. תוך דקות הגעתי לשם, המחזה היה נורא. כל הבית הפוך, מגירות וארונות שתכולתן נשפכה לארץ, נורא ואיום.
"בתחילה לא חשבנו שנגנב משהו רציני, קצת מזומנים, קצת תכשיטים. לא סוף העולם. אבל אז גילינו את האמת הנוראית. ה'בוצינא קדישא' - אינם!!!"
כל מי שמכיר קצת את תולדותיה של חסידות בַּסְקֶערוִיל, יודע בדיוק מהם ה'בוצינא קדישא' - הפמוטים הקדושים.
אותם פמוטים בהם הדליקו נרות-שבת נשות האדמו"רים, החל מהרעבעצן טויבע, אשת רבי שלום מבאסקערוויעהל מייסד השושלת ובעל-מחבר הסה"ק 'בוצינא קדישא'. עבוֹר דרך הרבי ר' לייב מבסקערויל ששמר על הפמוטים הקדושים במסירות נפש בבריחה מפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד לדין-תורה המפורסם שנערך לפני כעשור בין הרב'ה מבסקערוִיל שליט"א לבין אחיו, הרב'ה מבסקערוִיל-בורו-פארק שליט"א בשאלה מי זכאי לקבל את הבוצינא קדישא.
כל כלי התקשורת בישראל עשו חוכא ואטלולא משני האדמו"רים העשירים המתווכחים ביניהם על זוג פמוטים עתיקים.
כמובן שבחסידות בסקערוִיל לא שתו ליבם ללעג התקשורת. "מה הצִיוֹיְנים האלה מבינים בבוצינא קדישא" אמרו צעירי החסידות בנימת זלזול, שעה שהעבירו מאחד לשני את גזירי העיתונות אותם קראו בשקיקה.
אך בחסידות ידעו היטב שהוויכוח לא היה על 'זוג פמוטים עתיקים', הסגוליוּת שלהן הייתה כמעט מוכחת מדעית. כל מי שהדליק בהם נרות שבת זכה לשמירה פלאית ולהצלחה כלכלית. כל אדמו"רי החסידות היו ידועים בעשירותם, ובניסים המופלאים שאפפו אותם בזכות ה'בוצינא קדישא'. נודעו גם מספר מקרים בודדים של אחדים מחשובי חסידי בסקערוִיל שזכו להדליק נרות-שבת בפמוטים הקדושים הללו, וגם הם זכו לעשירות מופלגת. "זה לא פלא, אחרי כל הכוונות הטמירות שהכניסו בהן אבות החסידות" נהג להסביר אריה, בנו של הרב'ה.
באתרי החדשות החרדיים ובצהובונים הזולים הסבירו פרשנים מטעם עצמם, שלמריבה בין האחים על הפמוטים העתיקים, ישנה משמעות נוספת. מי שיזכה להחזיק ב'בוצינא קדישא' יוכר בקרב החסידים כממשיך דרכו האמיתי של האדמו"ר זצוק"ל. "שטויות והבלים" היו מתרעמים צעירי החסידות, שכמובן לא היה קוראים בכלל את השטויות וההבלים הללו.
בסוף ניצח בדין-תורה האח הגדול, הרב'ה מבסקערוִיל, את אחיו הרב'ה מבסקערוִיל-בורו-פארק ומאז שוכנים בטח ה'בוצינא קדישא' בוויטרינה המפוארת שבמעונו.
"עד ליום שני האחרון, היום בו התקיימה החתונה והפורץ הנאלח ההין לגנוב את הבוצינא קדישא" סיים אריה את דבריו.
שרוליק הולמס
הנושאים החמים
