הנושאים החמים
זה זמן רב שאני חושבת אם להעלות את הנושא החשוב הזה, ומכיוון שאני שומעת שלא מעט אנשים אינם מודעים לנזק שהם עושים ולעגמת נפש העצומה ונזק הכספי האדיר הנגרמת לשני..החלטתי שהגיע הזמן.
אז בואו ואתאר לכם תיאור קצר על איך זה עובד ואיך זה נראה מהצד של המפיקות.
ותאמינו לי שמה שתקראו כאן יהיה הכי אמיתי כי זה נכתב מדם ליבה של מפיקה.
> וכך זה מתחיל..
יושבת מפיקה שהיא סה"כ אישה/אמא/רעיה שרוצה להתפרנס, והדרך שהיא בחרה בה הוא ליצור.
ליצור יצירה.
=
זה מתחיל ברעיון לעלילה. הרעיון לא לוקח יום או יומיים, זה לוקח לפעמים כמה חודשים בשביל להגיע לרעיון (רק רעיון..כן?).
ואז מתחילים לבנות עלילה. שעות, ימים ולילות בשביל לבנות עלילה בת שעתיים וחצי.
> אתם יודעים כמה זמן לוקח לבנות עלילה?
עלילה שיהיה בה גם מסר, עלילה שאת מתפללת לה' כל יום כל רגע שיכתיב לך את המילים הנכונות, שהשחקניות יבצעו את התפקידים בדיוק כמו שאת הרגשת את זה, שהעלילה תהיה עוצמתית ותגע בנפש הצופות, שתהיה גם מרגשת אבל לא עצובה, גם מצחיקה אבל לא קיצ'ית. גם שיהיה בה מתח אבל במידה,שיהיה מרתק, מסקרן, מפתיע מפעים והרשימה עוד ארוכה..
7-8 חודשים
שבהם יושבים המפיקה, התסריטאית, והאנשים מסביב שמוכרחים להתייעץ ולהיעזר. שיחות כמעט יומיות, מאות מיילים, אלפי "ווצאפים", מעלים, מורידים, כותבים, מוחקים, מתרגשים וסוף סוף ברוך ה' יש עלילה ואפשר לצאת לפעולה.
> תרצו לדעת מה עומד מאחורי צמד המילים: "לצאת לפעולה"?
אז ככה, זה אומר שמתחילים לחפש לוקיישנים מתאימים, נסיעות ארוכות, המון ביורוקרטיה, איסוף אנשי צוות, פגישות, אישורים, נסיעות לחו"ל במידה ואין בארץ את הלוקיישנים הדרושים או אם העלילה מתרחשת במדינה מסוימת אנחנו משתדלים לצלם בה או לפחות מה שהכי קרוב ואפשרי.
> השלב שמגיע אחריו הוא הליהוק.
שעות של דיונים, מחשבות, אודישנים וחיפוש אחר השחקניות המתאימות (בהזדמנות זו, אכתוב לכן שאתן מהממות והלוואי ויכולתי ללהק את כולכן). אבל זה כמובן בלתי אפשרי וכשמחפשים דמות מסוימת היא צריכה להיות הכי מסוימת שיש. בדיוק כפי שהמפיקה דמיינה. לא פחות.
אבל אני כרגע לא רוצה לסטות מהנושא, ונחזור לנושא שאני רוצה לכתוב לכן עליו.
כשיש את כל הקאסט יוצאים סוף סוף לצילומים. זה בד"כ אחרי כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית.
מצלמים בסביבות ה- 18 ימים בארץ ובחו"ל. כל יום צילום הוא12 שעות ולפעמים יותר, בחום, בקור, בגשם ובשלג, מאפרים, מלבישים, מסתרקים, מתאמנים, בוכים צוחקים נופלים קמים.. המון תעצומות נפש מצד השחקניות ובעיקר בעיקר מצד המפיקה שהכל על הראש שלה. המפיקה שכשהיא חוזרת הביתה יש לה גם בית ילדים משפחה והפקה מטורפת שהיא שוב לקחה על עצמה בפעם המי יודע כמה. אחרי מליון פעמים שהבטיחה לעצמה שזאת תהיה הפעם האחרונה.
הקשיים, המתח והעבודה הבלתי הגיונית הזאת, ובנוסף לקשיים הפיזיים והנפשיים בלהוציא לאור פרויקט כזה, יש גם "הרפתקאה כספית" מטורפת, הלוואות, משכנתאות וכו' שמדיר שינה מעיניה.
> חשבתם שאחרי הצילומים סיימנו?
אז לא, מרגע זה מתחיל פרויקט העריכה.
1000 שעות עריכה.
1000 שעות של ישיבה מול מחשב בשביל לערוך את הסרט. כל משפט או מבט או תגובה יכולה לשנות את אופי העלילה (העורכים בקהל יבינו).
אני יכולה להמשיך ולתאר לכם את העבודה שיש סביב הפקת סרט אבל זה בלתי אפשרי..
ואתם יודעים למה אני כותבת את כל זה?
בשביל המשפט הבא שתקראו.
אחרי שנה ורבע של עבודה מטורפת כ"כ כשהסרט ברוך ה' מוכן והשקענו בו את נשמתנו, אנחנו רוצים סוף סוף לנשום לרווחה, לקצור את הפירות.. אבל אז לפעמים, בטעות.. ממש בלי ששמנו לב הוא נופל לידיו של רוצח.
רוצח
מישהו או מישהי שהסרט הגיע לידיו.
זה יכול להיות מורה שהיא רכזת תכניות בבית ספר, זה יכול להיות מדריכה בבתיה שהבטיחה, נשבעה וחתמה שהסרט לא יועתק, זה יכול להיות הטכנאי או הבחור שמפעיל את הסרט בזמן האירוע.
אבל היא או הוא לוקחים ומעתיקים את הסרט.
ומעתיקים לאחרים, ואחרים מאחרים, וחברה מוסרת לחברה, ובת דודה לבת דודה, ושכנה לשכנה, ומכיתות לכיתות, והוא עובר בין קבוצות והוא מוקרן במסיבות.
ואתם יודעים מה קורה אז? רוצחים אותו. וגם את לב היוצר / היוצרת.....
ואז את מבינה שכל העבודה שעבדת ועמלת במשך כ"כ הרבה זמן ירדה לטמיון. שלא תוכלי יותר להתפרנס ממנו לעולם!
שגנבו אותך. גזלו אותך. פשעו בך. רצחו את יצירתך. ואת כ"כ כאובה שאת לא מסוגלת לשמוע מחמאות על היצירה שלך. אנשים פונים אליך בלי סוף (הרי יש להם אותו בבית) מתקשרים לומר לך כמה את מוכשרת וכמה הסרט מדהים אבל כל משפט כזה חותך לך את הלב. רוצח אותו.
כל משפט כזה גורם לך לכאב כ"כ חד שאת כבר לא מסוגלת לחשוב על היצירה הבאה שלך.
ואז את צריכה המון כוחות נפש ואמונה חזקה מאוד בשביל לקום שוב על הרגליים.
אנסה לתאר לכם את זה כך, תארו לכם שגנב פורץ לביתכם וגונב לכם את החפץ הכי יקר שיש לכם. את היהלום שלך. ומאותו רגע החפץ הזה נגנב עוד אלפי פעמים. ומגיע לכל הבתים. ואז זה כאילו שהוא נגנב מאות אלפי פעמים.
והכאב הוא אינסופי. מאות אלפי פעמים.
מאותו יום, כבר אין לך אפשרות לעשות הקרנה לקהל הרחב, כי כל הקרנה עולה הרבה כסף.. אולם, הגברה, מסך, פרסום, אבל אנשים לא יבואו. הרי יש להם אותו בבית. הם "גנבו" אותו. אין להם צורך לצאת מהבית ולשלם למפיקה בכניסה לאולם. הם רואים אותו בחינם.
זהו, אין לי הרבה מה להוסיף.
רציתי לתת לכם הצצה למה שקורה למפיקה שגנבו לה את יצירתה.
ותאמינו לי, שאפילו חצי מהכאב האמיתי לא נכתב כאן.
ובעצם גם אין סיום למה שנכתב כאן כי אני בטוחה שיש כמעט לכל אחד/ת מכם/ן סרט אחד במחשב שלכם שהוא לא שייך לכם.
ואני בטוחה שרב הקוראים או הקוראות לא יגשו עכשיו למקלדת ויעשו delete. בעצם? אולי כן.. הלואי..
אני רוצה להאמין שיש גם אנשים טובים בינינו.
בוא/י, יש לך סרט "גנוב" בבית ברגע זה? מחק/י אותו מיד. תפסיק/י להיות רוצח.
והרי "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". וכולנו רוצים ועושים סגולות ותפילות לחיים טובים וישועות, ושוכחים את העיקר...
תזכרו שמאחורי כל סרט או יצירה יש לב של אדם.
תנו לנו כח להמשיך ליצור.
שתפו אותי בצעד שעשיתם תהיו אנשים טובים, שתפו כמה שיותר כדי שהעולם ידע!
מ. ברזל
אז בואו ואתאר לכם תיאור קצר על איך זה עובד ואיך זה נראה מהצד של המפיקות.
ותאמינו לי שמה שתקראו כאן יהיה הכי אמיתי כי זה נכתב מדם ליבה של מפיקה.
> וכך זה מתחיל..
יושבת מפיקה שהיא סה"כ אישה/אמא/רעיה שרוצה להתפרנס, והדרך שהיא בחרה בה הוא ליצור.
ליצור יצירה.
=
זה מתחיל ברעיון לעלילה. הרעיון לא לוקח יום או יומיים, זה לוקח לפעמים כמה חודשים בשביל להגיע לרעיון (רק רעיון..כן?).
ואז מתחילים לבנות עלילה. שעות, ימים ולילות בשביל לבנות עלילה בת שעתיים וחצי.
> אתם יודעים כמה זמן לוקח לבנות עלילה?
עלילה שיהיה בה גם מסר, עלילה שאת מתפללת לה' כל יום כל רגע שיכתיב לך את המילים הנכונות, שהשחקניות יבצעו את התפקידים בדיוק כמו שאת הרגשת את זה, שהעלילה תהיה עוצמתית ותגע בנפש הצופות, שתהיה גם מרגשת אבל לא עצובה, גם מצחיקה אבל לא קיצ'ית. גם שיהיה בה מתח אבל במידה,שיהיה מרתק, מסקרן, מפתיע מפעים והרשימה עוד ארוכה..
7-8 חודשים
שבהם יושבים המפיקה, התסריטאית, והאנשים מסביב שמוכרחים להתייעץ ולהיעזר. שיחות כמעט יומיות, מאות מיילים, אלפי "ווצאפים", מעלים, מורידים, כותבים, מוחקים, מתרגשים וסוף סוף ברוך ה' יש עלילה ואפשר לצאת לפעולה.
> תרצו לדעת מה עומד מאחורי צמד המילים: "לצאת לפעולה"?
אז ככה, זה אומר שמתחילים לחפש לוקיישנים מתאימים, נסיעות ארוכות, המון ביורוקרטיה, איסוף אנשי צוות, פגישות, אישורים, נסיעות לחו"ל במידה ואין בארץ את הלוקיישנים הדרושים או אם העלילה מתרחשת במדינה מסוימת אנחנו משתדלים לצלם בה או לפחות מה שהכי קרוב ואפשרי.
> השלב שמגיע אחריו הוא הליהוק.
שעות של דיונים, מחשבות, אודישנים וחיפוש אחר השחקניות המתאימות (בהזדמנות זו, אכתוב לכן שאתן מהממות והלוואי ויכולתי ללהק את כולכן). אבל זה כמובן בלתי אפשרי וכשמחפשים דמות מסוימת היא צריכה להיות הכי מסוימת שיש. בדיוק כפי שהמפיקה דמיינה. לא פחות.
אבל אני כרגע לא רוצה לסטות מהנושא, ונחזור לנושא שאני רוצה לכתוב לכן עליו.
כשיש את כל הקאסט יוצאים סוף סוף לצילומים. זה בד"כ אחרי כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית.
מצלמים בסביבות ה- 18 ימים בארץ ובחו"ל. כל יום צילום הוא12 שעות ולפעמים יותר, בחום, בקור, בגשם ובשלג, מאפרים, מלבישים, מסתרקים, מתאמנים, בוכים צוחקים נופלים קמים.. המון תעצומות נפש מצד השחקניות ובעיקר בעיקר מצד המפיקה שהכל על הראש שלה. המפיקה שכשהיא חוזרת הביתה יש לה גם בית ילדים משפחה והפקה מטורפת שהיא שוב לקחה על עצמה בפעם המי יודע כמה. אחרי מליון פעמים שהבטיחה לעצמה שזאת תהיה הפעם האחרונה.
עלילה בת שעתיים וחצי - אלפי שעות עבודה. אחד הסרטים המפורסמים של מ. ברזל
הקשיים, המתח והעבודה הבלתי הגיונית הזאת, ובנוסף לקשיים הפיזיים והנפשיים בלהוציא לאור פרויקט כזה, יש גם "הרפתקאה כספית" מטורפת, הלוואות, משכנתאות וכו' שמדיר שינה מעיניה.
> חשבתם שאחרי הצילומים סיימנו?
אז לא, מרגע זה מתחיל פרויקט העריכה.
1000 שעות עריכה.
1000 שעות של ישיבה מול מחשב בשביל לערוך את הסרט. כל משפט או מבט או תגובה יכולה לשנות את אופי העלילה (העורכים בקהל יבינו).
אני יכולה להמשיך ולתאר לכם את העבודה שיש סביב הפקת סרט אבל זה בלתי אפשרי..
ואתם יודעים למה אני כותבת את כל זה?
בשביל המשפט הבא שתקראו.
אחרי שנה ורבע של עבודה מטורפת כ"כ כשהסרט ברוך ה' מוכן והשקענו בו את נשמתנו, אנחנו רוצים סוף סוף לנשום לרווחה, לקצור את הפירות.. אבל אז לפעמים, בטעות.. ממש בלי ששמנו לב הוא נופל לידיו של רוצח.
רוצח
מישהו או מישהי שהסרט הגיע לידיו.
זה יכול להיות מורה שהיא רכזת תכניות בבית ספר, זה יכול להיות מדריכה בבתיה שהבטיחה, נשבעה וחתמה שהסרט לא יועתק, זה יכול להיות הטכנאי או הבחור שמפעיל את הסרט בזמן האירוע.
אבל היא או הוא לוקחים ומעתיקים את הסרט.
ומעתיקים לאחרים, ואחרים מאחרים, וחברה מוסרת לחברה, ובת דודה לבת דודה, ושכנה לשכנה, ומכיתות לכיתות, והוא עובר בין קבוצות והוא מוקרן במסיבות.
ואתם יודעים מה קורה אז? רוצחים אותו. וגם את לב היוצר / היוצרת.....
ואז את מבינה שכל העבודה שעבדת ועמלת במשך כ"כ הרבה זמן ירדה לטמיון. שלא תוכלי יותר להתפרנס ממנו לעולם!
שגנבו אותך. גזלו אותך. פשעו בך. רצחו את יצירתך. ואת כ"כ כאובה שאת לא מסוגלת לשמוע מחמאות על היצירה שלך. אנשים פונים אליך בלי סוף (הרי יש להם אותו בבית) מתקשרים לומר לך כמה את מוכשרת וכמה הסרט מדהים אבל כל משפט כזה חותך לך את הלב. רוצח אותו.
כל משפט כזה גורם לך לכאב כ"כ חד שאת כבר לא מסוגלת לחשוב על היצירה הבאה שלך.
ואז את צריכה המון כוחות נפש ואמונה חזקה מאוד בשביל לקום שוב על הרגליים.
אנסה לתאר לכם את זה כך, תארו לכם שגנב פורץ לביתכם וגונב לכם את החפץ הכי יקר שיש לכם. את היהלום שלך. ומאותו רגע החפץ הזה נגנב עוד אלפי פעמים. ומגיע לכל הבתים. ואז זה כאילו שהוא נגנב מאות אלפי פעמים.
והכאב הוא אינסופי. מאות אלפי פעמים.
מאותו יום, כבר אין לך אפשרות לעשות הקרנה לקהל הרחב, כי כל הקרנה עולה הרבה כסף.. אולם, הגברה, מסך, פרסום, אבל אנשים לא יבואו. הרי יש להם אותו בבית. הם "גנבו" אותו. אין להם צורך לצאת מהבית ולשלם למפיקה בכניסה לאולם. הם רואים אותו בחינם.
זהו, אין לי הרבה מה להוסיף.
רציתי לתת לכם הצצה למה שקורה למפיקה שגנבו לה את יצירתה.
ותאמינו לי, שאפילו חצי מהכאב האמיתי לא נכתב כאן.
ובעצם גם אין סיום למה שנכתב כאן כי אני בטוחה שיש כמעט לכל אחד/ת מכם/ן סרט אחד במחשב שלכם שהוא לא שייך לכם.
ואני בטוחה שרב הקוראים או הקוראות לא יגשו עכשיו למקלדת ויעשו delete. בעצם? אולי כן.. הלואי..
אני רוצה להאמין שיש גם אנשים טובים בינינו.
בוא/י, יש לך סרט "גנוב" בבית ברגע זה? מחק/י אותו מיד. תפסיק/י להיות רוצח.
והרי "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". וכולנו רוצים ועושים סגולות ותפילות לחיים טובים וישועות, ושוכחים את העיקר...
תזכרו שמאחורי כל סרט או יצירה יש לב של אדם.
תנו לנו כח להמשיך ליצור.
שתפו אותי בצעד שעשיתם תהיו אנשים טובים, שתפו כמה שיותר כדי שהעולם ידע!
מ. ברזל
