כשהמעלית נפתחת בצלצול המוכר, ודמות אצילית נכנסת למבואה של פרוג, אני מצליחה לזהות אותה, על אף שמעולם לא התראינו, ואפילו מהבמה עליה היא משתפת- לא חזיתי בה מעולם.

כל כולה אומרת, מה שהספרים שלה מקרינים על הנשמה, דף אחר דף.

לאחר מפגש לבבי ופניה לחדר המערכת, (היה קשה להשיג אותה, אבל זה קרה בסוף!) קפה ונשנושים מבית פרוג- יש לנו הרבה על מה לדבר.

את השיחה הזו, על הכל, ועל קמצוץ מתוך מה שאי אפשר לכתוב בתוך חמישה ספרים רבי מכר, במובן הקיצוני ביותר שעולה בדעתכם, תקראו בכתבה שלפניכם.

תמרור עצור: גם כי אלך

"כאן מתחילה העבודה שלנו. כשנגמר השכל, מתחילה האמונה. כשאנחנו מפסיקים להבין, אנחנו צריכים להתחיל להאמין באמת". (נטע 'גם כי אלך').

נתחיל מנקודה שכבר כן דוברה פה ושם, אך לא ממש ברורה לכל שוחרי הספרים שלך. הספרים שהוצאת, או נכון יותר, ספרך הראשון הוא פרי ביכורים ממש, עוד הרבה לפני שהחלטת שתחום הכתיבה הוא נושא שמעניין אותך, נכון?

"זה לא הכי מעניין" מוחה ליבי בחיוך. "בעצם הייתי מורה, אחרי שלמדתי רפואה בצ'כיה ועזבתי את הלימודים בהתלבטות קורעת באמת, לטובת משהו הרבה יותר גדול, וב"ה פרותיו מצדיקים את הבחירה.

"לפני 6 שנים עברתי סיפור בריאותי מטלטל ששם לנו תמרור עצור על כל החיים שלנו.

"בתחילת התקופה המפחידה הזו, שאני לא רוצה להעלות אותה אפילו על דל שפתיי, הבנתי שצריך להכניס אמונה ובטחון בכמויות אדירות לחיים, כדי לשרוד מהמורות בכל עומק שהוא. כשיצאנו מרופא גדול הייתי כל כך בהלם על מה שהוא אמר, הייתי אז אמא לארבע ילדים קטנים, ופשוט לא האמנתי. רק אמרתי 'זה לא יכול להיות'. רופאים מאוד אוהבים להפחיד ולאיים עד שיגיעו התשובות, כידוע.

"באותו רגע הבנו דבר מאוד גדול- אם זה הניסיון שלנו, הקב"ה ייתן לנו כוחות להתמודד אתו ואם לא- הוא ייקח את זה מאתנו. אין ביניים!

"ואז החלטנו שנעשה את שלנו מבחינה רפואית, ובמקביל- זה לא העניין שלנו מה יהיה. זה אומר שלא ביררתי ולא קראתי חומר רפואי (ולא היה פשוט להתאפק!)... אלא רק התחזקנו ולמדנו אמונה.

"בסופו של דבר, ראינו ניסים גדולים, ברוך השם, ומכל בליל הרגשות והעוצמות שקיבלתי בתקופה הזו, הבנתי שיש לי משהו ענק לתת לעולם: שהתורה נותנת לנו כוח לכל והקב"ה פשוט פה! הייתי בכזו התעוררות ואמרתי לעצמי: 'אנשים חייבים לדעת את זה'!!

"ואז התחלתי לכתוב. היה ברור לי שזו דרך לפרוק את התמודדות וגם כדי לתת כוח לכל אחד בקושי שלו.

"התחלתי לכתוב- לא היתה לי עלילה שלימה אבל היה ברור לי שזו מאורסת שנשארת משותקת לכל החיים. 'גם כי אלך' הוא מאד בוסר מבחינתי. העברית שלי לא נורא גבוהה ולא אומנותית. יש לי שפה דבורה מלכתחילה וזה אחד הסודות של הספר- שהכל מאד נוח ורך. זה הקטע שלי וזו אני". היא מחייכת והיא כל כך צודקת...

את יודעת, יש בתים שיש בהם בעיות בשלום בית בגלל הספר שלך, למה מאיר למשל, מושלם כל כך?

"סופרת דגולה אמרה לי פעם על זה: אדרבא, ככה שמים לאנשים מראה- איך בית יהודי צריך להיות..."

במהלך הספרים את נוגעת לא פעם, בנושאים של טאבו- חילול שבת, תקופת אירוסין, איך היו התגובות?

"היה מישהו ששאל אותי למה נתי כל כך מקום לדמות חילונית כמו פרופסור שפר... לא תראי אותי מלמדת זכות על גויים. פרופסור שפר למשל, הוא תינוק שנשבה. ואני מתייחסת אליו, כמו שכל יהודי היה אמור להתיחס ליהודי חילוני- כאח שלו.

"שאלו אותי איך זה שלנטע יש רישיון...

"היא בעלת תשובה, נכה ברמה קשה, חייבת את זה כדי לשרוד את החיים, צריך עוד תשובות כי להבין אותה? השאלה הזו באה בעיקר מאנשים שאינם פתוחים מחשבתית, לצרכיו של השני.

"כל העניין של נשירה, למשל בנושא חילול שבת, מאד התייחסתי לבהלה של גיטי בלוי: רועדות לה הידיים, חנוך נוזף בה וכשמצלצל לה הטלפון באמצע סעודת שבת, כמעט פורחת נשמתה.

"הספרים הם ספר מוסר עם עלילה. אני לוקחת כל מה שהתורה מלמדת אותנו-למשל שכל יהודי הוא יהלום, והצורך לדון לכף זכות, על הגדולה של ויתור, ועל אהבת תורה, ומביאה את זה לתוך העלילה. את אותו אחד שיסקלו- אני מחבקת, כי הוא תינוק שנשבה. את אותה דמות שישנאו- אני דנה לכף זכות. אני עוזרת לדמויות להתמודד עם שני היצרים, ולבחור בדרך שהתורה היתה רוצה שילכו בה".
אמונה וביטחון הם חוט השני של הספרים: לראות את הרע ולהבין מה זה טוב בשבילנו. להבין שזה הרבה יותר גדול ממה שזה נראה.

מפעילה זום

"בחסידות מוסבר שהחושך שנראה לנו הוא אור מאד גדול ומרוב שהוא גדול צריך לצמצם אותו".

"גם הבורא יתברך, הוא אור מדי גדול. הטוב האמיתי, העליון, הוא נסתר. בגלל שאין לנו אפשרות לתפוס אותו בכלים שלנו הוא מצמצם את עצמו לדברים שאנחנו יכולים לקלוט בחושים הגשמיים שלנו. פרנסה, בריאות, ילדים, הצלחה. הכל זה צמצומים. כדי שנוכל להכיל את הטוב. אבל הטוב האמיתי הוא כל כך עוצמתי, שלנו הוא נראה רע, חס ושלום. האור הגדול נראה לנו חושך, כמו במצלמה שלך". גיטי בוכה בשקט.

"ואם אני רוצה רק טוב מצומצם, אבל גלוי ומובן?"

"אז תתפללי על זה, שהכל יהיה תמיד בטוב הנראה והנגלה". (גיטי אדלר וגיטי בלוי, 'אך טוב וחסד').


בחרת בשתי דמויות קיצוניות- לשתיהן קוראים גיטי, ושתיהן גיבורות בשני כרכים. אחת בלוי(אחיינית) והשנייה אדלר(הדודה)

למה לא קראת להן בשמות פרטיים שונים?

"גיטי בלוי היתה בספר הראשון דמות רקע שולית לחלוטין, היא היתה אחיינית שעברה טראומה רגשית בזמן שדודתה נפגעה, הייתה על סף מוות ולבסוף נשארה נכה. שם פרטי זהה, הוא דבר נורא משפחתי וחרדי...ובסופו של דבר- זה נורא שובה.

כמו ב'גוגל מאפס' אם נתפסים על נקודה ועושים זום, אפשר למצוא בה הרבה פרטים קטנים קטנים..

"במהלך הספרים שלי, לקחתי משפחה ובית ועשיתי עליהם 'זום'- הכי אותנטי והכי פנימי- כולל סלנגים משפחתיים, דיוק בשם הרחוב ומספר הבית, ומסתמא, הקורא נשאב לתוך הבית, עם כל חושיו".

ההורים של גיטי אמידים. זה מרענן ואותנטי, ומה עוד המטרה בכך?

"דווקא מנקודת האפיון הזו מבינים היטב שכסף זה לא הכל בחיים, וזה שיהיה לך כסף לא מבטיח לך שהכל יסתדר... בסוף של הספר הראשון מאיר שואל את גיטי 'מה המשאלה שלך'?

"והתשובה המפתיעה שלה היא- לא שהיא תחזור ללכת- אלא להיות שמחה בכל מצב.

"להיות שמחה בכל מצב זה גם אם אלך וגם אם לא. אושר לא תלוי בכלום! אני יכולה לשמוח בכיסא גלגלים ולהיות עצובה על הרגליים".

אבל בכל זאת, עטפת אותה. מה יגיד מישהו שקורה ואומר: הלוואי שההתמודדות שלי היתה רק פיזית, וכל התנאים האחרים- היו כמו שלה"...

"נכון שיש לגיטי בעל מהאגדות (אחרת הוא לא היה בוחר להתחתן איתה), ילדים מהממים, כסף והכל... אבל יש כל כך הרבה התמודדויות יום יומיות וכל כך הרבה סיבות לא להיות מאושרת. כמו לבוא לגן של הילדה והיא לא יכולה לרקוד איתה במסיבת סיום וגם לא לקחת אותם לחופה על הרגליים... אבל היא צריכה להיות מאושרת, כי זה המסלול וזה מה שה' נתן לה...

"אם השמחה תלויה בדברים גשמיים יש לה הרבה מה לא להיות שמחה. ואם האושר שלנו לא תלוי בדברים גשמיים אז מי שמשותק מהצוואר ומטה- יש לו מה לשמוח.

בספר 'כי אתה עמדי / אך טוב וחסד'- גיטי בכסא גלגלים, היום יום שלה שמח וטוב – יש פה בסוף 'תרמתי ונושעתי'.
אז מגיעה ליבי קליין למסקנה שהקהל צודק. צריך שנעשה משהו אחר- הרי אנחנו יודעים שהקב"ה בכל מקרה הוא אותו הקב"ה- גם כשקשה. כאן הגיעה ההחלטה שבספר 'אל תסתר' לייבי חולה במחלה סופנית...

"אבל איך, לייבי? איך להיות בשמחה כשהבעל שלי כאן על זמן שאול? איך?" היא בוכה.
הוא מוכן לשאלה הזאת. הוא כבר ענה עליה לעצמו. "להודות להשם על כל נשימה ולנסות למצוא נקודות של אור גם בתוך החושך הנורא הזה. לזכור שהכל ממנו יתברך, ושיש תכלית לכל זה. ואם כל זה לא הצליח, אז לשמוח על כל יום שאני עוד כאן, חי ומתפקד. זה לא מובן מאליו".
"שום דבר לא מובן מאליו יותר, לייבי. שום דבר".
"האמת היא, ששום דבר לא היה מובן מאליו אף פעם. האשליה הייתה שלנו".
היא חושבת על מה שהוא אומר. זה באמת ככה.
גל שמתנפץ על שובר הגלים מתיז עליהם רסיסי מים. כמה חבל שגם אשליות בסוף מתנפצות" (אל תסתר).


"התחלתי את 'אל תסתר' והחלטתי להביא את הצד הכי נורא וקורע- זוג צעיר, בעל מושלם עלי אדמות, בן יחיד, אברך חלומי, לקחתי את כל המושלמות הזו והבאתי את זה למצב הכי אכזרי ופחות, משהיה צפוי...

הנקודה היתה לתת לזוג לעבור את המסלול שה' איתם אחד לאחד, גם בקושי- לא בסגנון 'תרמתי ונושעתי'.

"קרה לנו במשפחה, שסבתא שלי ע"ה נפטרה, וזה לאחר תפילות רבות של כל בני המשפחה לרפואתה.

"הבן שלי היה בן חמש, קראתי לו ואמרתי: 'נכון אמרנו על סבתא תהילים- אז הם לא עזרו...' ואז הוא אומר לי: 'מאמי! אין מצב שתהילים לא עוזרים! הם עזרו שהיא תגיע יותר מהר לה'.

וגם זה בסדר.

"וזו הנקודה המרכזית של 'אל תסתר': יהודי מאמין אמור לראות את הטוב של ה' גם באובדן.

"אגב, כשסבתא היתה מאושפזת בפנימית, הייתי בדיוק באמצע כתיבת הספר 'גם כי אלך' אז הלכתי לשבת מחוץ לטיפול נמרץ, כדי להרגיש את החוויה ולכתוב אותה נכון. ישבתי וכתבתי ובכיתי תוך כדיי...ניגשה אלי פתאום אחת האחיות ואמרה: 'מתוקה שלי! מחוץ לטיפול נמרץ קוראים תהילים ובוכים, לא כותבים ובוכים'... אמרתי לה: 'סבתא שלי בכלל בפנימית אני פשוט כותבת ספר...'

אסתי משפילה את המבט. הוא צודק, הפרופסור. אין מה לומר. כנראה שגם זה לטובה. היא חושבת על הרגע שאחרי, על כל המילים והמשפטים שאולי יצליחו לתת לה קצת כוח להתחזק. על הגעגוע, הצער, הקריעה.

ואז היא מתנערת. בעלה עדיין חי. אמנם במצב קריטי, ולא יציב, אבל חי. וביחד עם הסכנה שמרחפת מעליו, הנר עדיין דולק. "פרופסור, אמונה זה טוב אחרי מעשה. אבל בינתיים, לייבי עוד כאן ועכשיו הזמן לביטחון בהשם, לא לאמונה שהכל לטובה".

היא מפתיעה את עצמה. זו בכלל מחשבה של לייבי, כנראה. ('לולא האמנתי').


בשלב מסוים התחילו להגיע לליבי קליין ביקורות על הספר 'אל תסתר'- כמה הוא מחריד וכמה הוא נוגע וכמה הוא מחזק... ואז הגיע אליה מישהי עם סיפור דומה: זוג צעיר, עם שלושה ילדים קטנים. הבעל מתמודד עם מחלה לא פשוטה והוא סיעודי.

"האישה פנתה אליי ואמרה 'אני לא יכולה שלייבי ימות, אני לא אעמוד בזה'.

זהירות ספויילר:

"כשבניתי את העלילה לספר השני של 'אל תסתר', (לולא האמנתי) שמעתי ביקורות רבות על הרעיון להבריא את לייבי. הם טענו ובצדק, שזה לא הגיוני. הייתי צריכה הברקה אמיתית כדי להוציא את לייבי מסכנת חיים. כי הסטטוס העתידי שלו היה ללא פשרות- סופני.

"לא היה מתוכנן שהוא יחלים והייתי צריכה למצוא דרך לא לחבל באמינות. ואכן הצלחתי, השארתי אותו בחיים על ידי פלפול רפואי מסוים.

"רציתי לכתוב בפרולוג (שנכתב אחרי שכתבתי את הספר) משהו שיבהיר לקוראים שהוא באמת לא שרד. את הדובדבן מתוק/חמוץ השארתי ממש ממש לסוף.

"גם כשלייבי לא מת, הנזקים לא פשוטים. זה זורק אור ואותנטיות על התמודדויות רפואיות. פרופסור שהוא ידיד שלנו קרא את הספר ומה שהיה לו לומר זה:

"את מבוזבזת! כותבת ספרים... בואי תהי סגנית שלי..."

למה יש כאלו שממליצים לא לקרוא ספרים של טרגדיות?

"השאלה עם מה את נשארת מהספר- עם הטרגדיה או עם הצמיחה"...

מה הסוד של הספרים?

"קודם כל, 'סייעתא דשמיא. סו"ד בכתיב חסר... כשהקב"ה משלים את הסיפור'... זו הברקה של בעלי אגב...

"והרבה עבודה קשה. אין קיצורי דרך! שלא יעבדו עליכם. שעות ארוכות של מחקר, קריאת חומר, נסיעה למקומות שונים, דיוק עד הפרט הכי קטן. הרבה יגיעה, וב"ה המאמץ מצדיק את עצמו".

תכניות להמשך?

"סדנא מרתקת שהעיקר שלה הוא דווקא לא הכתיבה. מה כן? חכו ותראו".