הנושאים החמים
לחלק הראשון במאמר - על הפרדת שימושים ונזקיה
לחלק השני - ככה לא עושים שכונה!
כל מי שראה את הפרסומות על "שכונה ירוקה" בתמונה של מגדל (עדיף יותר מאחד) גבוה עם גינה מתחתיו, 2 חניות לכל דירה – אחת מקורה ואחת לא על קרקע הסמוכה לשדות, יודע על מה אני מדבר. זה הפרבור הישראלי.
ככה זה נראה מלמעלה בתכנון - שכונת הנופרים בראש העין. על התמונה הזו (ועוד רבות אחרות במאמר זה) תודות לאדריכל מיכאל יעקבוסון מהבלוג "חלון אחורי"
בעוד שבעולם מקובל סוג אחד של פרבור: זה האמריקאי עם דירות רחבות ידיים, כבישים וחניות, בישראל יש פרבור חדש: פרבור של מגדלים רבי קומות. חסרונם של הרבי קומות הוא בעלות התחזוקה הגבוהה (ולנו – בעקבות הלכות שבת – עקב המיכון הרב שבהם, ולאו דווקא מכיוון המעלית. ניתן למצוא מידע על כך במכונים העוסקים בשילוב טכנולוגיה והלכה), ויתרונם – אמור להיות – בצפיפות אוכלוסין מרובה מבלי להרגיש אותה - לא רואים מבנים קרובים כי יש מרחק רחב בין הבתים וגינה גדולה.
אבל, למרחב הזה יש חסרון. מנת לספק שירותים לאוכלוסיה, צריך צפיפות אוכלוסיה. כדי שסופר מרקט ירוויח הוא צריך תנועה של לקוחות, ובשכונה מועטת באנשים יש מעט קניות – הן בכמות הקניות והן כערכן הכספי, והסופר לא יכול להרוויח. ככה גם כל העסקים, וכמובן גם שירותי הבריאות (בתי חולים, קופת חולים ובית מרקחת) מסודות חינוך (בשביל שתהיה הצדקה לבית ספר צריך מספר תלמידים מינימלי), ועוד. המגדלים אמורים לתת ציפוף אנשים זה על גבי זה ככה שתתפנה יותר קרקע לדברים אחרים. בישראל פינו את הקרקע לגינות גדולות ולא שימושיות וחניות – וחניה היא גזלן קרקע רציני. לא רק שטח הרכב (ועוד מטר אחד לכל צד מסביבו כדי שלא נפגע ברכב של השכן, וכמובן מקום להסתובב, וחניית אורחים...). לא רק זה: הרכב מפריע להולכי הרגל: הוא מפחיד אותם, ולא נעים ללכת ליד כבישים מהירים בהם מכוניות "עפות" במהירויות גבוהות.
הפתרון החרדי לעודף החניה והמרחב של הרכב הפרטי: דירות בחניון, כמדומני בבית שמש.
גם הגינה – כאמור- לרוב גדולה מדי. מה רע בגינה גדולה? פשוט מאוד. לרובנו עדיף הרבה גינות קטנות מאשר גינה אחת גדולה פשוט כי אין בגינה צל (וגם אין לה הצדקה -גינה שהיא לא בשימוש רוב היום היא... בזבוז קרקע שיכלה לשמש לדברים טובים יותר). ככה מספר יחידות הדיור לדונם - שהוא מספר הקסם של הצפיפות- נשאר כמעט אותו דבר, אבל עלות הבניה והתחזוקה גבוהה בהרבה ממה שהיתה בבניינים נמוכים של 4 קומות (מעלית בלבד) או 7 קומות והסביבה (תוספת של מערכת מים ומעלית מעט גדולה יותר). ברגע שעוברים את ה-9 קומות צריך 2 מעליות, מערכות כיבוי יקרות ועוד.
תוכנית "לב הסביונים" / אם המושבות החדשה / הדר המושבות: כבישים, כיכרות ומרכזים מסחריים בכחול בקצוות. למעט לעובדים במרכז המסחרי, כל העובדים שגרים במגדלים צריכים לנסוע למגדלים בתל אביב כדי לעבוד בהם. מקור: מהרשת
בקיצור, לא רק שאנחנו בונים לגובה – וזה יקר כלכלית – אנחנו גם לא מצטופפים ומאבדים את היתרונות שיכלו להיות לבניה לגובה: יותר חינוך, יותר בריאות ויותר תעסוקה – לטובת חניה וגינה לא מנוצלת ולא מוצלת. הגינה הגדולה היא גם סכנה בלילה שכן היא מושכת טיפוסים מפוקפקים (בגינה המוקפת מכל עבריה בבניינים מסורתיים תמיד שכן יכול להוציא את הראש מהחלון ולראות מה הולך בגינה ולהזמין משטרה או פיקוח עירוני. בגינות גדולות לא זה המצב).
בנוסף, השכונות כולן סגורות במלבן גדול, ולצפיפות רשת הרחובות יש השפעה על היכולת שלנו ללכת ברגל ממקום למקום. אם צריך להקיף את השכונה כדי להגיע לצידה השני, אז נעשה את זה כבר ברכב הפרטי ולא ברגלנו.
מרבית הבניינים ה"ירוקים" בפרבר הישראלי מגודרים בגדרות אבן גבוהות, שלא מזמינות להיכנס לשכונה וכמובן לא לצאת ממנה. אז איך כן יוצאים מהשכונה? ברכב פרטי כמובן. צילום: מיכאל יעקבוסון
היכולת ללכת ברגל נפגעת מאוד ממתחמים גדולים. בעוד שבעיר בכל מספר בניינים יש לנו רוחב החוצה את הרחוב בו אנחנו הולכים, הרי שבפרבר העירוני אין כמעט רשת רחובות - יש רשת של שדרות רחבות לרכב הפרטי, ולצידן שבילי אופניים לא מוצלים. הבניינים רחוקים מהכביש שכן מפרידה בינם לבין הכביש חניה גדולה, ולא נעים לחצות את הבניינים לתוך הגינה (למעט במספר מועט של פתחים). סיוט בשמש הישראלית או בגשם.
מי רוצה גינה גדולה (כמעט) בלי צל מתחת לבית? נורא כיף להסתכל על זה דרך החלון, אבל פחות כיף לילדים שכל פעם הולכים לאותה גינה. צילום: מיכאל יעקובסון, "חלון אחורי".
בקיצור: הפרבר הישראלי יש בו רק חסרונות ולא יתרונות. הבעיה העיקרית היא שסוג כזה של שכונות מתוכנן בישראל ביותר מדי ערים, ובפרט בתוכנית "מחיר למשתכן" – שכונות שקמות מ-0, מנותקות משאר העיר, בלי תעסוקה ומסחר ועם חיבור אחד בלבד לכביש הראשי. בחלק מהשכונות הגדילו המתכננים והקימו גדר מסביב לשכונה כדי שלא נוכל לצאת ברגל לשכונה סמוכה, ונצטרך את הרכב הפרטי. רוב השכונות הללו מנותקות מהעיר הוותיקה ומחוברות לכביש ראשי – מה שיגדיל את התלות במרכזי התעסוקה הקיימים בערים הגדולות, מה שיגביר עוד יותר את הפקקים של הפרבור העירוני בישראל.
יחד עם הפרבר הישראלי והנימב"י, התפתחו בישראל "קריות חינוך" שעשו לחינוך בדיוק מה שעשו לתעסוקה: הוציאו אותם אל מחוץ לערים. ככה נוצרים בתי ספר תיכון עם 6 ו-8 כיתות בשכבה (!), שאליהם צריכים לנסוע בשעות הבוקר תלמידים מכל העיר ולהעמיס על הפקקים (מה רע בללכת ברגל?), ולידם בית ספר יסודי שיש בו בדיוק את אותו דבר שגם אליו מקפיצים את הילדים ברכב... וככה אנחנו מתשעבדים לרכב הפרטי.
למגזר החרדי עוד יש תקווה לחיות בשכונות נורמליות שלא מתוכננות לרכב הפרטי, אלא לאדם הסביר: זה שהולך ברגל, לוקח את ילדו יד ביד לתלמוד תורה, ומשכים לשטיבלך הפעיל 18 שעות ביממה לשחרית, מנחה וערבית, שיש בו מספר בתי ספר – חנוך לנער על פי דרכו ולא בי"ס אחד גדול לכולם, מוסדות חסד ושיתופיות ולא רחובות למכוניות בלבד המרחיקות איש מרעהו.
פרויקט אחיסמך: שדרה מרכזית היוצאת מכביש ראשי ומנותקת מהעיר שלידה. (אולי) טוב לקהילה החרדית, אבל רע לתעסוקה ולתחבורה. בולט במקביל החיבור של תעסוקה עם מגורים במושב, שגורם לכל בית להיות עם מחסן לא קטן בכלל בחצר. צילום: גוגל.
עוד: בניינים ורק בניינים, אותו דבר כמעט, ללא שום שטח תעסוקה באופק. מנציח את התלות ברכב הפרטי. צילום: מיכאל יעקובסון, "חלון אחורי".
בפרק הבא: איך אפשר להתגבר על הפרבור ולתקן אותו?
לחלק השני - ככה לא עושים שכונה!
כל מי שראה את הפרסומות על "שכונה ירוקה" בתמונה של מגדל (עדיף יותר מאחד) גבוה עם גינה מתחתיו, 2 חניות לכל דירה – אחת מקורה ואחת לא על קרקע הסמוכה לשדות, יודע על מה אני מדבר. זה הפרבור הישראלי.
ככה זה נראה מלמעלה בתכנון - שכונת הנופרים בראש העין. על התמונה הזו (ועוד רבות אחרות במאמר זה) תודות לאדריכל מיכאל יעקבוסון מהבלוג "חלון אחורי"
בעוד שבעולם מקובל סוג אחד של פרבור: זה האמריקאי עם דירות רחבות ידיים, כבישים וחניות, בישראל יש פרבור חדש: פרבור של מגדלים רבי קומות. חסרונם של הרבי קומות הוא בעלות התחזוקה הגבוהה (ולנו – בעקבות הלכות שבת – עקב המיכון הרב שבהם, ולאו דווקא מכיוון המעלית. ניתן למצוא מידע על כך במכונים העוסקים בשילוב טכנולוגיה והלכה), ויתרונם – אמור להיות – בצפיפות אוכלוסין מרובה מבלי להרגיש אותה - לא רואים מבנים קרובים כי יש מרחק רחב בין הבתים וגינה גדולה.
אבל, למרחב הזה יש חסרון. מנת לספק שירותים לאוכלוסיה, צריך צפיפות אוכלוסיה. כדי שסופר מרקט ירוויח הוא צריך תנועה של לקוחות, ובשכונה מועטת באנשים יש מעט קניות – הן בכמות הקניות והן כערכן הכספי, והסופר לא יכול להרוויח. ככה גם כל העסקים, וכמובן גם שירותי הבריאות (בתי חולים, קופת חולים ובית מרקחת) מסודות חינוך (בשביל שתהיה הצדקה לבית ספר צריך מספר תלמידים מינימלי), ועוד. המגדלים אמורים לתת ציפוף אנשים זה על גבי זה ככה שתתפנה יותר קרקע לדברים אחרים. בישראל פינו את הקרקע לגינות גדולות ולא שימושיות וחניות – וחניה היא גזלן קרקע רציני. לא רק שטח הרכב (ועוד מטר אחד לכל צד מסביבו כדי שלא נפגע ברכב של השכן, וכמובן מקום להסתובב, וחניית אורחים...). לא רק זה: הרכב מפריע להולכי הרגל: הוא מפחיד אותם, ולא נעים ללכת ליד כבישים מהירים בהם מכוניות "עפות" במהירויות גבוהות.
בשכונות חרדיות פתרו את הבעיה על ידי הקמת מחסנים, חנויות ודירות בחניונים התת קרקעיים שכמעט ולא מנוצלים כי אין הרבה מכוניות במגזר החרדי, ב"ה.
גם הגינה – כאמור- לרוב גדולה מדי. מה רע בגינה גדולה? פשוט מאוד. לרובנו עדיף הרבה גינות קטנות מאשר גינה אחת גדולה פשוט כי אין בגינה צל (וגם אין לה הצדקה -גינה שהיא לא בשימוש רוב היום היא... בזבוז קרקע שיכלה לשמש לדברים טובים יותר). ככה מספר יחידות הדיור לדונם - שהוא מספר הקסם של הצפיפות- נשאר כמעט אותו דבר, אבל עלות הבניה והתחזוקה גבוהה בהרבה ממה שהיתה בבניינים נמוכים של 4 קומות (מעלית בלבד) או 7 קומות והסביבה (תוספת של מערכת מים ומעלית מעט גדולה יותר). ברגע שעוברים את ה-9 קומות צריך 2 מעליות, מערכות כיבוי יקרות ועוד.
תוכנית "לב הסביונים" / אם המושבות החדשה / הדר המושבות: כבישים, כיכרות ומרכזים מסחריים בכחול בקצוות. למעט לעובדים במרכז המסחרי, כל העובדים שגרים במגדלים צריכים לנסוע למגדלים בתל אביב כדי לעבוד בהם. מקור: מהרשת
בקיצור, לא רק שאנחנו בונים לגובה – וזה יקר כלכלית – אנחנו גם לא מצטופפים ומאבדים את היתרונות שיכלו להיות לבניה לגובה: יותר חינוך, יותר בריאות ויותר תעסוקה – לטובת חניה וגינה לא מנוצלת ולא מוצלת. הגינה הגדולה היא גם סכנה בלילה שכן היא מושכת טיפוסים מפוקפקים (בגינה המוקפת מכל עבריה בבניינים מסורתיים תמיד שכן יכול להוציא את הראש מהחלון ולראות מה הולך בגינה ולהזמין משטרה או פיקוח עירוני. בגינות גדולות לא זה המצב).
בנוסף, השכונות כולן סגורות במלבן גדול, ולצפיפות רשת הרחובות יש השפעה על היכולת שלנו ללכת ברגל ממקום למקום. אם צריך להקיף את השכונה כדי להגיע לצידה השני, אז נעשה את זה כבר ברכב הפרטי ולא ברגלנו.
מרבית הבניינים ה"ירוקים" בפרבר הישראלי מגודרים בגדרות אבן גבוהות, שלא מזמינות להיכנס לשכונה וכמובן לא לצאת ממנה. אז איך כן יוצאים מהשכונה? ברכב פרטי כמובן. צילום: מיכאל יעקבוסון
היכולת ללכת ברגל נפגעת מאוד ממתחמים גדולים. בעוד שבעיר בכל מספר בניינים יש לנו רוחב החוצה את הרחוב בו אנחנו הולכים, הרי שבפרבר העירוני אין כמעט רשת רחובות - יש רשת של שדרות רחבות לרכב הפרטי, ולצידן שבילי אופניים לא מוצלים. הבניינים רחוקים מהכביש שכן מפרידה בינם לבין הכביש חניה גדולה, ולא נעים לחצות את הבניינים לתוך הגינה (למעט במספר מועט של פתחים). סיוט בשמש הישראלית או בגשם.
מי רוצה גינה גדולה (כמעט) בלי צל מתחת לבית? נורא כיף להסתכל על זה דרך החלון, אבל פחות כיף לילדים שכל פעם הולכים לאותה גינה. צילום: מיכאל יעקובסון, "חלון אחורי".
בקיצור: הפרבר הישראלי יש בו רק חסרונות ולא יתרונות. הבעיה העיקרית היא שסוג כזה של שכונות מתוכנן בישראל ביותר מדי ערים, ובפרט בתוכנית "מחיר למשתכן" – שכונות שקמות מ-0, מנותקות משאר העיר, בלי תעסוקה ומסחר ועם חיבור אחד בלבד לכביש הראשי. בחלק מהשכונות הגדילו המתכננים והקימו גדר מסביב לשכונה כדי שלא נוכל לצאת ברגל לשכונה סמוכה, ונצטרך את הרכב הפרטי. רוב השכונות הללו מנותקות מהעיר הוותיקה ומחוברות לכביש ראשי – מה שיגדיל את התלות במרכזי התעסוקה הקיימים בערים הגדולות, מה שיגביר עוד יותר את הפקקים של הפרבור העירוני בישראל.
יחד עם הפרבר הישראלי והנימב"י, התפתחו בישראל "קריות חינוך" שעשו לחינוך בדיוק מה שעשו לתעסוקה: הוציאו אותם אל מחוץ לערים. ככה נוצרים בתי ספר תיכון עם 6 ו-8 כיתות בשכבה (!), שאליהם צריכים לנסוע בשעות הבוקר תלמידים מכל העיר ולהעמיס על הפקקים (מה רע בללכת ברגל?), ולידם בית ספר יסודי שיש בו בדיוק את אותו דבר שגם אליו מקפיצים את הילדים ברכב... וככה אנחנו מתשעבדים לרכב הפרטי.
למגזר החרדי עוד יש תקווה לחיות בשכונות נורמליות שלא מתוכננות לרכב הפרטי, אלא לאדם הסביר: זה שהולך ברגל, לוקח את ילדו יד ביד לתלמוד תורה, ומשכים לשטיבלך הפעיל 18 שעות ביממה לשחרית, מנחה וערבית, שיש בו מספר בתי ספר – חנוך לנער על פי דרכו ולא בי"ס אחד גדול לכולם, מוסדות חסד ושיתופיות ולא רחובות למכוניות בלבד המרחיקות איש מרעהו.
פרויקט אחיסמך: שדרה מרכזית היוצאת מכביש ראשי ומנותקת מהעיר שלידה. (אולי) טוב לקהילה החרדית, אבל רע לתעסוקה ולתחבורה. בולט במקביל החיבור של תעסוקה עם מגורים במושב, שגורם לכל בית להיות עם מחסן לא קטן בכלל בחצר. צילום: גוגל.
עוד: בניינים ורק בניינים, אותו דבר כמעט, ללא שום שטח תעסוקה באופק. מנציח את התלות ברכב הפרטי. צילום: מיכאל יעקובסון, "חלון אחורי".
בפרק הבא: איך אפשר להתגבר על הפרבור ולתקן אותו?
