הורים רבים שואלים אותי מידי פעם, באיזה נושא באמת כדאי להשקיע בילדים? חיזוק קריאה וכתיבה? אולי מוטוריקה עדינה? או שבאמת יש להשקיע את הזמן לפתח את השפה של הילדים או בהבנת הנקרא והשמיעה ובכלל לחזק אצלם את היכולת לבצע מטלות. אבא אחד הגדיל אף לומר שהיום יש לחזק אצל הילדים את היכולת לקבל הערות ואפילו שהם יהיו קשות "שיהיה גבר!".
אז מה האמת? כל מה שהעלנו כאן הם רצונות של הורים רבים, חלק מהדברים מבורכים וחלק...
אבל מה הילדים שלנו רוצים/צריכים? מה הילדים (והמבוגרים) באמת אבל באמת זקוקים לו?
מספרים רבותינו ז"ל שכאשר יצר הקב"ה את האדם הראשון, מיד הראה לו את אהבתו אליו, לא חס על "זמנו" ולא חיכה אף לא רגע אחד, אלא מיד לקחו וסיבבו על אילנות גן עדן, הציג בפניו ימים ונהרות, הרים וגבעות, פלאי תבל ואת כל סודות הבריאה כולה. לא החסיר השם יתברך כלום מאדם הראשון, את הכל הראה את הכל הציג. וכשסיים, אמר לו שאת כל העולם שהוא רואה, על כל נפלאותיו ופלאיו ויופיו, הכל אבל הכל לא ברא אלא בעבורו- בשבילו. עבור האדם הראשון, לא כי התנהג יפה, או כי מגיע לו פרס גדול, אלא כי הוא פשוט אוהב אותו!
חישבו על כך, מה נאמר על אדם שיקים חברת ענק של סלולר, יציב אנטנות, יקנה לויינים מתקדמים, ישכור בניין קומות, יקנה מאות מחשבים כדי לתפעל את העסק, יעסיק עובדים במאות אלפי שקלים לחודש. ואת הכל הקים עבור אדם אחד בודד! רק כי הוא רוצה להיות איתו בקשר הכי טוב והכי מהר שאפשר! טרח, יגע ועמל בשביל חברו שהוא כ"כ אוהב.
אז באמת יש מישהו כזה? כן, הקב"ה. ולמה? כי הוא אוהב אותנו.
זאת התשובה להורים רבים שמחפשים על מה להשקיע, חום ואהבה.
להעניק זאת כי הילד צריך את זה, לא כי אנחנו מרגישים חובה או כי "אנחנו ההורים שלו וזה צריך להיות טבעי", לא! לתת כי הוא צריך את זה.
גם אחרי שהוא שבר חצי בית, השתולל, התחצף, גם אז הוא צריך את אותו צורך חיוני שיש לכל אדם בנפשו (חובה לטפל בבעיות משמעת אבל לא נכתוב זאת במאמר הזה), גם אז הוא חייב להרגיש אהוב ולא כי אני- האבא חייב, אלא כי הוא צריך.
כדרך בריאתו של אדם, כל אחד בעולם רצונו להיות אהוב ומוערך, ולא אהבה שתלויה בדבר, אלא אהבה סתמית רק כי הוא, הוא. רצון עמוק זה מקבל תוקף פי כמה כאשר מדובר בילדים הרכים, ילדים שכבר עברו את הגיל שאוהבים אותם כי הם תינוקות חמודים, אותם ילדים שכבר מתחילים לדרוש מהם התנהגות בוגרת והתאמצות בלימודים ולא כי זה באמת ערך עליון עבור ההורים, אלא כי הם לא רוצים "ילד בינוני..." ילדים אלו שפעמים רבות חיים בתחושה שהם צריכים לספק את הסחורה עבור ההורים והמערכת הטובענית, מרגישים פעמים רבות מידי את ההיפך מאהובים, מרגישים מחנק ולחץ, גדלים לתוך עולם דורסני של קיום תורה ומצוות מתוך פחד ורצון לרצות את כולם, ולא מתוך אהבה!
סיפר מורי ורבי בתורת החינוך הרב יחיאל יעקובסון שליט"א ששמע אחד מגדולי הדור, תלמיד חכם אמיתי הרואה את אמיתה של תורה שרבים נוהרים אליו לקבל ברכה והדרכה, שפעמים רבות מגיעים הורים ובפיהם בקשה "שהרב יתפלל שהילד יגדל להיות תלמיד חכם", "שיהיה ראש ישיבה חשוב", "שהבת תגדל להיות אם ורעייה למופת". הכל חשוב, כל הבקשות חשובות אמר אותו גדול הדור, "אבל זה חבל שאף אחד לא מבקש לדעת איך לשמור על קשר חם ואוהב עם הילדים! כולם חושבים שזהו מעשה קסמים ולא עבודת המידות של ההורים!".
סיפר לי בחור ישיבה לשעבר שלצערנו מזמן לא מיושבי בית המדרש, בחור כבן עשרים, שבזמן היותו נער רצה כ"כ לעזוב את התורה והמצוות כי לא הרגיש מוערך ואהוב. חשב ותכנן מסלול בריחה מהתלמוד תורה ישירות לחיי ריקנות והבל של העולם "הגדול". כל שקל שנתנו הוריו על מנת שיקנה אוכל היה חוסך כדי שעם סכום זה יוכל לברוח לקרוע את העיר... עד כי כך שלא היה אוכל בלימודים, "העיקר לברוח מהחנק!". אבל! סיפר שעדיין יש לו הערכה מאוד גדולה לתורה ומצוות, (ובאמת בכל פעם הוא לא מסרב ללימוד קצר) ולמה?
סיפר שפעם אחת היה ללא אוכל (כי בזבז את הכסף) והרב שלו בת"ת ראה שהוא לא אוכל, והיות והדבר חזר על עצמו כבר כמה ימים, מה עשה אותו רב...? התקשר להורים? אולי לקח אותו לשיחה חופרת ומעיקה? לא! הוא פשוט היה מביא כל יום סנדוויץ'! פשוט מניח לו את הכריך בקריצה וחיוך קטן וממשיך כאילו לא קרה כלום. אף אחד לא שם לב. הבחור הזה מספר שאותו רב "שמר" אותו עוד כמה שנים בדרך התורה והמצוות, עוד כמה שנים של תפילה במניין וישיבה בבית השם! שני פרוסות לחם וחיוך גרמו לנער להרגיש אהוב. ויהי רצון שיחזור להיות מיושבי ביהמ"ד!
אני יודע שלא כולם יסכימו לדברים הכתובים כאן. נשמח לשמוע תגובות, הערות, הארות או סתם תובנה.
אז מה האמת? כל מה שהעלנו כאן הם רצונות של הורים רבים, חלק מהדברים מבורכים וחלק...
אבל מה הילדים שלנו רוצים/צריכים? מה הילדים (והמבוגרים) באמת אבל באמת זקוקים לו?
מספרים רבותינו ז"ל שכאשר יצר הקב"ה את האדם הראשון, מיד הראה לו את אהבתו אליו, לא חס על "זמנו" ולא חיכה אף לא רגע אחד, אלא מיד לקחו וסיבבו על אילנות גן עדן, הציג בפניו ימים ונהרות, הרים וגבעות, פלאי תבל ואת כל סודות הבריאה כולה. לא החסיר השם יתברך כלום מאדם הראשון, את הכל הראה את הכל הציג. וכשסיים, אמר לו שאת כל העולם שהוא רואה, על כל נפלאותיו ופלאיו ויופיו, הכל אבל הכל לא ברא אלא בעבורו- בשבילו. עבור האדם הראשון, לא כי התנהג יפה, או כי מגיע לו פרס גדול, אלא כי הוא פשוט אוהב אותו!
חישבו על כך, מה נאמר על אדם שיקים חברת ענק של סלולר, יציב אנטנות, יקנה לויינים מתקדמים, ישכור בניין קומות, יקנה מאות מחשבים כדי לתפעל את העסק, יעסיק עובדים במאות אלפי שקלים לחודש. ואת הכל הקים עבור אדם אחד בודד! רק כי הוא רוצה להיות איתו בקשר הכי טוב והכי מהר שאפשר! טרח, יגע ועמל בשביל חברו שהוא כ"כ אוהב.
אז באמת יש מישהו כזה? כן, הקב"ה. ולמה? כי הוא אוהב אותנו.
זאת התשובה להורים רבים שמחפשים על מה להשקיע, חום ואהבה.
להעניק זאת כי הילד צריך את זה, לא כי אנחנו מרגישים חובה או כי "אנחנו ההורים שלו וזה צריך להיות טבעי", לא! לתת כי הוא צריך את זה.
גם אחרי שהוא שבר חצי בית, השתולל, התחצף, גם אז הוא צריך את אותו צורך חיוני שיש לכל אדם בנפשו (חובה לטפל בבעיות משמעת אבל לא נכתוב זאת במאמר הזה), גם אז הוא חייב להרגיש אהוב ולא כי אני- האבא חייב, אלא כי הוא צריך.
כדרך בריאתו של אדם, כל אחד בעולם רצונו להיות אהוב ומוערך, ולא אהבה שתלויה בדבר, אלא אהבה סתמית רק כי הוא, הוא. רצון עמוק זה מקבל תוקף פי כמה כאשר מדובר בילדים הרכים, ילדים שכבר עברו את הגיל שאוהבים אותם כי הם תינוקות חמודים, אותם ילדים שכבר מתחילים לדרוש מהם התנהגות בוגרת והתאמצות בלימודים ולא כי זה באמת ערך עליון עבור ההורים, אלא כי הם לא רוצים "ילד בינוני..." ילדים אלו שפעמים רבות חיים בתחושה שהם צריכים לספק את הסחורה עבור ההורים והמערכת הטובענית, מרגישים פעמים רבות מידי את ההיפך מאהובים, מרגישים מחנק ולחץ, גדלים לתוך עולם דורסני של קיום תורה ומצוות מתוך פחד ורצון לרצות את כולם, ולא מתוך אהבה!
סיפר מורי ורבי בתורת החינוך הרב יחיאל יעקובסון שליט"א ששמע אחד מגדולי הדור, תלמיד חכם אמיתי הרואה את אמיתה של תורה שרבים נוהרים אליו לקבל ברכה והדרכה, שפעמים רבות מגיעים הורים ובפיהם בקשה "שהרב יתפלל שהילד יגדל להיות תלמיד חכם", "שיהיה ראש ישיבה חשוב", "שהבת תגדל להיות אם ורעייה למופת". הכל חשוב, כל הבקשות חשובות אמר אותו גדול הדור, "אבל זה חבל שאף אחד לא מבקש לדעת איך לשמור על קשר חם ואוהב עם הילדים! כולם חושבים שזהו מעשה קסמים ולא עבודת המידות של ההורים!".
סיפר לי בחור ישיבה לשעבר שלצערנו מזמן לא מיושבי בית המדרש, בחור כבן עשרים, שבזמן היותו נער רצה כ"כ לעזוב את התורה והמצוות כי לא הרגיש מוערך ואהוב. חשב ותכנן מסלול בריחה מהתלמוד תורה ישירות לחיי ריקנות והבל של העולם "הגדול". כל שקל שנתנו הוריו על מנת שיקנה אוכל היה חוסך כדי שעם סכום זה יוכל לברוח לקרוע את העיר... עד כי כך שלא היה אוכל בלימודים, "העיקר לברוח מהחנק!". אבל! סיפר שעדיין יש לו הערכה מאוד גדולה לתורה ומצוות, (ובאמת בכל פעם הוא לא מסרב ללימוד קצר) ולמה?
סיפר שפעם אחת היה ללא אוכל (כי בזבז את הכסף) והרב שלו בת"ת ראה שהוא לא אוכל, והיות והדבר חזר על עצמו כבר כמה ימים, מה עשה אותו רב...? התקשר להורים? אולי לקח אותו לשיחה חופרת ומעיקה? לא! הוא פשוט היה מביא כל יום סנדוויץ'! פשוט מניח לו את הכריך בקריצה וחיוך קטן וממשיך כאילו לא קרה כלום. אף אחד לא שם לב. הבחור הזה מספר שאותו רב "שמר" אותו עוד כמה שנים בדרך התורה והמצוות, עוד כמה שנים של תפילה במניין וישיבה בבית השם! שני פרוסות לחם וחיוך גרמו לנער להרגיש אהוב. ויהי רצון שיחזור להיות מיושבי ביהמ"ד!
אני יודע שלא כולם יסכימו לדברים הכתובים כאן. נשמח לשמוע תגובות, הערות, הארות או סתם תובנה.