אמא, זה שווה את זה!

בס"ד

אמא, זה שווה את זה!

מאמנת ומטפלת רגשית, המסייעת לריפוי בורות נפשיים שאנשים משאירים מאחוריהם, מוצאת את עצמה בבור שחור בלי תחתית למשך תשעה חודשים כשסוף־סוף היא יוצאת מאפלה לאורה, היא שוב נכנסת לתוכו מתוך בחירה. 'המסע עם השם יתברך' – שמה של קבוצת הווטסאפ האישית שלה ושל בעלה שנפתחה בתחילת ההריון האחרון – הפך לספר אמונה מטלטל שלא משאיר אישה אדישה.

טל שמידט, ששורדת כל פעם מחדש את המחלה הנדירה, משתפת בפיסות חיים מהדרך הארוכה: ההתמודדות בכל יום מחדש, המקום של הילדים בסיפור, וחלוקת האחריות בינה לבין הקדוש ברוך הוא וגם: החיזוק המפתיע מהבן איש חי, החלום שהציל את חייה והתעודה שקיבלה מהאור החיים הקדוש...

טל שמידט, מאמנת בגישה טיפולית, נתנה הכל בשביל להביא נשמות לעולם. 'היפראמזיס גרבידרום', מחלת הריון המאופיינת בהקאות ובחילות איומות, תוקפת אותה בכל הריון מחדש בצורה קשה מאוד. עשרות פעמים מדי יום היא מקיאה, האשפוזים תכופים, והאינפוזיות -בלתי נמנעות. אין לה מנוס מהתערבות רפואית צמודה, והיא מצויה במצב תמידי של פיקוח נפש. כשטל בהריון, כמו עוד אלפי נשים עם מחלת ההיפראמזיס- ש לה פגיעה בויסות החושי- הקול האור והמגע - שלושת הדברים שמקשרים אותנו עם העולם - יוצאים מכלל שליטה. הם מבחילים אותה גם במינון נמוך, גם כשהם באים מבני משפחה קרובים ואהובים, ואפילו מעצמה. הכל מדיף ריחות נוראים-גם בגד מכובס, גם קירות, גם אוכל מגרה. אור השמש נדמה לה כאש הגיהינום, ועל מגע מכל סוג - אין על מה לדבר. כל הוויסות החושי שאחראי על כל אלו יוצא לחופשה. תאריך החזרה המשוער - בסיומם של תשעה ירחים. ולא נדבר על תחושת החידלון. כל העשייה והשליחות שלה לעזור לנשים לרפא את עצמן מבפנים- נעצרים בחריקה. עכשיו יש כאן פיצי שזקוק לה, ורק הוא במרכז.

ואם תגידו - כמו דעתם של הרבה רופאים - במצב של טל, גם הריון אחד הוא נס גלוי, למה לצפות לעוד? טל חולקת עליכם. היא כבר עברה שבעה הריונות כאלו וחמש לידות. בזה האחרון, בהחלטה זוגית נחושה היא שחררה את בעלה למילואים לתפקיד חשוב עבור עם ישראל והתמודדה עם עצמה ועם המחלה שלא התחשבה בנסיבות ונהייתה קלה יותר, אולי להפך. איך עושים את זה? איך מתמודדים? איך אישה אחת יכולה לשרוד תקופה של הריון שלם - בלי יום אחד של נחת, בלי רגעים של שפיות, בלי אור, ניגון וחיבוק של ילד? ואיך אישה שכמעט רוקנה את כל כולה, כולל דמה וקרביה, מוכנה להמשיך להוריד עוד נשמות לעולם?

באנו לשמוע את סיפורה של טל שמידט – לשמוע את הסוד שלה, שהוא סודן של נשים צדקניות לאורך הדורות, ולקבל השראה. לטל ולמשפחתה יש מוטו- "אמא, זה שווה את זה. "

זהירות, כאן בונים נשמה!

"אם אפשר לבקש שלא נשפוט אף אחד.

כל אחד והמסע שלו, כל אחד והניסיונות שלו. בבקשה, שלא נשפוט גם לא אותי.

אפילו שמבחוץ נראה שקרסתי מעומס לא, לא קרסתי כי לא הקשבתי לעצמי גם זה לא זה...

יצאתי למסע להביא נשמה לעולם, והגוף שלי מתכונן המסע הזה מצריך אשפוזים ובדיקות

ובבקשה אל תשפטו לא, זה לא מקריסה, זה מבנייה, בניית נשמה בעולם."

(מתוך ספרה החדש של טל 'אלוקי, נשמה').

"אתמול אמרתי להשם: 'השם יתברך, תקשיב, ברור לי שהסיפור שלי ייתן כוח - לא רק לעם ישראל, אלא גם ברמה העולמית. זה בידיים שלך, תעזור לי להפיץ אותו!' ובערב החליטו לעשות עליי כתבה!" מתרגשת טל מההשגחה הפרטית. ומוסיפה: "התגובות שאני מקבלת על הסיפור שלי הן מדהימות. נשים יוצאות מדיכאון אחרי לידה, מקבלות כוח להמשיך להביא נשמות לעולם,

ואומרות לעצמן: אם טל מסוגלת לעבור כזה גיהינום כל פעם מחדש, גם אני יכולה...".

לפני שנצלול פנימה, טל, ספרי לנו כמה מילים על עצמך. "נעים להכיר. טל שמידט, בת שלושים ושלוש, אם לחמישה. נשואה לישראל מאיר, מתגוררת בשבי שומרון ומשתייכת למגזר החרד"לי. בעלי מנהל את ישיבת שבי שומרון שבראשות אביו, הרב יהושע שמידט. במקצועי אני מאמנת בגישה טיפולית- משלבת בין אמון שבונה את מי שאנחנו רוצות להיות לבין טיפול שמרפא את הבורות שהשארנו מאחורינו. השתלמתי ביותר מ700- שעות לימוד במקצועות הטיפול שהפכו אותי למכשירת מאמנות בגישה יהודית טיפולית. בהכשרה שלי אני מלמדת רק מה שמחובר לשורש. בתוך ההכשרה משולבים מאות מקורות יהודיים- חסידיים וליטאיים. אני מלווה נשים מכל המגזרים. מקיבוצניקיות עד חסידות גור, כשבאמצע הציבור הדתי לאומי לכל גווניו".

טל, את מוכנה לחזור איתנו בזמן לנקודת ההתחלה? איך התחיל הניסיון של חייך?

היינו זוג צעיר בן שמונה עשרה. תמימים לגמרי. חודשיים אחרי החתונה הגברת מתחילה להקיא באוטוסטרדות. לא הבנתי מה קורה לי. הגעתי לרופאה מיובשת לגמרי. באינפוזיה הראשונה שלי כבר פרכסתי והועברתי לטיפול נמרץ. הרופאים לא ממש התרגשו. הם ייצבו את המצב שלי, קיבלתי הנחיה לתרופות סבתא של 'תאכלי תמר/מלפפון ותשתי לאט לאט', ונשלחתי למנוחה הביתה. אני ממשיכה להקיא, כמעט בלי הפסקה, ומרגישה נורא ואיום. כשאני מגיעה למצב קיצוני, אני באה שוב לקבל אינפוזיה. הרופאים מסתכלים על הילדה הקטנה והמבוהלת שהייתי ומצקצקים בלשונם. רופא אחד מגדיל לעשות ושואל: 'באמת רצית את ההיריון הזה? נראה שאת לא רוצה את הילד והעניין פסיכולוגי'. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. רציתי תמיכה, התייחסות מקצועית, שמישהו יסביר לי מה קורה לי, שמישהו יבין את התוהו ובוהו שאני מרגישה, אבל אף אחד לא הבין". ומעל דפי העלון הזה, טל רוצה לפנות לכל אישה ולומר לה: את צודקת במה שאת מרגישה. תקשיבי ללב שלך. אני כל הזמן הרגשתי שהבחילות שלי, כולל כל מה שמגיע אחריהן, לא הגיוניות ולא שגרתיות. אם הייתי בתחילת הדרך מקשיבה ללב שלי יותר, כמה עוגמת נפש פנימית הייתה נחסכת ממני...

"אני סוחבת את החודשים, מקיאה את נשמתי. בימים טובים - 15פעמים ביום, בימים גרועים - 30 פעם ביום, וכך מגיעה לקו הסיום -הלידה. בחסדי שמיים נולד בן. עוד לפני שאני מעכלת שאני אמא,

אני מודיעה באוזני בעלי: 'אין מצב לעוד ילדים! אם אתה לא מקבל את זה, מצידי אפשר להיפרד'. אני מסבירה גם לרב שעברתי גיהינום, אין לי טיפת כוח ויכולת להכניס את עצמי לשם שוב. אין על כך

דיבורים. אני עם הבור השחור הזה סיימתי".

טל, זה נשמע איום ונורא. איך בכל זאת התקדמת משם?

"כשהתינוק המתוק שלי היה בן שנה ושמונה חודשים, הוא פרכס. רצנו איתו לבית חולים והתגלתה לו תסמונת נדירה במוח. באותם הרגעים הקשים אני מבינה שילד זה המתנה הכי יקרה שאפשר לקבל מהשמיים, ואני לא מוכנה לאבד אותו בשום אופן. אני בוכה שם בלילה בכרית האשפוז, ואומרת להשם יתברך שאני מוכנה להיכנס לתופת שוב, העיקר שהתינוק שלי יבריא. 'אבא, אני מבטיחה לך שאביא עוד. לא יודעת איך, לא יודעת מתי, אבל אני אעשה את זה!' כמה אנחנו צריכים להעריך את החיים הפשוטים גם בלי טלטלות שכאלו...

"אחרי חצי שנה אני מגלה שאני מצפה שוב. הבחילות וכל הנלווה אליהן דופקות בדלת מהשבוע הרביעי ללא הפסקה. אני יוצאת לשמירת הריון אך כנראה מריבוי ההקאות התייבשתי והדופק נדם. הסיפור רק הולך ומסתבך. בבוקר שאחרי אני עם כאבי תופת נוראים, אבל הרופאים מסרבים לקבל אותי שוב. 'זה תהליך טבעי שיעבור לבד', הם פוסקים. כשהגעתי לביקורת הרופא צרח עליי שאני בסכנת חיים ושאעוף לחדר ניתוח. נכנסת לניתוח שני, מבקשת לאחריו לוודא שאני אחרי... אבל זה לא עוזר, ואני מועמדת לניתוח שלישי. אני פוגשת רופאה שבמילים קרות ויבשות מודיעה לי שרוב הסיכויים שאחרי הניתוח לא אוכל ללדת שוב...

"אני בוכה בדמעות שליש. 'מה את בוכה?' הרופאה רותחת, 'את רק בת21, למה את צריכה ללדת? תפסיקי להיות אגואיסטית, יש עוד ילדים שצריכים אהבה, תאמצי!' אני מרגישה שהדם עולה לי לראש.

'את תאמצי ילדים!' אני צועקת עליה, ועם כאבי התופת אני זוחלת הביתה. לא מסכימה שינתחו אותי בשום אופן. כמעט מתעלפת מרוב כאב. חוזרת הביתה בלי לעבור את הניתוח, בעלי מביא לי את הספה לדלת ואני נרדמת עם משככי כאבים. בדיעבד, הרופאה הקשוחה הזאת הייתה שליחה נאמנה להציל אותי מניתוח שלישי שייתכן מאוד שהייתי מאבדת בו את היכולת ללדת. ברגעים קשים", מבהירה לנו טל, "יוצאת האמת הטהורה שלנו, בואו נכבד אותה, את הנשמה שלנו שיודעת בפנים למה היא זקוקה".

אמאל'ה, טל, אין לי אוויר... זה פשוט תסריט בלתי אפשרי.

"חכי, אני רדומה על הספה וחולמת חלום. בחלומי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל מתגלה אליי. פניו חמורות והוא צועק אליי: 'תקומי, תקומי! את בסכנת חיים! תקומי ותלכי לרב מנחם בורשטיין ממכון פועה!'. כך, בבעתה אני מתעוררת בשעה שש וחצי בבוקר, מבינה שאני חייבת לפעול מהר ויש לי הנחיות ברורות מהצדיק. אנחנו מעירים את הרב מנחם בורשטיין, ומגיעים לרופא פרטי עליו הוא ממליץ. בטיפול מיוחד של עשרים וארבע שעות מנסים להציל לי את האפשרות להביא חיים לעולם. אני יודעת ש90%- שהניתוח נידון לכישלון, אבל נאחזת ב10%- שכן, ומייחלת לישועה. מרדימים אותי, וכשאני מתעוררת מהמורפיום אני צורחת צרחות אימה: 'מה איתי? הצליח? לא הצליח? יש לי תקנה?'

"זכות הצדיק עמדה לי. הניתוח השלישי הפרטי הצליח והמסע ממשיך" משתפת טל בנס שחוותה, אבל מסתבר שהדרך עוד מפותלת מאוד.

"חצי שנה עוברת ועוד הפלה מצטרפת. עוד תקופה עוברת ואז מגיע הריון נוסף של הנסיכה שלנו. אני מרוקנת שוב בהקאות את נשמתי ללא שליטה ונכנסת לשמירת הריון. המצב הנפשי שלי כבר לא קל. אני בטוחה שיש לי בעיה קשה. רק אצלי הדברים קורים ברמות הזויות כאלו, העולם סביבי לא ככה. זאת אומרת שאני היא ה'לא בסדר', מה עושים איתי? ומה ניתן לעשות בכלל?

"הרופאים לא מוצאים שם למחלה שלי, הם אומרים לי כל הזמן 'הכל בראש, כדאי לך לטפל בזה, חבל'. כך אני מתחילה סבב של טיפוליים רגשיים. הייתי בטוחה שכשהנפש שלי תתייצב - הבחילות ייפסקו, או לפחות יופחתו. אז חשבתי, אבל באמת אף טיפול לא הקל על התופעה, גם לא שינויי תזונה שניסיתי. ניסיתי עשרות שיטות טיפול - אף אחת מהן לא עזרה לי להפסיק להקיא, שום דבר.

"אני לא מצטערת לרגע שפניתי לטיפולים רגשיים, אמנם את הבחילות הם לא עצרו - אבל למדתי לאהוב את עצמי, לכבד, להעריך ולהעריץ את עצמי שאני נכנסת לבור השחור של מחלת ההריון כדי להביא ילדים לעולם.

"בעקבות הטיפולים האלו וחוויות נוספות בחיי, החלטתי ללכת ללמוד טיפול ואימון, כך שאדע לרפא את עצמי בעומק ולא אהיה תלויה במטפלים חיצוניים. כשקשה לנו - וזה לא רגע אחד, אלא אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לעזרה רגשית - זו לא בושה. זה גבורה וכוח ללכת לבקש עזרה מקצועית. אני גאה בעצמי שעשיתי את זה".

כשנסיכת ויילס נכנסה לתמונה

ג' בתשרי ה'תשפ"ד

25

מספר לא הגיוני של דקירות ביממה אחת
ועוד בראש השנה...

שיא חדש נשבר.

צריך לפרסם אותו במהדורה החדשה של ספר השיאים של גינס

מה עשית כשראית שהטיפולים הנפשיים לא מועילים?

"הגעתי למשבר מטורף. הייתי על סף אובדן הרצון לחיות. הגעתי ממש לשאול תחתיות. תביני", אומרת טל מול הזעזוע שלי, "המחלה הזו לוקחת את כל הרצון לחיים. בין אם את אוכלת, ובין אם לא - את תרוקני ממך הכל. אם תאכלי - יהיה לך מה להוציא, ואם לא – דם, מיצי קיבה ומרה יצאו במקומם. ובסוף גם יכניסו לך זונדה. זה סוג של מנהרת חושך. את מחוברת לאינפוזיה 24 שעות, מקבלת אלקטרוליטים, סוכרים ומלחים, מנסה לאכול כי את צריכה להתקיים - ובסוף את מרוקנת הכל שוב.

"בהריון האחרון היה לי וריד פתוח עד הלב. הוא החזיק מעמד רק שלושה ימים במקום עד הלידה, והוא הזדהם בערב יום כיפור... להיות עם וריד פתוח לנוזלים זה אומר שבמקסימום - כל שלושה ימים מחליפים וריד. אבל לפעמים הווריד גמור אפילו תוך כמה שעות וחייבים לדקור שוב. בראש השנה האחרון דקרו אותי עשרים וחמש דקירות ביד ולא מצאו וריד, יש לי עדיין צלקות", מספרת טל, ומוסיפה עוד מידע קשה:

"כשהרופאים ראו שהבחילות לא עוזבות אותי, הם נתנו לי תרופות של טיפולים כימותרפיים. זה עזר מעט והותיר לי עוד תופעות לוואי. משלושים-ארבעים פעמים ביום ירדתי לחמש עשרה. עדיין אי אפשר לחיות ככה. אז מה עושים? מתים כל יום על קידוש השם מחדש. סופרים את הזמן ומיילדים בשבוע שלושים ושבע".

מה עודד אותך בתוך מנהרת החושך הזו?

"באחד ההריונות, אבא שלי מצא פסקה מדהימה אצל הבן איש חי. כשקראתי אותה, כל הסבל קיבל משמעות חדשה. זה הולך כך:

"טבע האישה בהריונה למאוס כל מאכל מסיבת החמימות שבקרבה הנוצרת מכוח בישול הדברים הנחוצים להשלמת העובר וכן האישה בהריונה תקיא וההקאה טובה מאוד לעובר וככל שתקיא יותר יועיל מאוד לוולד שיצא נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזה אינו בשווה אצל הנשים".
(הבן איש חי, חוקי הנשים פרק נז)

"הרגשתי שמדברים אליי מהשמיים. אני מביאה ילד קדוש לעולם, ובכוח הזה אני ממשיכה הלאה. אני יודעת בוודאות שאם לא הייתה לי אמונה חזקה, לא הייתי מסוגלת להמשיך. רק אמונה יכולה להחזיק אישה במצב הזה".

ז' בכסלו ה’תשפ”ד

איבדתי צלם אנוש.

וגם את האמונה שעוד אשוב להיות מי שהייתי.

להתראות, עולם

מתי הבנת שיש שם למה שאת עוברת?

זה היה באמצע ההריון החמישי. פעם אחת, בלימודים, חברה סיפרה לי שיש לה מחלת הריון. לא הבנתי. 'אני מקיאה בהריונות, אבל אין לי מחלה', תמהתי. 'אם זה מה שקורה לך ואת לא מסוגלת לאכול, יש לך מחלת הריון', פסקה בנחרצות. ככה, בפשיטות, גיליתי שיש לי מחלת הריון שהתגלתה באותם הימים".

איך זה יכול להיות?

"המחלה תמיד הייתה קיימת, אבל הרופאים לא התייחסו אליה בכובד ראש עד שקייט מידלטון, נסיכת ויילס, חלתה בכך ואושפזה. בנסיכה המלכותית לא יכלו לזלזל, וכך התגלתה לה מחלת ההריון 'היפראמזיס גרבידרום'. פתאום הבינו שאלו לא סתם בחילות שניתן להתגבר עליהן בעזרת כדור או שתייה, אלא מחלה רצינית שמתבטאת בבחילות קשות, אובדן משקל והפרה במאזן המלחים שבגוף; מחלה שעלולה להוות פיקוח נפש לאישה ולעובר. במקרים חמורים היא מחייבת אשפוז למניעת התייבשות והפרת מאזן המלחים או פגיעה בכליות ואפילו בלב. היחס הרפואי לנשים כאלו השתנה לחלוטין. מאז אני מגיעה לרופא ומצהירה שיש לי מחלת הריון, נוקבת בשמה, ומקבלת יחס אחר לחלוטין - רפואית, ונפשית אני יודעת שאני בסדר".

והמסר של טל אלייך, קוראת יקרה - גם את בסדר! לא משנה מה מציק לך בלב, את בסדר, את נורמלית ואת לא אשמה. אם זה מציק לך מאוד, תדאגי לעצמך ולרגשות שלך.

לתעד את הלב מבפנים-

א' בשבט ה'תשפ"ד

אילו לפחות הייתי ב"בור" בקריה, עוזרת לנהל את המלחמה של עם ישראל...
אבל להיות סתם ככה בבור של גועל ובחילה? סתם בזבוז! של הבור ושל הכוחות שלי.

כ"ג באדר א' ה'תשפ"ד

שבוע .34 עדיין.

הודיה מתקשרת לסבא הרב יהושע: "סבא, היום, פעם ראשונה מאז אלול, אימא בישלה ארוחת צוהריים אמיתית. אני יכולה לברך 'שהחיינו' על האוכל?..."

איך מתמודדים עם הריון חמישי, בעל במילואים, וארבעה ילדים שצריכים אמא?

"זו שאלה טובה. התשובה: מחזיקים חזק יום ועוד יום, והכי חשוב: זוכרים למה אנחנו עושים את הבחירות שלנו בחיים. אני בחרתי להיכנס להריון, ובחרתי להסכים שבעלי ילך למילואים בזיהוי חללי ישראל בשלמות הלב למרות מצבי הרעוע. אז הנה טיפ נוסף שיכול להועיל לכל אישה, וגם איש – את בוחרת את החיים שלך, גם בתוך הניסיונות. תשאלי את עצמך למה - למה זה מה שאני עושה? למה זה מה שאני בוחרת? היכולת לזהות את הערכים שלי ולהתאמץ בשבילם, לזכור שהבחירה בידיים שלי איך להתמודד עם הניסיונות שהשם יתברך נותן - נותנת כוח.

"בעלי הוא מפקד בפלוגה חשובה, ועסוק במשימת קודש של זיהוי חללים. העבודה שלו חשובה מאוד לעם ישראל. לא רציתי למנוע ממנו ללכת, ידעתי את גודל השעה של עם ישראל, ושעם ישראל באמת זקוק לבעלי עכשיו בתפקיד שלו. אני זוכרת שאמרתי לו: 'בי כולם יכולים לטפל, בחללים ובחיילים שלך - לא. תלך בשלמות הלב ואני אסתדר בס"ד'. עם הזמן לימדנו את הילדים הגדולים בני ה14- וה9- וחצי לחבר את אמא לאינפוזיה, לשטוף את הוריד, להכניס חומר חדש. הם פותחים בזהירות את העירוי, שוטפים היטב שלא יזדהם, פותחים את הוריד ומחברים אותי לתוך האינפוזיה. אני גם מעירה אחד מהם בלילה, כי אני לא מסוגלת לנתק את עצמי".

ספרי לנו עוד על ההתמודדות.

"הרבה פעמים הרגשתי שהרבה יותר קל למות פעם אחת על קידוש השם, מאשר לחיות עם התופת הזו. להקיא זה דבר נורא. כל אחת יודעת את זה. חמש עשרה פעמים ביום, זה ממש לא נתפס. וכשמגיעים לעשרים ושלושים - אין מילים. זה פשוט לקרוע את הוושט. הברכה האחרונה היחידה שאת יכולה לברך היא "אשר יצר". על ההקאה הייתי רוצה לברך "מחיה המתים". לפעמים אין לי מה לרוקן, ואז אני מוציאה רק את הנשמה. מחכה לאחרי הלידה, ואז אני חוזרת להיות בן אדם. יכולה לאכול, לברך, לחבק את הילדים שלי. הילדים שלי גיבורים ממש. כבר בשבוע החמישי הם יודעים מההריון. אי אפשר להסתיר את זה. הם שומעים את הקולות שהופכים חלק מהתזמורת כאן בבית, ויודעים להגביר את הווליום של המוזיקה למקסימום בשביל לא לשמוע. הם יודעים שאמא לא מסוגלת לחבק אותם. אי אפשר לגעת ולהתקרב אליה. אמא לא יכולה להיכנס למטבח, ולא יכולה לראות אור. חלונות הבית סגורים. תריסים מוגפים. זה החיים וזו אמא שלהם. ככה הילדים שלי גדלים, בהבנה שלפעמים אמא לא מסוגלת אפילו לדבר".

תגידי, במצב כזה, הילדים בכלל רוצים עוד תינוק?

"הילדים שלי מאושרים! הם כל כך חיכו לעוד תינוק. אני אספר לך דו שיח מרתק עם הבת שלי. זה היה בהריון האחרון, באחד הלילות בשבוע הרביעי, אז באות הבחילות בעוצמה מטורפת. הוצאתי את

נשמתי, ומהרעש בתי התעוררה. אני יוצאת מהשירותים, אוחזת בקיר בשביל לא ליפול, ומוצאת אותה יושבת על הספה בחיבוק ידיים. 'אמא אני צריכה להגיד לך משהו', היא אומרת לי. 'אבל אל תיפגעי', היא מבקשת. 'אני חושבת שאת צריכה ללכת לרופאה. את לא מפסיקה להקיא, וזה סימן שאת בהריון. תלכי לרופאה ותגידי לה, שאמרתי שאת בהריון. ואל תדאגי, אני אבוא איתך. את חיכית חמש שנים לילד הזה. ואם הרופאה תגיד לך שאת לא בהריון ואת בטח תבכי, אז אני אהיה שם לחבק אותך...'".

אם בכל בית ההורים מספרים לילדים בשלב זה או אחר על השמחה, אצל משפחת שמידט זה קורה מהר מאוד: "עוד לפני שיש דופק לעובר אנחנו מספרים להם. מסבירים להם שאי אפשר לראות את התינוק כי הוא קטן, אבל הוא קיים. בשבוע השישי יש כבר אשפוז ראשון, בקיצור,

שמח...". ויש כאן נקודת עומק: "ליוויתי הרבה נשים שמסתירות את הקשיים מהילדים, מהמשפחה. קשה לך גם ככה, אז למה להסתיר? להפך, כך תקבלי עזרה כשאת צריכה. אל תסתירי את הכאב שלך, חוץ מאגו לא מרוויחים כלום. הילדים שלי הרוויחו בריאות הנפש כשהם יודעים למה אמא חולה, אז בשביל מה? את המשפט 'אמא, זה שווה את זה', הילדים שלי שרו לי כל ההריון..."

אבל יש קרן אור בתוך התקופה הזו, הספר 'אלוקי, נשמה' נולד.

ספרי לנו איך זה קרה:

"אני רתוקה למיטה. תריסים מוגפים, והרגשת קבס תמידית. בעלי אי שם, מתמודד גם הוא. וכך אני כותבת הודעות לבעלי, מספרת לו מה שעובר עליי, מקבלת ממנו נוחם וחיזוק למצב שלי. 'המסע עם השם יתברך' ככה הוא קרא לקבוצת הווטסאפ שהוא פתח לי ולו. כבר באשפוז הראשון בתחילת ההריון הוא פתח אותה, ועם הזמן היא התמלאה בשיתופי לב מדממים. בסוף ההריון, בשבוע השלושים וחמשה, נסענו לרב שלנו וסיפרנו לו על הקבוצה הזו ועל כל השיתופים והחיזוקים. הוא אמר לי: 'הדיבורים שם צריכים לצאת לאור בספר!' "נבהלתי. זה לא נכתב להיות ספר. החלקים הכי אישיים שלי שם. בושה נוראה להוציא כזה דבר. 'דווקא בגלל המקום המקצועי שלך,

תחשבי כמה כוח זה ייתן לאישה שמתמודדת באותו המצב, זו ממש מצווה מדאורייתא', פסק.

"לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל בסוף הבנתי שזו השליחות שלי עכשיו - חצי שנה אחרי הלידה החמישית - להוציא את החלקים הלא פוטוגניים שלי לעולם. הספר עבר עריכה לשונית וספרותית וירד לדפוס. יש בו 300 עמודים של מסע מטורף: שיתופים בין אישה לאיש. מכתבים להשם יתברך. תובנות עלי דרך. תמצית ליבי ודמי בימים שעברתי בחושך. אגב, אני ממליצה לכל אחת לכתוב ולתעד את הלב שלה, זה נכס, ומי יודע? אולי גם את הלב שלך יוציאו לאור..."

תעודה למתמידת השליחות

ט' באדר ב' ה'תשפ"ד

לאחר מלחמה קשה, וצום של 18 שעות, בחרתי בחיים, הסכמתי לאכול. מה קרה אחר כך? זה כבר לא בתחום האחריות שלי... צריכה רק כוח. כוח, ועוד כוח, כוח, להתמודד עם רצון ה'.

מה מחזק אותך ברגעים הקשים?

"לפעמים בתוך הקושי והמצוקה אני נזכרת באור החיים הקדוש שחיזק אותי בהבנת הערך של ילד יהודי. כידוע, לצדיק הזה לא היו ילדים. אם היו שואלים אותו אם היה מוכן להקיא תשעה חודשים ברצף בשביל להביא ילד, לא היה מסכים? ברור שכן. "יש לי תלמידה שמחכה חמש עשרה שנה לילד. אם היו אומרים לה שכך ההריון שלה היה נראה, היא לא הייתה מסכימה? בוודאי שכן.

"הנה דיבור מכונן מהאור החיים הקדוש: כשמשה רבינו יוצא לגאול את עם ישראל, בפרשת שמות, נאמר לו מפי ה' "לכה ואשלחה". שואל האור החיים: אם אתה הולך למה אני שולח, ואם אני שולח למה אתה הולך? ומבאר: יש לצאת לשליחות, ויש התמדת השליחות. קיבלתי שליחות להיות בהריון, ואני מתמידה בתוך השליחות הזו כל יום מחדש. כל יום אני אוכל ואתרוקן, וארגיש שעוד רגע אני אמות על קידוש השם. בסוף ההריון אפילו כתבתי לעצמי תעודת 'מתמידת השליחות' בחתימת האור החיים הקדוש... ההסבר הזה נתן לי הרבה כוח. ויותר מזה: למדתי שהכל נמצא בתורה הקדושה שלנו. זה כל כך נותן כוח לראות שגם הרגשות שלנו כתובים בתורה, ולכן חשוב לי בתוכנית הכשרת מאמנות שאישה תלמד מקורות על הנפש, כי פתאום היא מבינה שהיא נורמלית שקשה לה להתמיד, וכך גם ביחס לעוד הרבה דברים שקשים לנו – הנה אפילו משה רבנו היה צריך את החיזוק מהשם יתברך להתמיד...

"ולך, הקוראת, גם את מתמידה בשליחותך, ואת מוזמנת לכתוב גם לך תעודת מתמידת השליחות. זה נותן כל כך הרבה כוח למלא את עצמנו מתוך עצמנו. אני זוכרת שרציתי שיכתבו לי את התעודה, שמישהו יסתכל עליי, יעריך אותי, יכתוב לי - אז פשוט למדתי עם השנים למלא את עצמי, מבפנים. תנסי, זה נותן הרבה יותר מפידבק חיצוני חולף".

איך מחזיקים מעמד?

"בהריון האחרון לא הגעתי למקומות קשים בנפש, ברוך השם. הייתי שם בשביל עצמי.

ידעתי שמותר שיכאב לי. מותר שיהיה לי קשה. מותר לי לשנוא את העולם. כל מה שאני מרגישה הוא נורמלי. אף אחד בעולם לא היה רוצה להתחלף איתי בניסיון הזה.

"עברתי מסע של אהבה עצמית. לקבל אותי כמו שאני. להעריך את עצמי שבחרתי להיכנס להריון הזה. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא יכול בשנייה אחת לבטל ממני את המחלה הזו. אבל כרגע, כל עוד הוא לא מחליט זאת, אני אמשיך כך. אני בידיים שלו. לפעמים ניקרה בי שאלה כואבת: אם הוא אוהב אותך, למה הוא לא גואל אותך? ואז אני באה אליו ושואלת: למה אתה עושה לי את זה, אבא? וכאן אני צריכה להשתיק את הקולות המחלישים ולהגיד בתוקף: אבא, אתה כן אוהב אותי! אני מאמינה שככה ממש זה הכי טוב!

"אני מלווה נשים בקליניקה וגם בתוכנית הכשרת מאמנות, ואני חשופה לכל כך הרבה כאב וניסיונות של נשים. אבל בכל כאב, עמוק ושורף ככל שיהיה, כשלאישה יש את עצמה, כשהיא מבינה שמה שהיא עוברת הוא נורמלי, ושהיא בסדר ומותר לה שיהיה לה קשה ואפילו קשה מאוד, יש כזו הקלה בנפש! כן, אני עוברת ניסיונות וקשה לי, אבל זה לא אומר עליי כלום, חוץ מזה שאני אלופת העולם שאני ממשיכה להתמודד, להאמין, ולהיות בשביל עצמי".

טל, לסיום, אם מותר לשאול... מהו החלק הכי קשה לך בניסיון?

"אחד הדברים הכי קשים עבורי, זה לעצור את העשייה שלי. בהריון הכול נעצר בבת אחת. נשים שאמורות להתחיל לימודים איתי, נשים שאני מלווה בתהליך טיפולי – תהליכים שנמצאים באמצע וזקוקים לי נואשות – הכל עוצר. זה קשוח מאוד, בעיקר נפשית ומקצועית, וגם כלכלית. את לא מפרנסת ולא כלום. מה שעזר לי בניסיון הזה ויכול לעזור לכל אישה בכל ניסיון, זה לדעת מה בשדה שלי ומה לא בשדה שלי, מה באחריותי ומה לא. כשאני מושבתת לחלוטין עם 100 אחוז נכות, מתפקידי ללוות נשים? ברור שלא. מתפקידי לתת כוח לאחרים? ברור שלא. מתפקידי לפרנס? גם לא. כל אלו בשדה של השם יתברך לדאוג לאותן נשים וגם לפרנס אותנו בתקופה כל כך קשה. מה שבשדה שלי ובאחריות שלי, זה רק לדאוג למצב רוח שלי, להיות בנוכחות בתוך הלב שלי. להתאמץ לחייך לילדים, לא לצרוח על הבלגן בבית, 'פשוט' להיות בטוב במה שאני כן יכולה. אז יש לנו כאן שני טיפים: אחד, לזהות מה באחריותך ומה לא. שתיים, לא לחשוב 'הכל לא...', 'וכלום...' ו'אף פעם...', אלא לראות מה כן. רגע ועוד רגע מצטברים לנצח של חיים שלמים". גם כאן מביאה לנו טל חיזוק מיוחד, הפעם מבעל התניא: "בעל התניא אומר, 'והנה השם ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי'. השם בודק אותנו בכל רגע ויודע אם אנחנו עובדות אותו או לא. בהריון כל הזמן אמרתי שזה עבר כבר את המסירות נפש, כי אין לי כבר נפש למסור ולא גוף... אני בקושי מושיטה יד שידקרו אותי, ואם לא מצליחים - לוקחים אותי למיון. אני אומרת להשם יתברך בכל ליבי בכל דקירה מחדש: 'אבא, אתה בוחן כליות ולב, אתה יודע שלא נשאר לי כלום מעצמי... אין לי מה לתת לך שלא נתתי, כולי שלך'. עם המילים האלה ילדתי, עם התחושה הזאת שאתה חי ומוסר את הנפש שלך עד הסוף על השם יתברך. זה מדהים, זו תחושה של חיבור עמוק להשם יתברך שמגיעה בנסיונות גדולים, ואנחנו רוצים להרגיש אותה ביום יום", משתפת אותנו טל בקרבת האלוקים האדירה שחוותה דווקא במצולות, ונותנת לנו אוצרות רוח להעריך את החיים ואת הכוח להביא חיים.

צ'ק ליסט להתמודדות רגשית במצבי שגרה ומשבר:

להקשיב ללב שלנו, אנחנו אלה שיודעים הכי טוב מה נכון עבורנו.
להעריך את החיים הפשוטים, את השגרה, גם בלי טלטלות קשות.
לבחור לחיות את החיים במלואם, כמה שמתאפשר לנו.
ברגעים קשים יוצאת האמת הטהורה שלנו. בואו נכבד אותה, את הנשמה שלנו שיודעת בפנים למה היא זקוקה.
כשקשה לנו - ולא לרגע אחד, אלא לאורך תקופה בה אנחנו מרגישים זקוקים לעזרה רגשית - זו לא בושה אלא גבורה וכוח ללכת לבקש עזרה מקצועית.
אני בסדר! לא משנה מה מציק לי בלב, אני בסדר, אני נורמלית ואני לא אשמה. אם זה מציק לי מאוד, אדאג לעצמי ולרגשות שלי.
לזכור למה אנחנו עושים את הבחירות שלנו בחיים. אני בוחרת את החיים שלי, גם בתוך הניסיונות. אשאל את עצמי: למה זה מה שאני עושה? למה זה מה שאני בוחרת?
הניסיון לא בבחירה שלי, אבל ההתמודדות שלי איתו – תמיד בבחירה שלי.
לא להסתירי את הכאב שלי, חוץ מאגו לא ארוויח מאומה.
גם למשה רבנו היה קשה להתמיד. אם גם לי קשה, סימן שאני נורמלית....
לכתוב ולתעד את הלב שלי, זה נכס לעצמי.
למלא את עצמי מבפנים, זה נותן הרבה יותר כוח מפידבק חיצוני חולף.
לזהות מה באחריותי ומה לא. להיות רק בשדה שלי, בלי להחליט מה אחרים צריכים לעשות למעני.
לא לחשוב 'הכל לא...', ו'כלום...' ו'אף פעם...', אלא לראות מה כן. רגע ועוד רגע מצטברים לנצח של חיים שלמים.
לשאול את עצמי בסיום יום: מה רציתי ועשיתי היום בשביל השם יתברך?