הנושאים החמים
בס"ד
מאמר קצת מאת רות פ' יועצת חינוכית תורנית
כמה פעמים אפשר לבקש מהילד להכנס למקלחת?
ישנם הרבה הורים העומדים נבוכים מול השאלה למה הילד לא מקשיב לי? הם משתדלים להעביר לו את המסר בכל מיני צורות ולעיתים קרובות מרגישים תחושת תסכול וחוסר אונים אל מול זה שהילד לא נענה. ישנה התמודדות נפוצה שההורה מתאר שהילד מעין "חירש" לדרישות המשמעת. ההורה מבקש לאסוף והילד מתעלם. ההורה מבקש שהילד יבוא והילד פשוט לא שומע ולא מתייחס.
עבודה עם כלים נכונים יסייעו בתחושה של ההורה ליצירת אמון מול הילד. עפ"י הרב יחיאל יעקובסון, ישנם יותר ויותר הורים ומחנכים, הנוטים למתוח ביקורת על הילד גם על דברים שוליים מאוד וחסרי משמעות. הם מבקרים אותו על כל צעד ועל כל שעל וכל עניין פעוט שהילד עושה, תופס אותם במוכנות לתגובה אינסטינקטיבית כמעט למאורע. "למה אתה עושה ככה לאחיך? מתי כבר תהיה כמותו רגוע", למה אתה נוגע? מה אתה לא שומע? למה אתה לא יכול לבוא כשאני מבקשת? וכו'...
גם כשההורים מודעים לבעיה הם אינם מצליחים להתאפק. הם יודעים שהדבר יוצר מתח בבית ובכל זאת מרגישים שאם לו רק יגידו את המשפט הנכון, אזי יצליחו לתקן את נפשו של הילד והכל ישוב על מקומו בשלום.
אם ילד נורמלי במהלך היום יקח ויפנים את הביקורת שאנו בתור הורים ומחנכים נותנים על בסיס יום יומי, סביר להניח שהוא ייצא מדעתו. הילד לא יכול לשאת זאת. לפיכך בורא עולם עשה חסד עם אותם ילדים שסופגים כ"כ הרבה הערות ופשוט הפך אותם למעין "חירשים" להערות שמגיעות לכיוונם. הורים רבים מתארים שהילד פשוט לא שומע. כמו שמורותי היתה אוהבת לתאר בעבר, אני מדברת והמילים נכנסות לך באוזן אחת ויוצאות מהשניה. כן, כך באמת המצב. ננסה לתאר מצב שאנו מדליקים מזגן. ברגע שהמזגן נדלק אנו נשמע אותו. אם הוא ימשיך לפעול כל זמן שאנו פועלים בשיגרת יומנו אנו כבר לא נשמע את המזגן כי הוא כל הזמן עובד. כך עובדת הביקורת- ככל שנציין לילד במה התנהגותו לא תקינה, כך הילד לא יצליח לשמוע אותנו. בדיוק כמו שאנחנו לא שומעים את המזגן לאחר כמה שעות שהוא פועל.
אז איך ניתן להוריד ביקורת ולבנות יחסי אמון מול הילד באופן שירצה להקשיב לנו?
צורת התמודדות אחת היא להבין את עולמו הפנימי של הילד. להבין את העולם מצורת מבטו. ננסה לתאר לעצמנו שיש לידנו איש שמדבר אלינו וכל הזמן מציין איפה היינו לא בסדר. לאחר זמן מה היינו רוצים להפטר מהקול המעיק הזה. נכניס את עצמנו לנעליו של הילד שלא יכול להפטר מהקול שלנו וננסה לפתור אותו בעצמנו מזה. ננסה גם לשאול כמה האישיות שלנו בנויה מניסיון וכמה מביקורת "בונה"? האם כשנפלנו למדנו בעצם הנפילה ומעצם זה שאדם אחר בא לציין לנו להיזהר לא ליפול?
נדע להחכים ולדעת שהילד לומד מתוך ניסיון אישי שלו עם העולם ולא מתוך המילים שלנו כהורים.
מילים מיותרות יכולות רק לגרום נזק בטווח הארוך ליחסנו עם הילד ולביטחונו העצמי.
הפיתרון המעשי- הדרכה.
לנוכח הדברים, עלינו לתת לילד הצעה כיצד להתמודד עם הבעיה לא בשעת מעשה, אלא כהדרכה לפעם הבאה. ולא די בכך, אלא להקפיד לעשות זאת מתוך מקום אוהב בטונים נעימים ואוהדים, וכך נלך עם הילד ולא נגדו ונביא לשינוי מתוך הנאה של רצון לעשות טוב.
את המאמר כתבה הגב' רות פ' הי"ו מדריכת הורים, יועצת חינוכית, מרצה ומטפלת ריגשית.
מאמר קצת מאת רות פ' יועצת חינוכית תורנית
כמה פעמים אפשר לבקש מהילד להכנס למקלחת?
ישנם הרבה הורים העומדים נבוכים מול השאלה למה הילד לא מקשיב לי? הם משתדלים להעביר לו את המסר בכל מיני צורות ולעיתים קרובות מרגישים תחושת תסכול וחוסר אונים אל מול זה שהילד לא נענה. ישנה התמודדות נפוצה שההורה מתאר שהילד מעין "חירש" לדרישות המשמעת. ההורה מבקש לאסוף והילד מתעלם. ההורה מבקש שהילד יבוא והילד פשוט לא שומע ולא מתייחס.
עבודה עם כלים נכונים יסייעו בתחושה של ההורה ליצירת אמון מול הילד. עפ"י הרב יחיאל יעקובסון, ישנם יותר ויותר הורים ומחנכים, הנוטים למתוח ביקורת על הילד גם על דברים שוליים מאוד וחסרי משמעות. הם מבקרים אותו על כל צעד ועל כל שעל וכל עניין פעוט שהילד עושה, תופס אותם במוכנות לתגובה אינסטינקטיבית כמעט למאורע. "למה אתה עושה ככה לאחיך? מתי כבר תהיה כמותו רגוע", למה אתה נוגע? מה אתה לא שומע? למה אתה לא יכול לבוא כשאני מבקשת? וכו'...
גם כשההורים מודעים לבעיה הם אינם מצליחים להתאפק. הם יודעים שהדבר יוצר מתח בבית ובכל זאת מרגישים שאם לו רק יגידו את המשפט הנכון, אזי יצליחו לתקן את נפשו של הילד והכל ישוב על מקומו בשלום.
אם ילד נורמלי במהלך היום יקח ויפנים את הביקורת שאנו בתור הורים ומחנכים נותנים על בסיס יום יומי, סביר להניח שהוא ייצא מדעתו. הילד לא יכול לשאת זאת. לפיכך בורא עולם עשה חסד עם אותם ילדים שסופגים כ"כ הרבה הערות ופשוט הפך אותם למעין "חירשים" להערות שמגיעות לכיוונם. הורים רבים מתארים שהילד פשוט לא שומע. כמו שמורותי היתה אוהבת לתאר בעבר, אני מדברת והמילים נכנסות לך באוזן אחת ויוצאות מהשניה. כן, כך באמת המצב. ננסה לתאר מצב שאנו מדליקים מזגן. ברגע שהמזגן נדלק אנו נשמע אותו. אם הוא ימשיך לפעול כל זמן שאנו פועלים בשיגרת יומנו אנו כבר לא נשמע את המזגן כי הוא כל הזמן עובד. כך עובדת הביקורת- ככל שנציין לילד במה התנהגותו לא תקינה, כך הילד לא יצליח לשמוע אותנו. בדיוק כמו שאנחנו לא שומעים את המזגן לאחר כמה שעות שהוא פועל.
אז איך ניתן להוריד ביקורת ולבנות יחסי אמון מול הילד באופן שירצה להקשיב לנו?
צורת התמודדות אחת היא להבין את עולמו הפנימי של הילד. להבין את העולם מצורת מבטו. ננסה לתאר לעצמנו שיש לידנו איש שמדבר אלינו וכל הזמן מציין איפה היינו לא בסדר. לאחר זמן מה היינו רוצים להפטר מהקול המעיק הזה. נכניס את עצמנו לנעליו של הילד שלא יכול להפטר מהקול שלנו וננסה לפתור אותו בעצמנו מזה. ננסה גם לשאול כמה האישיות שלנו בנויה מניסיון וכמה מביקורת "בונה"? האם כשנפלנו למדנו בעצם הנפילה ומעצם זה שאדם אחר בא לציין לנו להיזהר לא ליפול?
נדע להחכים ולדעת שהילד לומד מתוך ניסיון אישי שלו עם העולם ולא מתוך המילים שלנו כהורים.
מילים מיותרות יכולות רק לגרום נזק בטווח הארוך ליחסנו עם הילד ולביטחונו העצמי.
הפיתרון המעשי- הדרכה.
לנוכח הדברים, עלינו לתת לילד הצעה כיצד להתמודד עם הבעיה לא בשעת מעשה, אלא כהדרכה לפעם הבאה. ולא די בכך, אלא להקפיד לעשות זאת מתוך מקום אוהב בטונים נעימים ואוהדים, וכך נלך עם הילד ולא נגדו ונביא לשינוי מתוך הנאה של רצון לעשות טוב.
את המאמר כתבה הגב' רות פ' הי"ו מדריכת הורים, יועצת חינוכית, מרצה ומטפלת ריגשית.
