הנושאים החמים
שמחת תורה, שש בבוקר, טילים. אזעקות. מחבלים. חדירות.
המדינה כולה עוברת לדום, קופאת.
הצבא נתפס לא מוכן, נחשף בעליבותו, בקלונו. קומץ יחפנים, בטישרטים גנובים, כיסחו מהשורש, את ה"כוחי ועוצם ידי".
איכה ירדוף אחד אלף, אומר הפסוק, קוראת השירה. ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם, והשם הסגירם. ממש כך.
ציבור הטועים, הלא מאמינים, נתפס מופתע, מושפל. מקור גאוותם נלקח מהם.
גם התגובה לא איחרה לבוא, צפויה כתמיד. "תנו לצה''ל לנצח". קראו השלטים. "מאוחדים בעורף – מנצחים בחזית". הכריזו מחנה אין ימין – אין שמאל.... "מכריעים את עזה עכשיו" זעקה כותרת בגשר קוקה – קולה.
● ● ●
גם בציבור שלנו, שומר התורה והמצוות, מתעוררים האנשים, מבינים את גודל המכה, קולטים שגם הם חייבים לעשות משהו, לשאול את השאלה הנצחית, התמידית.
"מה השם רוצה מאיתנו?"
במה צריך להתחזק, איפה נכשלנו, מה פספסנו, שואלים את עצמם אלפי אנשים, ומוסיפים משבצות לסדר יומם. עוד פרק תהילים, חצי שעה תענית דיבור, אמץ חייל, וכו'....
וזה נפלא, מעורר, מרגש אפילו. אלפי אנשים, מכל צדי הקשת, מפנים עוד משבצת ביום, נותנים אותה לקדוש ברוך הוא. אולי, הם מקווים, אולי זה מה שהוא רוצה מאיתנו, אולי עכשיו נוכל לשבת בשקט, לחיות בשלווה.
● ● ●
מה השם רוצה מאיתנו, שאלת השאלות, חדר הבריחה של הציבור החרדי.
מלחמת המפרץ....
יאללה, להתחזק במשהו.
מלחמת לבנון....
יאללה, להתחזק במשהו.
באג אלפיים....
יאללה, להתחזק במשהו.
קורונה....
יאללה, להתחזק במשהו.
ועכשיו מלחמה.
אז להתחזק בעוד משהו.
ומשהו, משהו פה נראה שגוי, לא עובד. אנחנו כל פעם מתחזקים, מוסיפים משהו, ומקבלים מכה נוספת. ושוב, שוב מכה השאלה, אז מה אם כן, השם רוצה מאיתנו?
● ● ●
כשילד בוכה צורח, אמא נותנת לו סוכריה, או שוקולד.
מה קורה אם הוא עדיין צורח?
הוא מקבל עוד שוקולד.
ואם הוא עדיין צורח?
בסוף אמא תישבר, והוא יקבל עוד שוקולד.
אבל אם נתנו לו את כל החפיסה, והוא עדיין צורח, אז כנראה, יש לומר, שהבעיה שלו זה לא שהוא רוצה שוקולד. יש פה משהו אחר.
להבדיל, ושוב להבדיל, ועוד הפעם, אם בכל פעם, הקב''ה מכה, ואנחנו נותנים כביכול את השוקולד שלנו, ומקבלים עוד מכה, כנראה זה לא מה שהוא רוצה מאיתנו, בכלל לא.
● ● ●
תרבות המערב שבתוכה אנו חיים, עסוקה כולה במרדף אחר דבר אחד בלבד. מקסימום נוחות, עם מינימום מאמץ.
בהתחלה, כשזה נכנס, זה עוד היה בשביל לעזור, להקל על החיים.
רכב, מכונת כביסה, טלפון.
אחר כך זה כבר נהיה בית חכם. רק תדבר עם המזגן, תיתן פקודות למכונת קפה, והכל יגיע אליך, אל תצא מאזור הנוחות שלך, לעולם לא. אתה רק תשב, ותחשוב.
ואז, כשאנשים הפכו לעוד כרית על הספה, שרק מוחם עוד פועל, החליט מישהו שגם זה קשה מדי. בינה מלאכותית. אל תחשוב אפילו.
ואי שם, תקועים איפשהו באמצע, נמצאים אנחנו. הציבור האמוני.
לא, לא השתחררנו מכל עול, משועבדים אנחנו לדתנו. אך עדיין, גם בנו נכנסה השאיפה, הדרישה, שאף אחד לא יגע באזור הנוחות שלנו. יבקש שנצא מלוחות ההרגל.
וכך, כך נוצרה חלוקה ברורה. יש אותי, ויש את הקב''ה. אני לא נוגע בשלו, והוא לא נוגע בשלי.
אז אני יבוא כל בוקר לתפילה. אני ילמד גם, ויעשה חסד. אפילו ישלח סנדוויצ'ים לחזית. את כל דף הדרישות אני ימלא. מה ששלך, אני לא נוגע.
אבל מצד שני, אתה ריבונו של עולם, אל תיגע במה ששלי. אל תיכנס לי יותר מדי לחיים. תן לי לחיות עם החדשות, עם העיתונים, עם העולם. את העולם....
את כל מה שביקשת, נתתי. אבל זה, זה האזור שלי. זה תשאיר לי לבד.
ואז מגיעה המכה, ואנחנו ישר שואלים, מה השם רוצה מאיתנו? מסיקים שהוא שוב העלה את המחיר, רוצה יותר מהחלק שלנו, עוד קוביית שוקולד.
אז אנחנו נותנים לו. חצי שעה תענית דיבור. עוד חלק ביום לטובת הקב''ה. עוד קובייה.
ושוב מכה, אז שוב, שני פרקי תהילים אחרי כל תפילה, עוד קובייה.
ושוב מכה, ועוד קובייה, ואז יום אחד, אנחנו מגלים שנגמרה החפיסה, נתנו לקב''ה את כל סוגי החיזוקים, ועדיין יש מכות.
ושוב פורחת עולה השאלה, מה הקב''ה רוצה מאיתנו.
● ● ●
והתשובה, התשובה היא אחת. קשה לעיכול ככל שתהיה.....
הקב''ה, לא, רוצה, מאיתנו, כלום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא, אין שום דבר שעוד לא נתנו, הענקנו, קיבלנו.
הקב''ה לא רוצה מאיתנו, כי לא נשאר מה לרצות מאיתנו, נתנו הכל, חוץ מדבר אחד......
הקב''ה רוצה..... אותנו!!!!!!!
תנה בני ליבך לי, הוא קורא לנו.
אני פה, נמצא, מחכה לך. הוא מאותת. מחכה שנבוא אליו, ניתן את עצמנו.
ואנחנו זורקים לו קוביות. שוקולד, סוכריות.
ניתן לך הכל, אנחנו אומרים לו, נתחזק בהכול. רק תשאיר אותנו בשקט, אל תיגע באזור הנוחות שלנו.
נכניס בשבילך משבצות לסדר היום שלנו. כן, נכניס, אבל לסדר היום שלנו.
ואנחנו נותנים עוד, ועוד, ומוותרים על עוד, ועוד.
ולא מוכנים להבין, לשמוע, לקבל. את הקריאה, הבקשה.
קול דודי דופק, פתחי לי.
הוא לא רוצה עוד משבצות בשבילו. עוד חתיכות.
הוא רוצה "ושכנתי בתוכם". בתוכו של כל אחד ואחד.
לא שהבית מדרש יהיה שלו, והבית שלנו, הסדר שלו, והבין הסדרים שלנו.
הוא רוצה שגם בבית, גם בבין הסדרים, נחייה איתו. לצידו.
שנחדל להיות עבדים, למלא טבלאות, מצוות אנשים מלומדה, וכשתצא החמה מנרתיקה, כשנקבל פטור, נצא מבעטים מן הסוכה.
שנייחל, נצפה, נרצה, ישקני מנשיקות פיהו, אני לדודי ודודי לי.
שלא יצטרך לשלוח ידו מן החור, כדי לזכות למבטינו.
שנחפש, בהסתרה שבתוך ההסתרה, לא את המסרים, לא את הסימנים, את אבא, אותו עצמו.....
רוצים לקרוא עוד?
תוכלו להיכנס כאן אל הבלוג שלי, בהנאה.
