הנושאים החמים
אחת שאלתי: רק ילד אחד
כתיבה: חוי אייזנבאך
במסע המשותף שלהם להקמת משפחה יש התחלה וסוף: רווקות מאוחרת שהסתיימה בחתונה, ייאוש שבסופו תקווה גדולה וציפייה ארוכת שנים שנחתמה ברגע אחד של בכי טהור • אך את הדרך הקשה לא יכולים היו נעמי ויחיאל לעבור לולא התמיכה של בוני עולם • שבוע לפני יום הדין, מאות זוגות אותם מלווה הארגון עדיין לא הגשימו את משאלתם האחת: להפוך להורים
כבר בפגישה השניה עם מי שעתיד להיות בעלה, היה חשוב לה לשקף את 'הבעיה הגנטית' שקיימת אצלם במשפחה: "לכל האחיות שלי יש זוג תאומות, גם לבני דודים". הוא צחק שהלוואי וגם הם יזכו ב 'מום' הזה, וגם היא צחקה כל הדרך לחתונה. הרבה שנים הם חיכו האחד לשניה, לרגע שיזכו לעמוד יחד תחת החופה. אז ילדים? הם כנראה יגיעו בזוגות.
אך המציאות שטפחה על פניהם לא קיבלה אפילו מאה ימי חסד. שלושה חודשים אחרי החתונה מצאה את עצמה נעמי מול רופאת נשים חמורת סבר ששלחה אותה לבדיקות מקיפות. משם הדרך לטיפולי פוריות הייתה קצרה וכואבת. הזחיחות החליפה את מקומה בהכנעה גמורה אל מול המצב החדש והחלום על משפחה הפכה למשאלה: רק אחד. אבא שבשמיים תן לנו רק ילד אחד.
השנים הבאות נעו בין ייאוש לדמעות. בין עוד טיפול שנכשל להודעה לקונית של מנהלת המחלקה: "לא יהיו לכם ילדים בדרך טבעית". נעמי ויחיאל ניסו הכל. זה לא היה קל לבקש עזרה, אבל הרצון העז לזכות בזרע של קיימא היה חזק מכל בושה. הם פנו לעסקן השכונתי, חיטטו רגליים לרב מקובל ביישוב נידח, והדפקו וירטואלית על כל כתובת מייל אפשרית. אך כל פניה הסתיימה במפח נפש.
את היועץ הרפואי של בוני עולם הכירה נעמי כמעט במקרה, בעקבות פרוצדורה רפואית שנאלצה לעבור. פתאום, אחרי שכמעט איבדה אמון בבני אדם, היא קיבלה חזרה לא רק את האמון, אלא גם את האמונה. משם המסלול לנס הפרטי שלהם היה בטוח. בטוח כמעט כמו הקול של היועץ מטעם בוני עולם שליווה אותם בכל שעה, רגוע ונוסך תקווה.
בוני עולם היו השליחים הטובים לקשר את נעמי עם טיפול ניסיוני בבית חולים במרכז הארץ. זה לא קרה ברגע, אבל אחרי שבע שנים, שלושה בתי חולים, 21 ניסיונות מייסרים, ומאות ליטרים של דמעות. הם זכו במתנה אחת מושלמת: תינוקת.
אם תשאלו את נעמי, היא תענה בחיוך כי אמנם ביצירת האדם שותפים שלושה. אך בנסיכה הפרטית שלה המלאכים של בוני עולם שותפים מלאים לזכויות היוצרים.
אל הסיפור של נעמי ויחיאל מצטרפים מדי שנה מאות זוגות, שכמוה נוצרים בתוכם רק משאלת לב אחת. רק אחת: לזכות בילד. בתינוק חי. ובימים בהם הכל מונח כף המאזניים, התחינה שלהם מתחזקת ומהדהדת, כמו קולו של השופר, סדוקה ומלאת שברים.
הם מתחננים אליך: "אל תטשני ואל תעזבני". זועקים בכאב: "אל תסתר פניך ממני". מבטיחים להמשיך להיאחז בתקווה, גם אם תקום עליהם מלחמה, מלחמה על חיים חדשים שהם מייחלים להביא לעולם. הם מבקשים שתעזור להם להגשים את משאלתם האחת: לזכות לחבוק ילד עוד השנה. אחת שאלתי.
