תכירו את שבי, ילדה מתוקה בת שמונה, עם עיניים גדולות וסקרניות וחיוך שובב. אבל... לשבי יש בעיה קטנה. היא כל הזמן מרגישה כאילו משהו מציק לה מאחורי הגב, מין גירוד כזה שהיא לא יכולה להגיע אליו. היא מנסה להסביר לאנשים מה מעצבן לה, אבל היא לא יודעת מה בדיוק הדבר הזה שמציק לה כל כך.

כשאמא אומרת לה ללכת לישון, שבי מנסה להיכנס למיטה כמו כל הילדים. אבל אז היא מתהפכת שוב ושוב, מנסה למצוא תנוחה נוחה... משהו לא נותן לה להירגע. קשה לה להירדם, וזה ממש מתסכל אותה. בבוקר, כשמגיע הזמן לקום, שבי מרגישה כאילו משהו מושך אותה בחזרה למיטה, כאילו הכריות והשמיכה לא רוצות שהיא תלך.

בבית הספר המצב לא טוב יותר. כשהמורה קוראת לה להיכנס לכיתה, שבי רוצה להיכנס ולשבת כמו כולם. אבל הכניסה לכיתה מתבררת כמשימה מורכבת. היא מרגישה כאילו משהו גדול ומוזר דוחף אותה מאחורה. אם היא כבר נכנסת לכיתה, לשבת במקום אחד זה כמעט בלתי אפשרי.

יום אחד, אחרי שהיא גורמת בטעות לתיק של המורה ליפול, המנהלת קוראת לאבא ואמא של שבי ומבקשת מהם לקחת את שבי לאישה מיוחדת, שתגיד מה מציק לה ומה מפריע לה לתפקד. אבא ואמא מסכימים מיד. בצהריים אמא אומרת לשבי שהם הולכים למישהי שיכולה לעזור לה להרגיש טוב יותר, ושבי מסכימה, למרות שהיא לא מבינה איך האישה הזאת יכולה לעזור לה.

כשהם מגיעים, האישה המיוחדת מחייכת לשבי ומזמינה אותה להיכנס לחדר קטן. היא שואלת בעדינות איך היא מרגישה, ושבי מנסה לתאר את התחושה המוזרה בגב שלה. האישה מבקשת ממנה להסתובב, להתכופף קצת, ולעמוד ישר. לאחר מכן היא אומרת לשבי להמתין רגע כי היא יוצאת להביא משהו.

כשהאישה חוזרת, שבי מסתובבת לראות מה היא מביאה, ולהפתעתה, היא רואה את עצמה. האישה מחזיקה מראה גדולה, ושבי מבחינה בשתי כנפיים גדולות, אדומות ומבריקות שפרושות מאחוריה! "אלה הכנפיים שלך," אומרת האישה בחיוך רחב, "את ילדה מיוחדת, והכנפיים האלה מעניקות לך משהו מיוחד שאין לאף אחד אחר."

שבי מביטה בכנפיים, ולא יודעת מה לחשוב. הכנפיים יפות, יפות ומיוחדות. אבל עכשיו היא מגלה שהן גם הסיבה לכל הבעיות שלה. האישה ממשיכה ואומרת: "הכנפיים גורמות לך לתחושה המציקה בגב. בזכותן תגלי שיש לך יכולות שאין לאף אחד, אבל הן גם מפריעות לך לשבת בשקט ולהשתלב עם כולם. אם תרצי, אפשר לקצץ את הכנפיים כל בוקר. זה קצת יכאב, אבל אז יהיה לך הרבה יותר נוח."

שבי מרגישה פתאום סערה בלב. היא מרגישה שהיא אוהבת את הכנפיים, שהן חלק ממנה והן גם הופכות אותה למיוחדת. "לא!" היא אומרת בהחלטיות. "אני לא רוצה לגזור אותן. ככה ה' ברא אותי, אז זה בטוח טוב בשבילי, ואני לא רוצה לשנות את זה." אבא ואמא מחליפים מבטים, ואז אמא אומרת: "זה בסדר, שבי. אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאת. אם את לא רוצה לגזור את הכנפיים, את לא חייבת. וכשתחליטי שאת רוצה לגזור אותם- נעזור לך בשמחה."

באותו לילה, שבי מנסה להירדם עם הכנפיים, אבל זה קשה. הכנפיים דוקרות לה את הגב ודוחפות את השמיכה. למחרת בבית הספר, היא שוב נתקלת בבעיה כשהכנפיים שלה נדחפות בדלת הכיתה ומפילות חפצים. שבי מרגישה נבוכה, היא לא רוצה להפריע, אבל הכנפיים לא נותנות לה מנוחה.

כך הכנפיים מלוות אותה גם באוטובוס, ברחוב ובמכולת. מציקות לה ולכל מי שנמצא בקרבתה.

אחרי יום ארוך ומעייף, שבי חוזרת הביתה ואומרת לאמא בקול שקט: "אמא... אולי בכל זאת נקצץ לי את הכנפיים? הן כל הזמן מפריעות לי." אמא מחבקת את שבי בחום, לוקחת את המספריים המיוחדות וקיצצה בעדינות את הכנפיים. שבי מרגישה דקירה קטנה, קצת דמעות עולות לה לעיניים, אבל ברגע שהכנפיים נגזרות, היא מרגישה פתאום הרבה יותר קלילה, אבל אז היא עומדת מול המראה, נוגעת בגב שלה ופתאום נהיה לה עצוב.

"זהו, את ילדה רגילה" אומר לה קול מרגיז בלב "את כבר לא מיוחדת יותר מכל החברות שלך, אין לך שום דבר מיוחד שלהן אין."
הקול הזה מלווה את שבי עד הערב. כשאבא חוזר, הוא רואה שהיא עצובה. הוא ניגש אליה, ופתאום שם לב---

"שבי," הוא מחבק אותה בחום. "איזה גיבורה שאת, שהסכמת לחתוך את הכנפיים! לרוב, ילדים מתעקשים להישאר עם הכנפיים האלה. ואז אין להם חברים, כי הם מרביצים כל היום. וכל היום כועסים עליהם, כי הם הורסים דברים. מפריעים לעצמם ולסביבה." אבא מחייך אליה חיוך גדול, ודמעה נוטפת לה מהעין. הוא אומר דברים נכונים שמשמחים אותה.

"אבל את התגברת. ועכשיו את כמו כולם. כמעט כמו כולם. כי אומנם אין לך את הכנפיים, אבל עדיין את יכולה לעוף.
בלעדיהן."


תודה ל @הדסושית על התמונה...