הנושאים החמים
יצאתי מהבית לנסיעה לעבודה וביתי בת ה-10 ביקשה ממני לקחת אותה לחנות
"אני נורא ממהר" עניתי לה.
"אבל זה בדיוק בדרך" היא התחננה.
אנו מגיעים למקום, ומתברר שזה לא כאן... והוויז בדיוק לא עבד...
נכנסתי ללחץ, מה אני יוריד אותה באמצע הרחוב?
ואז אני שומע אותה אומרת: "סליחה, לא נעים לי שבגללי אתה מאחר..."
האמת, נורא התרגשתי. התפעלתי שילדה בת 10 מסוגלת להגיד כזה משפט.
אני כל החיים מתאמץ כדי שהילדים שלי, גם הקטנים, יצליחו להביע רגשות, יצליחו לשתף.
בעיני זה החוסן הגדול ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.
מותר לך להרגיש הכל. תוכל לספר לי הכל.
שמחתי. הרגשתי שיש פרי למאמצי.
איך הגבתי לה? ככה: "מה פתאום סליחה, את הכי חשובה לי!!"
מה לדעתכם היה קורה אם היא לא היתה אומרת לי את זה?
אי אפשר לדעת.
יכול להיות שכלום,
אבל יכול להיות שהיא היתה מרגישה דפוק ונשארת עם זה לבד.
ובהצטברות עוד ועוד סיפורים כאלה הייתה מכניסה לה לראש שהיא אחת שמטרידה והיא לא חשובה מספיק, רק העבודה של אבא חשובה...
מה שקורה לילדים, זה שהם תלותיים בהורים שלהם, ולכן חלקים בתוכם שההורים לא 'מרוצים' מהם, הילדים פשוט מוחקים אותם.
ואז הילדים האלה, כמבוגרים, באים לטיפול רגשי.
ומה המטפל עושה?
פשוט, מייצר בחדר חוויה מתקנת שמותר לאדם להרגיש הכל כדי להתחבר לחלקים בתוכו שמתו, שנבגדו. וכך הוא מתחיל לחזור לחיים.
אז למה, למען ה', לקלקל ואחר כך לתקן?
בואו נשתדל לתת לילדינו כבוד לכל החלקים שלהם, ככה הם לא יצטרכו למחוק את זה וגם לא יצטרכו טיפול רגשי לתקן את זה...
איך עושים את זה?
פשוט: שבו על הרצפה!
אימהות עושות את זה באופן טבעי.
אבות? מי שעושה את זה שיצביע.
כדי שיילד יוכל להיות מה שהוא באמת, ולשתף את ההורים בחייו, הוא חייב להרגיש שהם איתו ושהוא לא יקבל ביקורת.
בשביל זה, צריך לרדת לגובה העיניים שלו.
לשפה שלו.
זה במחוות. בתנועה פנימית בלב שלנו.
הילד ירגיש את זה, מבטיח לכם!
רוצים לנסות? תעמידו את הילד על השיש ותשבו אתם על הכסא. ותסתכלו לעינים שלו. ככה בערך הוא מרגיש כל פעם שאנחנו מדברים איתו
כהורים, אנו עסוקים, טרודים, מותשים מעומס החיים. ועוד עכשיו בבין הזמנים...
צריך לראות שהעומס הזה לא יגרום לנו לאבד את הקשב לחוויות הפשוטות של הילדים.
הרי גם בתוך העומס שלנו, נלווה אותם לרופא. אז הנפש, פחות חשובה?
בינינו, מי מאיתנו לא רוצה ילדים חיים?
אז יאלה לעבודה! פשוט, לכו לשחק מסירות כמה דקות עם הילדים...
וכמובן אם אתם כמבוגרים מרגישים שיש בכם חלקים שרוצים לחיות, אני כאן, מזמין אתכם אישית לתהליך טוב שימלא את החיים. זה אפשרי!
תודה שהקשבתם
נחמן
אם זה נגע בכם, הגיבו, גם במילה אחת...
אני קורא כל תגובה!
"אני נורא ממהר" עניתי לה.
"אבל זה בדיוק בדרך" היא התחננה.
אנו מגיעים למקום, ומתברר שזה לא כאן... והוויז בדיוק לא עבד...
נכנסתי ללחץ, מה אני יוריד אותה באמצע הרחוב?
ואז אני שומע אותה אומרת: "סליחה, לא נעים לי שבגללי אתה מאחר..."
האמת, נורא התרגשתי. התפעלתי שילדה בת 10 מסוגלת להגיד כזה משפט.
אני כל החיים מתאמץ כדי שהילדים שלי, גם הקטנים, יצליחו להביע רגשות, יצליחו לשתף.
בעיני זה החוסן הגדול ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.
מותר לך להרגיש הכל. תוכל לספר לי הכל.
שמחתי. הרגשתי שיש פרי למאמצי.
איך הגבתי לה? ככה: "מה פתאום סליחה, את הכי חשובה לי!!"
מה לדעתכם היה קורה אם היא לא היתה אומרת לי את זה?
אי אפשר לדעת.
יכול להיות שכלום,
אבל יכול להיות שהיא היתה מרגישה דפוק ונשארת עם זה לבד.
ובהצטברות עוד ועוד סיפורים כאלה הייתה מכניסה לה לראש שהיא אחת שמטרידה והיא לא חשובה מספיק, רק העבודה של אבא חשובה...
מה שקורה לילדים, זה שהם תלותיים בהורים שלהם, ולכן חלקים בתוכם שההורים לא 'מרוצים' מהם, הילדים פשוט מוחקים אותם.
ואז הילדים האלה, כמבוגרים, באים לטיפול רגשי.
ומה המטפל עושה?
פשוט, מייצר בחדר חוויה מתקנת שמותר לאדם להרגיש הכל כדי להתחבר לחלקים בתוכו שמתו, שנבגדו. וכך הוא מתחיל לחזור לחיים.
אז למה, למען ה', לקלקל ואחר כך לתקן?
בואו נשתדל לתת לילדינו כבוד לכל החלקים שלהם, ככה הם לא יצטרכו למחוק את זה וגם לא יצטרכו טיפול רגשי לתקן את זה...
איך עושים את זה?
פשוט: שבו על הרצפה!
אימהות עושות את זה באופן טבעי.
אבות? מי שעושה את זה שיצביע.
כדי שיילד יוכל להיות מה שהוא באמת, ולשתף את ההורים בחייו, הוא חייב להרגיש שהם איתו ושהוא לא יקבל ביקורת.
בשביל זה, צריך לרדת לגובה העיניים שלו.
לשפה שלו.
זה במחוות. בתנועה פנימית בלב שלנו.
הילד ירגיש את זה, מבטיח לכם!
רוצים לנסות? תעמידו את הילד על השיש ותשבו אתם על הכסא. ותסתכלו לעינים שלו. ככה בערך הוא מרגיש כל פעם שאנחנו מדברים איתו
כהורים, אנו עסוקים, טרודים, מותשים מעומס החיים. ועוד עכשיו בבין הזמנים...
צריך לראות שהעומס הזה לא יגרום לנו לאבד את הקשב לחוויות הפשוטות של הילדים.
הרי גם בתוך העומס שלנו, נלווה אותם לרופא. אז הנפש, פחות חשובה?
בינינו, מי מאיתנו לא רוצה ילדים חיים?
אז יאלה לעבודה! פשוט, לכו לשחק מסירות כמה דקות עם הילדים...
וכמובן אם אתם כמבוגרים מרגישים שיש בכם חלקים שרוצים לחיות, אני כאן, מזמין אתכם אישית לתהליך טוב שימלא את החיים. זה אפשרי!
תודה שהקשבתם
נחמן
אם זה נגע בכם, הגיבו, גם במילה אחת...
אני קורא כל תגובה!
