הנושאים החמים
הוא רץ קדימה, מסתער, נחוש אל המטרה.
מדלג, מקפץ, צולח, מלא נחישות ותקווה.
הכול קל כל כך, פשוט, זורם בדיוק כשורה,
הכול עד לרגע שהוא נופל אל הבור, כשברקע חופרת מנגינה.
אבל הוא לא מוותר, לא מרים ידיים, הוא חוזר ומנסה מחדש,
ובסוף הוא מצליח, כובש את הארמון, וממשיך אל השלב הבא.
ולא, זה לא קל לו, לאיש הקטן עם הכובע האדום, ממש ממש לא.
היו שם בורות, הרים, מדרגות, חלזונות ירוקים, ועוד המון אתגרים.
אבל זה המסלול, הוא ידע, הנתיב היחיד, שיביא אותו אל המטרה.
אז הוא קופץ, נופל, ושוב קופץ, ונכשל, ואז שוב קופץ, ונכשל.
ואז, כמו כל אחד, הוא מרים ידיים, מתיישב על הרצפה , ושואל את עצמו, למה?
למה זה קורה לי? למה אני כל הזמן נכשל? למה כולם מצליחים ורק אני לא?
ועד היום, ברגע זה ממש, עוד יושב הוא שם על הרצפה, בוכה את מר גורלו,
ומסרב להתייחס לילד האוחז בגיימבויי ומתחנן שיזוז כבר, כי מה זה משעמם לו, והוא מת לשחק עכשיו.
סתתתתם. נראה לכם? זה אפילו לא קיים בתוכנה. המריו שלנו ממשיך לנסות,
יודע שאם מישהו תכנת את המשחק, אז אין דבר כזה לא אפשרי, אין אתגר לא עביר.
כל אבן, כל מכשול הם חלק ממערך מתוכנן, מחושב, ויחד, הם יוצרים משחק
מושלם, מלא אתגרים, כישלונות, אבנים, אבל חשוב מכל, וכתוצאה מהכול, ניצחונות מפוארים.
בשנת 1985 הוציאה חברת נינטנדו את המשחק המפורסם האחים מריו.
היה שם איש קטן, שקראו לו מריו, שבגדול היה בורח מחלזונות וכלבים, ואז נופל לבור,
ובסוף, הוא היה מצליח להגיע לסוף, רק כדי לגלות שאחרי שהוא יוצא מארמון הניצחון,
יש לו עוד שמונה מסלולים כאלה, וזה היה האחד הכי קל.
המשחק הזה הצליח, ולא סתם הצליח אלא ברמה שכולם דיברו עליו. שיחקו אותו,
בזבזו עליו שעות, וזה במקרה הטוב, והנדיר.
ואז אחרי שהילדים ישבו בבית שעות דבוקים למסך מנגן,
הם הגיעו למחרת לביתהספר, להחליף חוויות.
איך נשמעו אותם חוויות? יש שתי אפשרויות.
אופציה א' הולכת ככה.
ג'ק: תגיד לי סטיב, באיזה שלב אתה אוחז?
סטיב: את האמת, אני אוחז כבר בשלוש, ישבתי על זה כל האחרי צהריים, ואתה?
ג'ק: אני עדיין באמצע שלוש, אני מקווה לסיים אותו היום, מיד אחרי הלימודים.
ועכשיו אופציה ב'.
ג'ק: תגיד סטיב, הצלחת לא ליפול לבור? אני נפלתי המון, איזה לוזר אני.
סטיב: את האמת, לא. אבל אל תצחק עלי, הצלחתי לסיים את כל שלב שתיים בלי למות משום חילזון.
לעכשיו, חידה קטנה, איזה מבין השיחות הללו קרובה יותר לאמת?
אז אני לא יודע, ולכאורה גם אף אחד לא בדק, ולמרות זאת, אני מוכן להמר,
שמתוך אלפי שיחות כאלה, בכל בית ספר בארצות הברית, מעל 99% מהם, היו עם אופציה א'.
וזה, אני חייב לציין, טיפה מוזר.
כי בממוצע, כל ילד, נפסל עשרות פעמים, בעשרות סיטואציות שונות, בעוד שלנצח, הוא יכול רק פעם אחת.
אז מתבקש, שהילדים ידברו בעיקר, אם לא רק, על כל הבאגים האלה, שמפריעים לנצח, וכל הזמן מחזירים אותך להתחלה.
וגם אם לא, למה הם נפלו שוב, למה כשיצא מריו 2 ואז 3 ואפילו 5 ו ,6 ילדים המשיכו ליפול בפח, ולקנות משחק עם כל כך הרבה בעיות?
למה הם לא חיפשו משחק אחר, הרבה יותר נוח, שיש בו כביש ישר, אבן אחת קטנה, ויאללה, ניצחון?
והמפתיע הוא, שאף אחד ממכם, מעולם, לא שאל את עצמו את השאלה הזאת.
ויותר מזה, אפילו עכשיו אף אחד לא שואל אותה.
למעשה ברור לכולכם, שאם היה יוצא משחק כזה, עם בור אחד קטן וניצחון, אף אחד, אף פעם, לא היה משחק בו, לעולם.
כי זה כל הכיף, האתגר, שנופלים, ומתים, ומתאספים בבית הספר לספור ניצחונות.
אף אחד לא מתלונן על הבורות, כי הם יודעים שיש מישהו שתכנן אותם, כל אחד ואחד מהם, ושרק ככה יוצא משחק.
אז למה, למען השם, מה שכל כך פשוט לכל ילד בן ארבע וחצי בארצות הברית כבר עשרות שנים,
לא ברור לנו, אנשים בוגרים לבעלי דעה?
למה מספיקות כמה נפילות, בורות, או חלזונות טורפים, כדי שנשב על הרצפה ונרים ידיים?
למה אנחנו לא מסוגלים לקלוט, שזה כל הכיף, האתגר, המטרה.
שחיים של כביש וישר אל הארמון, זה לא חיים שמישהו רוצה באמת לחיות?
אז זהו, שיש מישהו, אחד, שמבין, קולט, יודע.
''שבע ייפול צדיק, וקם''
הצדיק.
הצדיק מבין, הצדיק יודע, הצדיק קולט, שככה, ככה בדיוק הולך המשחק, המהלך.
שלא משנה כמה הוא נפל, הוא צריך לקום, כי הוא לא נפל מהמשחק,
הוא נפל בתוך המשחק. הוא עדיין משחק. והוא בסוף גם ינצח.
אבל למה, למה רק צדיק נופל שבע וקם'', למה אנחנו לא מבינים את זה, אם זה באמת כל כך פשוט?
מה יש למשחק, או אפילו לילד באמריקה, שלנו אין?
והתשובה, היא איך לא, פסוק נוסף.
''וצדיק באמונתו יחיה''
זהו, זה הכול.
כי הסיבה שהילד, שנפל שבע מאות פעמים ממשיך לנסות, זה שהוא יודע שאם זה מה שאבא הביא לו ליום הולדת, אז חייב להיות שאפשר.
שום אבא לא נותן לילד שלו משחק מקולקל, ושום מתכנת לא בונה מרוץ בורות, שאי אפשר לסיים
הצדיק, באמונתו יחיה. הוא יודע שיש מתכנת, מנהיג לבירה, ששם אותו, המריו הקטן, על המרוץ הזה.
ואם ככה, אז כל בור, כל חילזון, הוא חלק מהמשחק, מהתכנית. ככה זה הולך.
למה הוא קם? למה לא?! הוא באמצע משחק, שמישהו תכנן, וחייב להיות שיש פה איזה נתיב, איזה דרך.
כי אנשים קונים את המשחק הזה כבר אלפי שנים, ויותר מכך, כי הוא מכיר את מי שבנה אותו.
ואבא, כמו שאמרנו, לא נותן לילד שלו משחק בלתי אפשרי.
למה הצדיק קם? זאת לא השאלה. זה מה שאמור להיות.
עכשיו התור שלנו, לשאול את עצמנו, למה אם ככה אנחנו לא ממשיכים לשחק,
למה אנחנו מוותרים כל כך מהר, והאם יתכן, אפילו אולי, שהבאג לא בתוכנה, אלא בנו.
מדלג, מקפץ, צולח, מלא נחישות ותקווה.
הכול קל כל כך, פשוט, זורם בדיוק כשורה,
הכול עד לרגע שהוא נופל אל הבור, כשברקע חופרת מנגינה.
אבל הוא לא מוותר, לא מרים ידיים, הוא חוזר ומנסה מחדש,
ובסוף הוא מצליח, כובש את הארמון, וממשיך אל השלב הבא.
ולא, זה לא קל לו, לאיש הקטן עם הכובע האדום, ממש ממש לא.
היו שם בורות, הרים, מדרגות, חלזונות ירוקים, ועוד המון אתגרים.
אבל זה המסלול, הוא ידע, הנתיב היחיד, שיביא אותו אל המטרה.
אז הוא קופץ, נופל, ושוב קופץ, ונכשל, ואז שוב קופץ, ונכשל.
ואז, כמו כל אחד, הוא מרים ידיים, מתיישב על הרצפה , ושואל את עצמו, למה?
למה זה קורה לי? למה אני כל הזמן נכשל? למה כולם מצליחים ורק אני לא?
ועד היום, ברגע זה ממש, עוד יושב הוא שם על הרצפה, בוכה את מר גורלו,
ומסרב להתייחס לילד האוחז בגיימבויי ומתחנן שיזוז כבר, כי מה זה משעמם לו, והוא מת לשחק עכשיו.
סתתתתם. נראה לכם? זה אפילו לא קיים בתוכנה. המריו שלנו ממשיך לנסות,
יודע שאם מישהו תכנת את המשחק, אז אין דבר כזה לא אפשרי, אין אתגר לא עביר.
כל אבן, כל מכשול הם חלק ממערך מתוכנן, מחושב, ויחד, הם יוצרים משחק
מושלם, מלא אתגרים, כישלונות, אבנים, אבל חשוב מכל, וכתוצאה מהכול, ניצחונות מפוארים.
֎ ֎ ֎
בשנת 1985 הוציאה חברת נינטנדו את המשחק המפורסם האחים מריו.
היה שם איש קטן, שקראו לו מריו, שבגדול היה בורח מחלזונות וכלבים, ואז נופל לבור,
ובסוף, הוא היה מצליח להגיע לסוף, רק כדי לגלות שאחרי שהוא יוצא מארמון הניצחון,
יש לו עוד שמונה מסלולים כאלה, וזה היה האחד הכי קל.
המשחק הזה הצליח, ולא סתם הצליח אלא ברמה שכולם דיברו עליו. שיחקו אותו,
בזבזו עליו שעות, וזה במקרה הטוב, והנדיר.
ואז אחרי שהילדים ישבו בבית שעות דבוקים למסך מנגן,
הם הגיעו למחרת לביתהספר, להחליף חוויות.
איך נשמעו אותם חוויות? יש שתי אפשרויות.
אופציה א' הולכת ככה.
ג'ק: תגיד לי סטיב, באיזה שלב אתה אוחז?
סטיב: את האמת, אני אוחז כבר בשלוש, ישבתי על זה כל האחרי צהריים, ואתה?
ג'ק: אני עדיין באמצע שלוש, אני מקווה לסיים אותו היום, מיד אחרי הלימודים.
ועכשיו אופציה ב'.
ג'ק: תגיד סטיב, הצלחת לא ליפול לבור? אני נפלתי המון, איזה לוזר אני.
סטיב: את האמת, לא. אבל אל תצחק עלי, הצלחתי לסיים את כל שלב שתיים בלי למות משום חילזון.
לעכשיו, חידה קטנה, איזה מבין השיחות הללו קרובה יותר לאמת?
אז אני לא יודע, ולכאורה גם אף אחד לא בדק, ולמרות זאת, אני מוכן להמר,
שמתוך אלפי שיחות כאלה, בכל בית ספר בארצות הברית, מעל 99% מהם, היו עם אופציה א'.
וזה, אני חייב לציין, טיפה מוזר.
כי בממוצע, כל ילד, נפסל עשרות פעמים, בעשרות סיטואציות שונות, בעוד שלנצח, הוא יכול רק פעם אחת.
אז מתבקש, שהילדים ידברו בעיקר, אם לא רק, על כל הבאגים האלה, שמפריעים לנצח, וכל הזמן מחזירים אותך להתחלה.
וגם אם לא, למה הם נפלו שוב, למה כשיצא מריו 2 ואז 3 ואפילו 5 ו ,6 ילדים המשיכו ליפול בפח, ולקנות משחק עם כל כך הרבה בעיות?
למה הם לא חיפשו משחק אחר, הרבה יותר נוח, שיש בו כביש ישר, אבן אחת קטנה, ויאללה, ניצחון?
והמפתיע הוא, שאף אחד ממכם, מעולם, לא שאל את עצמו את השאלה הזאת.
ויותר מזה, אפילו עכשיו אף אחד לא שואל אותה.
למעשה ברור לכולכם, שאם היה יוצא משחק כזה, עם בור אחד קטן וניצחון, אף אחד, אף פעם, לא היה משחק בו, לעולם.
כי זה כל הכיף, האתגר, שנופלים, ומתים, ומתאספים בבית הספר לספור ניצחונות.
אף אחד לא מתלונן על הבורות, כי הם יודעים שיש מישהו שתכנן אותם, כל אחד ואחד מהם, ושרק ככה יוצא משחק.
֎ ֎ ֎
אז למה, למען השם, מה שכל כך פשוט לכל ילד בן ארבע וחצי בארצות הברית כבר עשרות שנים,
לא ברור לנו, אנשים בוגרים לבעלי דעה?
למה מספיקות כמה נפילות, בורות, או חלזונות טורפים, כדי שנשב על הרצפה ונרים ידיים?
למה אנחנו לא מסוגלים לקלוט, שזה כל הכיף, האתגר, המטרה.
שחיים של כביש וישר אל הארמון, זה לא חיים שמישהו רוצה באמת לחיות?
אז זהו, שיש מישהו, אחד, שמבין, קולט, יודע.
''שבע ייפול צדיק, וקם''
הצדיק.
הצדיק מבין, הצדיק יודע, הצדיק קולט, שככה, ככה בדיוק הולך המשחק, המהלך.
שלא משנה כמה הוא נפל, הוא צריך לקום, כי הוא לא נפל מהמשחק,
הוא נפל בתוך המשחק. הוא עדיין משחק. והוא בסוף גם ינצח.
אבל למה, למה רק צדיק נופל שבע וקם'', למה אנחנו לא מבינים את זה, אם זה באמת כל כך פשוט?
מה יש למשחק, או אפילו לילד באמריקה, שלנו אין?
והתשובה, היא איך לא, פסוק נוסף.
''וצדיק באמונתו יחיה''
זהו, זה הכול.
כי הסיבה שהילד, שנפל שבע מאות פעמים ממשיך לנסות, זה שהוא יודע שאם זה מה שאבא הביא לו ליום הולדת, אז חייב להיות שאפשר.
שום אבא לא נותן לילד שלו משחק מקולקל, ושום מתכנת לא בונה מרוץ בורות, שאי אפשר לסיים
הצדיק, באמונתו יחיה. הוא יודע שיש מתכנת, מנהיג לבירה, ששם אותו, המריו הקטן, על המרוץ הזה.
ואם ככה, אז כל בור, כל חילזון, הוא חלק מהמשחק, מהתכנית. ככה זה הולך.
למה הוא קם? למה לא?! הוא באמצע משחק, שמישהו תכנן, וחייב להיות שיש פה איזה נתיב, איזה דרך.
כי אנשים קונים את המשחק הזה כבר אלפי שנים, ויותר מכך, כי הוא מכיר את מי שבנה אותו.
ואבא, כמו שאמרנו, לא נותן לילד שלו משחק בלתי אפשרי.
למה הצדיק קם? זאת לא השאלה. זה מה שאמור להיות.
עכשיו התור שלנו, לשאול את עצמנו, למה אם ככה אנחנו לא ממשיכים לשחק,
למה אנחנו מוותרים כל כך מהר, והאם יתכן, אפילו אולי, שהבאג לא בתוכנה, אלא בנו.
