זהב, כסף, וכל טוב, ממלאים את החלל סביב סביב.

מזבח, כיור, מנורה, כלים של קדושה מילאו את החלל.

מי שלא ראה ביהמ''ק בבנינו, לא ראה בניין מפואר מימיו, גאונות שמימית של פאר והדר.

כהנים נחפזים, זריזים, ידיהם עמוסות עבודה. לשחוט, לזרוק, להקטיר, כששירת הלווים מלווה.

ובתווך, בתוך כל ההמולה, עומד לו גוי אחד, מרומי הרחוקה, ולא שת ליבו לכל זאת. לא מעיף מבט לשנייה.

משהו מפריע לו, מטריד את מנוחתו, מפר את השלווה שאמורה הייתה להתלוות לסיור המיוחד, במקדשם של היהודים.

שקר הוא שאתם אומרים, הוא מצהיר, תוך שהוא סוקר במבטו את לשכת העצים, שקר אתם מספרים שאש יורדת מן השמיים, כולה בניסי ניסים.

הנה, ערימות של עצים יש פה, מוכנים הם לעייפה. איפה הנס? האם הוא כבה?

והכהן, בסבלנות אינסופית מסביר לו, משבר את אוזנו.

אכן כן, מהשמיים יורדת האש, לא זקוקה לנו בכלל. וגם אם לא נעזור לה במשהו, לעולם היא לא תחדל.

אבל רוצים אנחנו, חפצים, שגם לנו יהיה שם חלק. שגם עץ משלנו בפנים שם יהיה, בתוך האש האוכלת.

אבל הגוי, לא מבין לא קולט, מולו אנשים משוגעים, והשטויות האלו, שקורים לנגדו, מכנה הוא "מעשים יהודיים".

איך הם חושבים, הוא לא מבין, לא קולט, שאלוקיהם זקוק לעזרה, שעץ שלהם, בלהבה משמיים, משנה היא כמלוא הנימה.

הוא כותב מכתב, לשולחיו שברומי, מציין בפניהם את העובדה. "על דבר שכזה, הייתי הורג אותם, לו רק הייתה לי הרשות" הוא מביע משאלה ודעה.

¨ ¨ ¨ ¨​

את הסיפור הזה, מביא הגרש''ד פינקוס זצ''ל, בשם הספר שבט יהודה.

זה לא סתם סיפור, מעשה עממי, על נוכרי שפגש במקדש.

זה יסוד המחלוקת, שורש החילוק, בין עולמו של גוי לשל יהודי.

כי אצלם, ישנם שני שבילים, מקבילים וישירים כסרגל.

יש את הפרוש, הקדוש מעונה, שפרוש ומובדל עד מאוד, ויש שם את זה ששוחה לו בסחי, וצולל לבפנים עוד ועוד.

והקווים, נפגשים רק כשהאחד מגיע לשני, לווידוי ובקשת מחילה, אך בשאר הזמן, רחוקים הם מאוד, כמרחק הזריחה משקיעה.

רק ביהדות, בדרך התורה, יש מושגים שכאלו, "דברים יהודיים" כמו שהוא קרא, הגוי במקדש, וליבו יצא בשאלה.

רק אצלנו, יש את הקשר המיוחד, את השותפות הנצחית, בין קודש וחול, בין חומר ורוח, בין אלוקים, ליציר כפיו.

רק אצלנו, יתכן שתרד אש משמיים, ובכל זאת העצים הם שלנו, ומקנים לנו חלק, חלקה.

רק אצלנו יש את המושג "נעשה שותף במעשה בראשית", שאני יוצר, בונה, פועל, בצורה אמיתית ושרירה.

כי כן, כמה שזה הזוי, קשה לתפוס, כשאני עושה, לומד, מתפלל, עובד, והקב''ה נותן, משפיע, שופך את טובו, אז אני, אני הקטן, שזבוב על פיל זה אפילו לא משל, יכול להסתובב לאחור, ולומר, בביטחון מלא, תראו כמה אבק אני עושה, כמה גשם אני מוריד, כמה פרנסה אני יוצר... ולא, לא תהיה בכך בדיחה, שקר או הגזמה.

בהלכות שבת, שניים שעשו, פטורים. אבל, אומרת המשנה, זה אינו יכול, וזה אינו יכול, אם כל אחד לבדו לא יכול לעשות את זה, שניהם חייבים, אם היו צריכים את שניהם, אזי זה נקרא במלואו על שם שניהם, כל אחד לחוד.

אומר הגרש''פ זצ''ל, שזהו המצב בבריאה, הדרך שבה נוצר העולם.

אני לבד, לא יכול להוריד גשם, אני זקוק לקב''ה, שהוא מוריד הגשם.

אבל מנגד, מן הצד השני, גם הקב''ה כביכול, על פי המערכת שבה הוא בנה את העולם, צריך אותי, את התפילה, כדי להוריד את הגשם, שישקה את האדמה.

אם כן, יש כאן כביכול מצב, של זה אינו יכול, וזה אינו יכול. ואז שניהם חייבים.

ואם יבוא הילד הקטן, וישאל בעיניים גדולות, "אמא, למה יורד גשם", והיא תענה, כי הקב''ה הוריד, זו תהיה תשובה נכונה, מוחלטת.

אבל, מגלה לנו הרב פינקוס, גם אם היא תגיד לו, "אתה יודע חמוד למה יש גשם, כי אבא, וכל הכולל שלו, וכל הבחורי ישיבות, התפללו לגשם, אבא הוריד את הגשם, מתוק". גם זו, כך מתגלה, תהיה תשובה נכונה.

שניהם חייבים, האש משמיים, והעצים מן החומר, יחדיו יוצרים את המערכה.

¨ ¨ ¨ ¨​

פסח, בעיקרו, אמור לסמל את הרוחניות המוחלטת, את הקדושה, היציאה ממ''ט השערים, מאפילה לאורה.

אין חמץ, אין שאור, בל יראה ובל ימצא, אסור במשהו, יודעים כולם. לא בטל, ולא מתכלה.

אז מה עושים בפסח לכאורה? מה אמור להיות?

אם היו שואלים אותי, מה מתבקש מכל המכלול, אמור להיות צום, ימים של תפילה, של התקרבות ודבקות, פרישות וקדושה.

ואז מגיע הלילה, מתחילה ההגדה, ועוד לפני שאמרו משהו, כוס של יין, אדום, חריף, מחליק אל הגרון.

ארבע כוסות של יין, מצות ובשר, צלי כמובן, לא מבושל.

וכאן הבן שואל, ואם לא אז הגיע הזמן, למה לא נשתנה הלילה הזה, למה כמו כל השנה, איך התנתקות מחומר וגשם, נעשית עם בשר והסיבה?

ואז, אז מגיע הזוהר ומגלה לנו את הסוד, זה לא לחם, המצות האלו, ממש לא. זה נהמא דמהימנותא. לחם של אמונה, של התחברות להשם.

דווקא פסח, היום של ההתנקות, ההתנתקות, הוא הזמן לאכול, לשתות, ולגלות, שהלחם שלנו, לא לחם פשוט הוא, ממש לא, זהו לחם של קודש, של שותפות ועשייה.

זה הזמן לגלות, לייסד, שהגשם שלנו, החולין, אינם סתם, אינם תופעות לוואי שלנו כבני אדם, הם עצי המערכה, הקשר הישיר שלנו, עם האש שיורדת מלמעלה, שאין לנו בה תפיסה.

¨ ¨ ¨ ¨​

כלפי מה הדברים אמורים, נשאלת השאלה, איפה זה נוגע לנו, בחיי היום יום, בתוככי העשיה?

האם הנקודה שלי היא שצריך לאכול יותר? להשקיע יותר בגשמיות כי אלו הם עצי המערכה? ממש ממש לא. וודאי שמי שעסוק בליצור את האש עצמה, את להבות המזבח, אל לו ליטוש את אלו בשביל עצים, קדושים ככל שיהיו.

אלא מה... כאן מגיעה הנקודה,

כשאנחנו מגיעים בסופו של דבר לאותם העצים, לדברים הקטנים, אנחנו נוטים לזלזל בהם, לדוש בעקבים.

אני שמתרץ רעק''א יאמר קורבנות לפני התפילה? אנחנו שואלים, הרי אנחנו אש להבה, וקורבנות, זה מקסימום עצים, זה סיפור לבעלי בתים.

אני צריך לאכול כמו בן אדם? זה לפשוטים, עם ה"עבודת אכילה" וכל השטויות האלה, אני לא נמצא שם, איך אני אוכל זה בכלל לא סיפור.

ידוע הסיפור שמצאו תלמידיו את אריסטו אוכל תרנגולת חייה בידיו, "רבינו" הם שאלו, "הרי אתה לימדת אותנו אתיקה ונימוסים, אז איך אתה נוהג ככה?"

"גם גאומטריה לימדתי אתכם," הוא השיב, "האם אני משולש בעקבות כך".

אך אנחנו, לא זו דרכנו, אם רוצים אנחנו שהאש שלנו, שאנחנו מורידים מן השמיים, תוכל להיות על המזבח, לשמש בקדושה, עלינו לדאוג שגם העצים שלנו, הגשמיות, החולין, הינם בדרך הנכונה, המותרת, הראויה".



¨ ¨ ¨ ¨​



מוקדש לעילוי נשמתו של מורי ורבי המובהק, הרב שמשון דוד בן ר' אברהם חיים זצוק''ל, שנלב''ע בי''ב בניסן תשס''א. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
  • Default_A_bottle_of_wine_and_four_glasses_3.jpg
    Default_A_bottle_of_wine_and_four_glasses_3.jpg
    KB 343.8 · צפיות: 1,032