בפוסט הזה אני אשתף מאחורי הקלעים איך עבדתי על ספר ילדים. מהצד של המאיירת. בתוספת כמה עמודים מתוך הספר.
הסיפור החמוד והייחודי נכתב באנגלית, ע"י הסופרת המוכשרת ברנדה וייס.
קיבלתי את הסיפור מהעורכת, דבר ראשון ישבתי לקרוא אותו,
בו חברו מודה לו על שעשה לו טובה והיה לצידו כשצריך אותו.
הילד מאמץ את זיכרונו ובאמת נזכר שעשה משהו נחמד,
איש המשלוחים לא נותן לו להמשיך סתם ככה בחייו, ואומר לו שעכשיו תורו לתת מתנה למישהו שעשה לו טוב. הוא בוחר מישהו (במקרה הזה מישהי)
וכך הגלגל מסתובב, וסיפור חושף סיפור.
הילדים מקושרים בינהם במעגל של הכרת הטוב.
אז איך התחלתי לצייר?
יש שאלה שאני שומעת כמעט הכי הרבה כשבת שיחתי מגלה שאני מאיירת -( אני אומרת כמעט, כי המשפט הכי נפוץ זה- אז תציירי אותי! )- והוא- "איך את מציירת? מה- כאילו, איך, אומרים לך בדיוק מה לצייר?"
באמת יש שתי אופציות, אחת: הסופרת/ הפרסומאית/ העורך מגישים לי סיפור, טקסט, או התרחשות, רעיון- ואני חופשיה לתכנן מה יופיע בציור, בצורה שלדעתי הכי תמחיש.
אופציה שניה היא: שהסופרת באה עם הסיפור, בתוספת הוראות מה יקרה בכל ציור. מה היא מדמיינת שיצויר, איפה ואיך.
בספר הזה ניתנה לי יד חופשית לעבד את הטקסט.
מציינת שהלקוחה כיוונה אותי לאיזה סגנון של ציור וצביעה היא רוצה, ע"י ששלחה לי כמה מהציורים שלי שלדעתה התאימו לספר. פלוס מה הגודל הפיזי של כל עמוד, וכמה גלישה. קריטי, כמובן.
ביקשתי טיוטה לטקסט, הדפסתי דבר ראשון במדפסת הביתית החורקת שלנו.
העיקר לראות את זה על הנייר.
למען האמת לא בכל פרוייקט אני והמחשב ממהרים להיפרד.
אבל יש שלבים שהרעיון זורם הכי טוב על נייר אמיתי, כמו פעם.
הצטיידתי בעיפרון, מחק, ובכל עמוד תכננתי בקווים ממש גסים ( בלי להיכנס לפרטים) את ההתרחשות וההעמדה שנראתה לי הכי מתאימה ומענינת למסופר בעמוד.- סטוריבורד, רצף, או איך שלא תקראו לזה.
בדרך כלל הרעיון הראשון כשאני עובדת בידני- הוא הכי טוב
אבל כאן הרשיתי לעצמי להחליף רעיונות גם מאחורה של הדף. או בדפים נוספים. אבל די חזרתי לגירסה הראשונה.
כשהייתי מרוצה והכל עמד לי מול העיניים רציף- צילמתי לי את הדפים
וכמובן שאני לא שולחת אותם ככה מזעזעים ודהויים (!).
עברתי על הרעיונות בפוטושופ בקו נורמלי.
רציתי לקבל מהלקוחה אישור לסקיצה הבסיסית. הרצף הוא הדבר הראשון שאני רוצה לקבל עליו אור ירוק.
אז באמת קיבלתי כמה הערות והצעות לשינוי.
דיוק שהיה זכור לי במיוחד זה האיור בו חברו של הילד מקבל מכה רצינית ומפתיעה מהכדור המעופף לו.
כאן הבנתי שהישראליות שלי התגלתה במלוא ישראליותה,
בייסבול זה לא משחק שמשחקים כאן בחצרות החיידר (וחבל שכך? הרבה פחות אלים), יש לי אפס הבנה איך זה עובד. לא הגיוני שזה יראה כמו כדורגל. ומבחינה הגיונית לפי תפקיד המגיש / החובט שמסופר בשורות- הייתי צריכה לשנות ולהעמיד אותם נכון ומדויק.
אז אימצתי את מוחי והסתכלתי שוב על תמונות של המגרש, חלק הלקוחה שלחה לי, אפילו צפיתי בסרטון אנימציה חמוד שמצאתי ברשת, המסביר לילדים קטנטנים איך מתחילים בבייסבול.
ושיניתי את הציור. (הוא מופיע בהמשך)
ובבקשה אל תשאלו אותי כלום על בייסבול, המידע הזה נמחק ממוחי ישר אחרי שבא לשימוש באיור
ממש כמו מבחן בהיסטוריה של כיתה י'. רלוונטי לאותה עת, אחר כך המוח מפנה ג'יגה בזיכרון.
אושר, נראה טוב, הלאה.
אני מתיישבת לצייר את הסקיצה המפורטת, זה גם הזמן לפתח את הדמויות, כל אחת והאופי שלה.
להשתעשע עם הרקע, להוסיף פרטים קריטיים בסיפור. לדייק הבעות.
בחרתי מברשת מחוספסת, שתזכיר לי עיפרון. כי משום מה החן קצת נאבד לי בקו מידי חלק ומלאכותי. אפילו עיביתי קצת את הקו
ככה כל זוג עמודים. בעבודה מעמיקה.
אחרי שיש אישור- מגיע בדרך כלל שלב האינק- שבו עוברים על הכל בקו יציב וסופי סופי. אבל כאן הסקיצות שלי היו די מלוטשות וברורות- כך שמלבד ניקוי רעידות פה ושם ותיקונים קטנים- הסקיצה המפורטת היא די הייתה הקו הסופי.
כשברוך השם יש אור ירוק להכל כמכלול- אני עוברת לשלב הצביעה.
וזה השלב הכי נעים שבו הכל מתגבש, גם כאן בחרתי מברשות גיריות, עם קצת טקסטורה.
בחרתי צבעוניות בהירה, צבעים רכים, לא כהים.
השלב הבא היה להתאים חלק מהעמודים לטקסט, למרות שידעתי איך יראה הטקסט, וניסיתי להימנע מלגעת בו ולהשאיר חללים ריקים, היו מקומות שלא היה ברירה- אלא לרכך את זה שיאפשר לקרוא מלל מעל.
ו- שלחתי את האיורים הסופיים באיכות הכי גבוהה שיש, פלוס גלישה וסימני חיתוך.
הספר עבר עיצוב, עימוד, ונשלח לדפוס.
וזאת התוצאה הסופית של הכריכה
כמה עמודים מבפנים:
מקווה שנהניתם מהשיתוף.
לקבלת שיתופים ועדכונים משולחן העבודה שלי- לחצו כאן או כאן
קצת עלי-
אלישבע גוהר, עוזרת למפיקי תוכן, מול"ים ועיריות להעביר מסרים באמצעות איור אסטרטגי, מלמדת מאיירות קורסים וסדנאות איור דיגיטלי.