הנושאים החמים
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
הוא גדל במשפחה טובה, עם שורשים שעולים למעלה.
הוא גם היה תינוק טוב, לא בכה הרבה, וחייך בכל תמונה.
הכל היה מבטיח, חלק כמו ים בשקיעה.
ולאט לאט הוא גדל, הופך לילד גדול.
בתוך הטלית, הוא נישא אל החיידר, מלקק אותיות של דבש.
ואימו ואביו במבט מלווים, לוחשים תפילה בקול נרגש.
וזכני לגדל, היא בוכה, דומעת, אוהבי השם, יראי אלוקים.
והוא מצטרף, בתפילה מפלחת, ומאירים את העולם, בתורה ובמעשים טובים.
הוא למד מצוין, התקדם במהירות, מביא הביתה ערימות של נחת.
גומע בשקיקה, לומד בשקידה, מוסיף חולייה לשרשרת הדורות.
אבל יום אחד, זה התחיל לקרטע, העגלה התחילה לחרוק.
זה יעבור, הם הבטיחו, יודעי הדבר, רק לשבת בצד ולשתוק.
אז הם חיכו....
וחיכו....
וחיכו....
ודבר לא זז, לא נפתר, הפרח היפה, שגידלו הם בבית, החל הוא הולך ונובל.
הוא המשיך להגיע לישיבה בכל יום, אפילו ראשון בתפילה.
אבל הניצוץ, שבער בעיניו, הלך ודעך, ולבסוף אף כבה.
הוא המשיך במסלול, ממלא את המשבצת, לא מותיר אף מקום לתלונה,
אך כולם מסביבו, ראו והרגישו, שמשהו אצלו השתנה.
על המיטה, בפנימייה, ישב הוא, לבד, סוקר בעיניו את בחדר.
ובראשו, במוחו, חלפו שם חייו, ושום דבר שם לא היה בסדר.
המשגיח, זה ברור, יש לו משהו נגדי, תופס אותי על כל דבר קטן.
וההורים שלי, הם יותר אוהבים את מוישי, הנסיך המפונק והמושלם.
החברים, צוחקים עלי מאחורי הגב, חושבים שאני לא יודע.
ובכלל, אף אחד לא מעריך אותי באמת, מסתכלים עלי כאילו אני פושע.
כבשה שחורה, הוא שמע פעם ביטוי, והרגיש את ליבו מתחבר,
כולם מסביב שונאים אותי פה, היו מחליפים אותי בכל אחד אחר.
ולאט לאט, הוא שחרר את החבל, לא מסוגל יותר לחיות בכאילו.
נוטש חלקים, מעגל פינות, מטפס על גדרות אפילו.
זה לקח את הזמן, היה תהליך, אט אט התהפכו לו חייו,
ואז יום אחד הוא זרק את הכל, סובב את הגב ועזב.
הוא עזב....
הוא עזב!!!!
מצא לו מקום, אי שם בצפון, שקיבל אותו איך שהוא, איך שיבוא.
מקום שמכיל, לא מבקר, לא שופט, שם יכול הוא להיות הוא עצמו.
האחים כעסו, הוא הורס בשידוכים, יצרו איתו נתק מוחלט,
אבל הוא, סוף סוף, הרגיש שהוא משהו, שבכלל לא היה לו אכפת.
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
על כיסאות נמוכים, או גבוהים אפילו, ישבו שם כל המשפחה,
ואמא בין מטבח לסלון אצה רצה, מגישה היא קפה ועוגה.
צביקי היה ילד זהב, אמרה הגננת, בוגר יחסית לגילו. וכל הילדים, בכל הפסקה, רצו לשחק רק איתו.
אי אפשר לשכוח, כך הרב'ה מכיתה ב', איך צביקי ישב ולמד, גם בהפסקות, ובאוכל אפילו, עם החומש תמיד הוא ישב.
צביקי היה דוגמא למופת, כך הזקנה מהקומה למטה, תמיד הוא עזר, עם חיוך ענק, לסחוב את השקיות מהסופר.
אני זוכר, אמר, המנהל של החיידר, איך רבו עליו ישיבות,
רשמים התדפקו, דילים הציעו, רצו הם בצביקי לזכות.
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
על הכיסאות בסלון הם יושבים שם כולם, כל בני הבית אחים, אחיות, משפחה,
וגם צביקי באמצע יושב שם איתם, הוא חי, וקיים, ונמצא.
"אם אפשר היה לקחת אדם חי, להושיב אותו על כיסא, ולאסוף את כל החברים שלו...
מהילדות, מהשכונה, מהישיבה, שישבחו אותו...
איזו עוצמה זה היה נותן לו בחיים!!!"
מילים אלו, אמר הרב אביגדור גרטנר, אביו של הקדוש אלעזר ישי גרטנר הי''ד, ביום האחרון של השבעה.
"אם אפשר היה לקחת אדם חי, להושיב אותו על כיסא, ולאסוף את כל החברים שלו...
מהילדות, מהשכונה, מהישיבה, שישבחו אותו...
איזו עוצמה זה היה נותן לו בחיים!!!"
אם רק היה אפשר.
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע
ובהרים בצפון, בין צפת למירון, יושבת קבוצה, ממתינה לבא שיופיע,
אבל צביקי, נשאר פה, גילה את ערכו, לשם לעולם לא יגיע.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
¨ ¨ ¨ ¨
הוא גדל במשפחה טובה, עם שורשים שעולים למעלה.
הוא גם היה תינוק טוב, לא בכה הרבה, וחייך בכל תמונה.
הכל היה מבטיח, חלק כמו ים בשקיעה.
ולאט לאט הוא גדל, הופך לילד גדול.
בתוך הטלית, הוא נישא אל החיידר, מלקק אותיות של דבש.
ואימו ואביו במבט מלווים, לוחשים תפילה בקול נרגש.
וזכני לגדל, היא בוכה, דומעת, אוהבי השם, יראי אלוקים.
והוא מצטרף, בתפילה מפלחת, ומאירים את העולם, בתורה ובמעשים טובים.
¨ ¨ ¨ ¨
הוא למד מצוין, התקדם במהירות, מביא הביתה ערימות של נחת.
גומע בשקיקה, לומד בשקידה, מוסיף חולייה לשרשרת הדורות.
אבל יום אחד, זה התחיל לקרטע, העגלה התחילה לחרוק.
זה יעבור, הם הבטיחו, יודעי הדבר, רק לשבת בצד ולשתוק.
אז הם חיכו....
וחיכו....
וחיכו....
ודבר לא זז, לא נפתר, הפרח היפה, שגידלו הם בבית, החל הוא הולך ונובל.
הוא המשיך להגיע לישיבה בכל יום, אפילו ראשון בתפילה.
אבל הניצוץ, שבער בעיניו, הלך ודעך, ולבסוף אף כבה.
הוא המשיך במסלול, ממלא את המשבצת, לא מותיר אף מקום לתלונה,
אך כולם מסביבו, ראו והרגישו, שמשהו אצלו השתנה.
¨ ¨ ¨ ¨
על המיטה, בפנימייה, ישב הוא, לבד, סוקר בעיניו את בחדר.
ובראשו, במוחו, חלפו שם חייו, ושום דבר שם לא היה בסדר.
המשגיח, זה ברור, יש לו משהו נגדי, תופס אותי על כל דבר קטן.
וההורים שלי, הם יותר אוהבים את מוישי, הנסיך המפונק והמושלם.
החברים, צוחקים עלי מאחורי הגב, חושבים שאני לא יודע.
ובכלל, אף אחד לא מעריך אותי באמת, מסתכלים עלי כאילו אני פושע.
כבשה שחורה, הוא שמע פעם ביטוי, והרגיש את ליבו מתחבר,
כולם מסביב שונאים אותי פה, היו מחליפים אותי בכל אחד אחר.
¨ ¨ ¨ ¨
ולאט לאט, הוא שחרר את החבל, לא מסוגל יותר לחיות בכאילו.
נוטש חלקים, מעגל פינות, מטפס על גדרות אפילו.
זה לקח את הזמן, היה תהליך, אט אט התהפכו לו חייו,
ואז יום אחד הוא זרק את הכל, סובב את הגב ועזב.
הוא עזב....
הוא עזב!!!!
מצא לו מקום, אי שם בצפון, שקיבל אותו איך שהוא, איך שיבוא.
מקום שמכיל, לא מבקר, לא שופט, שם יכול הוא להיות הוא עצמו.
האחים כעסו, הוא הורס בשידוכים, יצרו איתו נתק מוחלט,
אבל הוא, סוף סוף, הרגיש שהוא משהו, שבכלל לא היה לו אכפת.
¨ ¨ ¨ ¨
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
על כיסאות נמוכים, או גבוהים אפילו, ישבו שם כל המשפחה,
ואמא בין מטבח לסלון אצה רצה, מגישה היא קפה ועוגה.
צביקי היה ילד זהב, אמרה הגננת, בוגר יחסית לגילו. וכל הילדים, בכל הפסקה, רצו לשחק רק איתו.
אי אפשר לשכוח, כך הרב'ה מכיתה ב', איך צביקי ישב ולמד, גם בהפסקות, ובאוכל אפילו, עם החומש תמיד הוא ישב.
צביקי היה דוגמא למופת, כך הזקנה מהקומה למטה, תמיד הוא עזר, עם חיוך ענק, לסחוב את השקיות מהסופר.
אני זוכר, אמר, המנהל של החיידר, איך רבו עליו ישיבות,
רשמים התדפקו, דילים הציעו, רצו הם בצביקי לזכות.
¨ ¨ ¨ ¨
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע.
על הכיסאות בסלון הם יושבים שם כולם, כל בני הבית אחים, אחיות, משפחה,
וגם צביקי באמצע יושב שם איתם, הוא חי, וקיים, ונמצא.
¨ ¨ ¨ ¨
"אם אפשר היה לקחת אדם חי, להושיב אותו על כיסא, ולאסוף את כל החברים שלו...
מהילדות, מהשכונה, מהישיבה, שישבחו אותו...
איזו עוצמה זה היה נותן לו בחיים!!!"
מילים אלו, אמר הרב אביגדור גרטנר, אביו של הקדוש אלעזר ישי גרטנר הי''ד, ביום האחרון של השבעה.
"אם אפשר היה לקחת אדם חי, להושיב אותו על כיסא, ולאסוף את כל החברים שלו...
מהילדות, מהשכונה, מהישיבה, שישבחו אותו...
איזו עוצמה זה היה נותן לו בחיים!!!"
אם רק היה אפשר.
¨ ¨ ¨ ¨
הבית מלא אנשים, מכל קצוות הקשת.
חברים, מכרים, שכנים, אפילו הגננת שולי.
כולם, כל אחד ואחד מהם, הגיעו לכאן היום. לתמוך, לעודד, לחזק.
מילה של עידוד, זיכרון של שמחה, או סיפור מאלף, לכל אחד יש מה להציע
ובהרים בצפון, בין צפת למירון, יושבת קבוצה, ממתינה לבא שיופיע,
אבל צביקי, נשאר פה, גילה את ערכו, לשם לעולם לא יגיע.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
