הנושאים החמים
כנר זריז מושך באצבעותיו, מרעיד את מיתרי הלב, את נימי הנשמה.
תו, ועוד תו, ופורצת פנימה התזמורת, יוצרת הרמוניה סוחפת.
קול ראשון, קול שני, סופרן בס ואלט, משתלבים יחד. ליצירה שמימית, נפלאה.
"כל עוד בלבב פנימה", פוצח הקהל בשיר, אחוז התרגשות. "ולפאתי מזרח קדימה", מצטרפים המאחרים, ממלאים את המרחב.
ממחטות נשלפות, מנוגבות הדמעות, עת מפציע שוב הכינור, מרים להנחתה. מושך אל הפזמון.
"עוד לא אבדה תקוותינו" מכריזים אלפי קולות, צרודים מהתרגשות ומעשן קרבות. "התקווה בת שנות אלפיים".
קהל מגוון עומד שם, מכל קצוות הקשת הישראלית. מפוני גוש קטיף, עם מפוני השבעה באוקטובר. חיילים הלומי קרב, ואנשי שלום עכשיו. וכולם, כולם שרים יחד. חולקים חלום משותף.
בספסל האחורי, על יד עובד זר ומסור, יושב קשיש מקומט, דומע בעיניים יבשות.
כיפה על ראשו, סרוגה ומקושטת, ובליבו אש בוערת. ממקימי המדינה הוא היה, שני בנים הקריב עליה. ייבש הוא ביצות, כבש אדמות, אפילו מעפילים הוא אירח.
ועכשיו, עשרות שנים אחרי, זוכה הוא לראות, לחזות, בהתגשמות החלום. ראשית צמיחת גאולתנו.
ארץ ישראל נקנית בייסורים, וראשית צמיחה, מגיעה עם כאבי גדילה, אבל הכל היה שווה, כדאי, בשביל להגיע לרגע הזה.
קולו כבר בגד בו, אינו כשהיה. הרבה זמן שהוא כבר אינו מכריז את ה"מי שברך" לחיילות בית דוד, כמו שהוא נהג לכנות אותם, משאיר את התפקיד לבנו בכורו. אבל לעמוד מנגד בשעה שכזו, אין הוא יכול, הוא חייב לקחת חלק.
הוא נושא את ידיו, אלו שמסדרות את שיחי הבשמים מדי שבת, שמעניקות סוכריית מנטה לילד סתור שיער, ומוחה כף אל כף, מלווה את קצב השיר. מניח לדמעות לזלוג, כששפתיו מביעות את מילות הסיום...
"להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
אלפי שנים, מיליוני יהודים, מייחלים, כוספים, ומשתוקקים אל ארץ ישראל. רוצים את אבניה, ומחוננים את עפרה.
גזירות צרות ומחלות, עמדו בפני המבקשים. ארץ שנקנית היא בדם. אך הם לא וויתרו, ולא הרימו ידיים. חולת אהבה אני, הם הכריזו. לא מוכנים לשחרר.
ארץ ישראל, תורת ישראל, ועם ישראל, טבעו מושג, והגו מדינה. מנסים בכך, למלא את החור הגדול, השאיפה הכמוסה.
עוד לא אבדה תקוותינו, הם ידעו. עוד לא, כל עוד בלבב פנימה.
גם דגל יפה יש להם, מגן דוד. שילוב של מעלה ומטה, חיבור הרוח והגשם. שני קווים של טלית, מתוחים לאורכה. מעניקים נופח של קדושה.
והצבע, יפה כל כך, מעורר ומרגש. לבן טהור, זך כשלג. והכחול, זה כבר עניין לכשעצמו. תכלת דומה לים, לספינות מעפילים, למצור הימי על עזה. דומה גם לרקיע, ולמטס הנשגב של יום העצמאות.
הילה של קדושה, של התרוממות רוח, עוטפת את הכל. אין ימין, גם אין שמאל. להיות עם חופשי, בארצנו.
ראשית צמיחת גאולתנו, אכן. ארץ ישראל, מהנהר ועד הים. ועַם ישראל כולו.
קשישים בוכים, מבוגרים מתרגשים, אפילו צעיר משכיל מחה דמעה.
וכל שחסר, שנחוץ, זה ילד אחד, קטן ותמים, שיקום ויזעק... המלך הוא ערום!
מלכה ושריה בגויים, הוא ישאל, אין תורה. גם נביאה לא מצאו חזון מה'.
ארץ יפה יש לנו, ארץ וגם מדינה. ראשית צמיחה, או חורבן וקריסה, אתחלתא דגאולה, או התגרות באומות, תלוי את מי שואלים.
אך שאלה אחת, מרחפת עדיין, פורחת עולה, ומבקשת תשובה.
איפה אם כן, היכן אכן, נמצאת היא, הארץ המובטחת. שייחלנו לה כל השנים.
האם אכן זוהי הארץ המובטחת? ארץ ציון וירושלים, מן התקווה בת שנות אלפים?
איפה והיכן נמצאת אווירא דארץ ישראל, זו המחכימה, הספוגה בקדושה.
האם זהו האוויר בדיזינגוף שבתל אביב, או במורדות רחוב יפו, בואכה העיר העתיקה?
ספק אם אוויר רחובות בני ברק ומאה שערים זכאי להגדרה זו.
איפה אם כן, היכן הלכה, מדינתנו, ארצנו, אווירה וקדושתה? אנה הלך, אנה פנה..
"ומי שדר בארץ ישראל בעניין הזה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וזהו שאמרו במסכת כתובות, (קי''א א) כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, רצה לומר, המהלך מהלך השלמות ממעלה למעלה מכח ארבע אמות של הלכה שקובע לעצמו, כמו שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות ח א ) אין לו להקב''ה אלא ארבע אמות של הלכה, ואז זוכה לארץ ישראל העליונה, שעליה נאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ", שהוא עולם הבא, כי ארץ ישראל תחתונה מכוון נגדה. (של''ה לך לך)
אלפיים שנה, מחפשים אנו, שואפים, ומייחלים לארץ ישראל. רוצים את אבניה, ומחוננים את עפרה.... ואיננה.
מה לא עשינו, מה לא פעלנו, היכן לא חיפשנו, אותה, את הארץ המובטחת... ובסוף, כשהגענו אליה, מנסים להצמיח את ראשית גאולתנו, מצאנו עצמנו עומדים שוב ומשתאים, הזוהי הארץ לה ייחלנו? האם את כל זה עברנו, סבלנו, בשביל לצעוק שעוד לא עבדה תקוותנו, עוד לא... בשביל להיות עם חפשי, חס ושלום, ללא עול תורה או מצוות?
אז איפה, אם כן, נמצאת היא הארץ המובטחת, ארץ ישראל, נחלת האבות?
לא בשמיים היא, מגלה לנו השל''ה, אף לא מעבר לים. בפיך ובלבבך לעשותו. "המהלך מהלך השלמות.... מכח ארבע אמות של הלכה שקובע לעצמו.... ואז זוכה לארץ ישראל העליונה.."
אנחנו מוכנים לייבש ביצות, לערוך קרבות, ולהקריב את בנינו ובנותינו, בעבור הארץ הזאת.
אנחנו מוכנים לעבוד קשה, לסבול, ולבכות. עם הנצח, אנחנו מכריזים בגאון, לא מפחד מדרך ארוכה.
אבל הארץ אותה אנו מבקשים, לא נמצאת שם, עם אוויר הרים צלול וריח אורנים. לא כל עוד אנחנו בגלות.
כי כמו שכותב הגר''א, משחרב בית המקדש, קיבלו ארבע אמות של הלכה את קדושת ארץ ישראל, ואת אוירה המחכים. רחובות יפו, דיזינגוף, ורבי עקיבא, הם אינם ה"ארץ ישראל" שעליה שמענו, ספוגים הם היטב בטומאת ארץ העמים.
והיהודי שבבולטימור, בברלין, או ברומא, יושב והוגה בתורה, ספון באמות ההלכה, הוא הוא, אינו זקוק לחפש את ארצו שאבדה, ואת התקווה שעוד לא, יושב הוא בתוך ארץ ישראל, שקוע באוויר הטהור.
אבל אנחנו, לא את זה מבקשים.
אנחנו נילחם בערבים, ונצביע באו''ם. ונארגן עצומות, כנסים והפגנות.
נילחם על הארץ, לכבוש ולשלוט. לא נפסיק עד לניצחון.
ניקח את ארצם של הערבים, של הפלשתינאים, של הבריטים, ושל הטורקים.
ניקח את הארץ של יהושוע בן נון, של משה רבינו, של אברהם אבינו גם כן, נמסור את נפשנו למענה.
את ארצותיהם של כולם ניקח, נכבוש, ונשלוט בחזקה, שהרי היא שלנו, בזכות אבותינו.
וארץ אחת, החשובה מכולם, יושבת בצד בודדה, אין לה מנחם מכל אוהביה.
אין שם ערבים, ולא פיגועים. לא צריך או''ם, ולא תמיכה אמריקנית, יושבת היא בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול.
אך אנו, מטים את ראשינו, מחפשים ארצות אחרים. לא שלנו הם, לא כרגע, עד שיעלו מושעים בהר ציון, ואנו יודעים זאת הייטב, מרגישים זאת על בשרינו.
וממשיכים לבחוש בקדירה, להתפלסף ולהגות, להוריד דגלים, או לתלות.
לבל נצטרך חלילה, לעזוב את ארץ האבות, מלאת האקשן והמעש, המבצעים והמלחמות, ולהתיישב פנימה, בארבע אמות בודדות. בארץ ישראל ששייכת לנו, ורק לנו, לא לאף אחד אחר. לארץ ששלנו, עצמינו, בזכות עצמינו.
רוצים לקרוא עוד מאמרים שלי? תוכלו להיכנס כאן.
תו, ועוד תו, ופורצת פנימה התזמורת, יוצרת הרמוניה סוחפת.
קול ראשון, קול שני, סופרן בס ואלט, משתלבים יחד. ליצירה שמימית, נפלאה.
"כל עוד בלבב פנימה", פוצח הקהל בשיר, אחוז התרגשות. "ולפאתי מזרח קדימה", מצטרפים המאחרים, ממלאים את המרחב.
ממחטות נשלפות, מנוגבות הדמעות, עת מפציע שוב הכינור, מרים להנחתה. מושך אל הפזמון.
"עוד לא אבדה תקוותינו" מכריזים אלפי קולות, צרודים מהתרגשות ומעשן קרבות. "התקווה בת שנות אלפיים".
קהל מגוון עומד שם, מכל קצוות הקשת הישראלית. מפוני גוש קטיף, עם מפוני השבעה באוקטובר. חיילים הלומי קרב, ואנשי שלום עכשיו. וכולם, כולם שרים יחד. חולקים חלום משותף.
בספסל האחורי, על יד עובד זר ומסור, יושב קשיש מקומט, דומע בעיניים יבשות.
כיפה על ראשו, סרוגה ומקושטת, ובליבו אש בוערת. ממקימי המדינה הוא היה, שני בנים הקריב עליה. ייבש הוא ביצות, כבש אדמות, אפילו מעפילים הוא אירח.
ועכשיו, עשרות שנים אחרי, זוכה הוא לראות, לחזות, בהתגשמות החלום. ראשית צמיחת גאולתנו.
ארץ ישראל נקנית בייסורים, וראשית צמיחה, מגיעה עם כאבי גדילה, אבל הכל היה שווה, כדאי, בשביל להגיע לרגע הזה.
קולו כבר בגד בו, אינו כשהיה. הרבה זמן שהוא כבר אינו מכריז את ה"מי שברך" לחיילות בית דוד, כמו שהוא נהג לכנות אותם, משאיר את התפקיד לבנו בכורו. אבל לעמוד מנגד בשעה שכזו, אין הוא יכול, הוא חייב לקחת חלק.
הוא נושא את ידיו, אלו שמסדרות את שיחי הבשמים מדי שבת, שמעניקות סוכריית מנטה לילד סתור שיער, ומוחה כף אל כף, מלווה את קצב השיר. מניח לדמעות לזלוג, כששפתיו מביעות את מילות הסיום...
"להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
● ● ●
אלפי שנים, מיליוני יהודים, מייחלים, כוספים, ומשתוקקים אל ארץ ישראל. רוצים את אבניה, ומחוננים את עפרה.
גזירות צרות ומחלות, עמדו בפני המבקשים. ארץ שנקנית היא בדם. אך הם לא וויתרו, ולא הרימו ידיים. חולת אהבה אני, הם הכריזו. לא מוכנים לשחרר.
ארץ ישראל, תורת ישראל, ועם ישראל, טבעו מושג, והגו מדינה. מנסים בכך, למלא את החור הגדול, השאיפה הכמוסה.
עוד לא אבדה תקוותינו, הם ידעו. עוד לא, כל עוד בלבב פנימה.
גם דגל יפה יש להם, מגן דוד. שילוב של מעלה ומטה, חיבור הרוח והגשם. שני קווים של טלית, מתוחים לאורכה. מעניקים נופח של קדושה.
והצבע, יפה כל כך, מעורר ומרגש. לבן טהור, זך כשלג. והכחול, זה כבר עניין לכשעצמו. תכלת דומה לים, לספינות מעפילים, למצור הימי על עזה. דומה גם לרקיע, ולמטס הנשגב של יום העצמאות.
הילה של קדושה, של התרוממות רוח, עוטפת את הכל. אין ימין, גם אין שמאל. להיות עם חופשי, בארצנו.
ראשית צמיחת גאולתנו, אכן. ארץ ישראל, מהנהר ועד הים. ועַם ישראל כולו.
קשישים בוכים, מבוגרים מתרגשים, אפילו צעיר משכיל מחה דמעה.
וכל שחסר, שנחוץ, זה ילד אחד, קטן ותמים, שיקום ויזעק... המלך הוא ערום!
מלכה ושריה בגויים, הוא ישאל, אין תורה. גם נביאה לא מצאו חזון מה'.
● ● ●
ארץ יפה יש לנו, ארץ וגם מדינה. ראשית צמיחה, או חורבן וקריסה, אתחלתא דגאולה, או התגרות באומות, תלוי את מי שואלים.
אך שאלה אחת, מרחפת עדיין, פורחת עולה, ומבקשת תשובה.
איפה אם כן, היכן אכן, נמצאת היא, הארץ המובטחת. שייחלנו לה כל השנים.
האם אכן זוהי הארץ המובטחת? ארץ ציון וירושלים, מן התקווה בת שנות אלפים?
איפה והיכן נמצאת אווירא דארץ ישראל, זו המחכימה, הספוגה בקדושה.
האם זהו האוויר בדיזינגוף שבתל אביב, או במורדות רחוב יפו, בואכה העיר העתיקה?
ספק אם אוויר רחובות בני ברק ומאה שערים זכאי להגדרה זו.
איפה אם כן, היכן הלכה, מדינתנו, ארצנו, אווירה וקדושתה? אנה הלך, אנה פנה..
● ● ●
"ומי שדר בארץ ישראל בעניין הזה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וזהו שאמרו במסכת כתובות, (קי''א א) כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, רצה לומר, המהלך מהלך השלמות ממעלה למעלה מכח ארבע אמות של הלכה שקובע לעצמו, כמו שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות ח א ) אין לו להקב''ה אלא ארבע אמות של הלכה, ואז זוכה לארץ ישראל העליונה, שעליה נאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ", שהוא עולם הבא, כי ארץ ישראל תחתונה מכוון נגדה. (של''ה לך לך)
אלפיים שנה, מחפשים אנו, שואפים, ומייחלים לארץ ישראל. רוצים את אבניה, ומחוננים את עפרה.... ואיננה.
מה לא עשינו, מה לא פעלנו, היכן לא חיפשנו, אותה, את הארץ המובטחת... ובסוף, כשהגענו אליה, מנסים להצמיח את ראשית גאולתנו, מצאנו עצמנו עומדים שוב ומשתאים, הזוהי הארץ לה ייחלנו? האם את כל זה עברנו, סבלנו, בשביל לצעוק שעוד לא עבדה תקוותנו, עוד לא... בשביל להיות עם חפשי, חס ושלום, ללא עול תורה או מצוות?
אז איפה, אם כן, נמצאת היא הארץ המובטחת, ארץ ישראל, נחלת האבות?
לא בשמיים היא, מגלה לנו השל''ה, אף לא מעבר לים. בפיך ובלבבך לעשותו. "המהלך מהלך השלמות.... מכח ארבע אמות של הלכה שקובע לעצמו.... ואז זוכה לארץ ישראל העליונה.."
● ● ●
אנחנו מוכנים לייבש ביצות, לערוך קרבות, ולהקריב את בנינו ובנותינו, בעבור הארץ הזאת.
אנחנו מוכנים לעבוד קשה, לסבול, ולבכות. עם הנצח, אנחנו מכריזים בגאון, לא מפחד מדרך ארוכה.
אבל הארץ אותה אנו מבקשים, לא נמצאת שם, עם אוויר הרים צלול וריח אורנים. לא כל עוד אנחנו בגלות.
כי כמו שכותב הגר''א, משחרב בית המקדש, קיבלו ארבע אמות של הלכה את קדושת ארץ ישראל, ואת אוירה המחכים. רחובות יפו, דיזינגוף, ורבי עקיבא, הם אינם ה"ארץ ישראל" שעליה שמענו, ספוגים הם היטב בטומאת ארץ העמים.
והיהודי שבבולטימור, בברלין, או ברומא, יושב והוגה בתורה, ספון באמות ההלכה, הוא הוא, אינו זקוק לחפש את ארצו שאבדה, ואת התקווה שעוד לא, יושב הוא בתוך ארץ ישראל, שקוע באוויר הטהור.
אבל אנחנו, לא את זה מבקשים.
אנחנו נילחם בערבים, ונצביע באו''ם. ונארגן עצומות, כנסים והפגנות.
נילחם על הארץ, לכבוש ולשלוט. לא נפסיק עד לניצחון.
ניקח את ארצם של הערבים, של הפלשתינאים, של הבריטים, ושל הטורקים.
ניקח את הארץ של יהושוע בן נון, של משה רבינו, של אברהם אבינו גם כן, נמסור את נפשנו למענה.
את ארצותיהם של כולם ניקח, נכבוש, ונשלוט בחזקה, שהרי היא שלנו, בזכות אבותינו.
וארץ אחת, החשובה מכולם, יושבת בצד בודדה, אין לה מנחם מכל אוהביה.
אין שם ערבים, ולא פיגועים. לא צריך או''ם, ולא תמיכה אמריקנית, יושבת היא בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול.
אך אנו, מטים את ראשינו, מחפשים ארצות אחרים. לא שלנו הם, לא כרגע, עד שיעלו מושעים בהר ציון, ואנו יודעים זאת הייטב, מרגישים זאת על בשרינו.
וממשיכים לבחוש בקדירה, להתפלסף ולהגות, להוריד דגלים, או לתלות.
לבל נצטרך חלילה, לעזוב את ארץ האבות, מלאת האקשן והמעש, המבצעים והמלחמות, ולהתיישב פנימה, בארבע אמות בודדות. בארץ ישראל ששייכת לנו, ורק לנו, לא לאף אחד אחר. לארץ ששלנו, עצמינו, בזכות עצמינו.
רוצים לקרוא עוד מאמרים שלי? תוכלו להיכנס כאן.
