הספרות זזות, רצות על המסך, מתחלפות באור צהוב מרצד.

ארבע, חמש, שש, שש וחצי, רבע לשבע..... שבע, סטופ.

הוא מכוון את השעון המעורר, מוריד את המשקפיים, ומתהפך אל הכרית.

טעם חמצמץ של שיגרה עולה בפיו, צורב את גרונו.

שלוש שנים!!!

שלוש שנים הוא כבר בישיבה, שניים פשוטות ואחת מעוברת.

שלוש שנים שהוא כל לילה מכוון שעון, וכל בוקר מכבה אותו, מתוך שינה.

שלוש שנים שהוא כל לילה, מבטיח לעצמו שמחר,... מחר הוא בשחרית. כמו אריה, כמו נמר, כמו.... כמו מה שאתם רוצים, הוא יקום. נקודה.

שלוש שנים, שהוא הבטיח לשש עשרה חברותות, שמחר. מחר הוא יבוא בזמן, אחרי שחרית ותפילה. מחר הוא יצליח.

ושלוש שנים פחות ארבע פעמים, שהוא קם בתשע וחצי – עשר, ומגרד שחרית באיזה שטיבלאך, כמו......

וכל לילה, כל לילה מחדש, הוא מנסה שוב, עוד הפעם. מבטיח שמחר הוא יצליח, ינצח, יקום.

● ● ●​

טעם חמצמץ של שגרה עולה בפיו, צורב את גרונו.

טיפה קטנה, מלוחה, חצופה, גולשת. בורחת לה במורד לחיו.

עד מתי, הוא שואל את עצמו. עד מתי, זה זועק מתוכו...

הכאב בוקע, עולה, מנסר את ליבו. חותך וקורע.

נמאס לו, נמאס לחלוטין. אין לו כוח יותר.

הוא כל פעם מנסה, כל פעם רוצה, כל פעם נלחם... ותמיד, תמיד עומד שם בסוף, לאסוף את שרידי תקוותו המנופצת.

האם יש בכלל טעם? הוא מסתפק, מתענה, שואל...

האם יש למה להמשיך? האם יש לאן?

אבל הוא לא מוכן לוותר, עוד לא. הוא לא מוותר על החלום. הוא ממשיך לזעוק את כאבו, את ספקותיו, את תקוותיו, וכישלונותיו, והספרות ממשיכות לרצד כל לילה, לצפצף כל בוקר, ולהשתתק בלחיצת כפתור עיוורת.

● ● ●​

הם היו שם בשדה הקרב, ניצבים מול המוות ללא הפסקה.

עם תחמושת דלה, אפס ניסיון, והרבה מוטיבציה, נאלצו הם להילחם מול אויב עצום ואכזר.

הם היו שלוש עשרה אנשים בסך הכל, אף לא אחד יותר.

ולא, הם לא היו איזה כוח משימה מיוחד ומיומן של המוסד או משהו, ממש לא.

למעשה הם בחורי ישיבות, רק אתמול הם עוד היו על הסטנדר, מתלהמים בסברות בעוצמה.

שם דווקא היה להם ים ניסיון, וערמות של תחמושת, נלחמים במלחמתה של תורה.

אבל צורך השעה, מלחמת המצווה, קראו להם לשדה הקרב, לא עת לחשות, הם ידעו.

וכך, ניצבים שלוש עשרה בחורי ישיבות, חסרי ניסיון לחלוטין, מול כובש עצום ורב, מנסים לעשות סדר, להשיג שליטה.

● ● ●​

זה נשמע לכם כמו מתיחה? כמו כמה בחורים מסכנים שנשרו לצבא?

נשמע לכם כמו סיטואציה נואשת וחסרת סיכוי? כמו קונספירציה מגוחכת?

אז זהו, שהם לא היו כמה לוזרים שהתגייסו לצבא או משהו.... הם לא היו כמה מתאבדים שחיפשו דרך מקורית למות כגיבורים.....

למעשה, הם מוזכרים כגיבורים עד עצם היום הזה.

כן, נעים להכיר, החשמונאים.

שלוש עשרה בחורי ישיבות, או אברכי כולל, מול אימפריה יוונית עצומה.

מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים... אה, וכן, טהורים וצדיקים מול רשעים וטמאים.

וכן, הם ניצחו. לא בחייל ולא בכוח....

● ● ●​

כל שנה, כל דרשן, מחפש, ומוצא, את הדרך שלו להעביר את המסר של חנוכה.

זה חייב להתחיל עם קצת מהסיפור. בדרך כלל סוג של, "בטח כולם פה מכירים את הסיפור ש....", ואז יש כמה ווארטים, ובסוף, כשעולים הטונים, הלבבות נפתחים, מגיע המסר העוצמתי, החד והחזק....

המסר של חנוכה הוא, מכריז הדרשן התורן, שכשיש מסירות נפש, כשהולכים בלי חשבונות, אז זוכים לניסים מעל דרך הטבע, מאה מכם רבבה ירדפו.

ויוצאים משם אנשים, בחורים וילדים, וממשיכים את המסירות נפש, את ההתקדמות ללא חשבונות, ממשיכים לכוון כל לילה את השעון, ותוהים, תמהים, ושואלים, איפה הוא? איה הנס המובטח?

● ● ●​

נס החנוכה, או ליתר דיוק סיפור החנוכה, מכיל בתוכו שני חלקים.

הראשון, מה שאנחנו קוראים לו הנס, מכיל את מה שאנחנו קוראים לו מסר.

המסר של חנוכה, החשוב, הגבוה, הנשגב, הוא אכן, שישנם מקרים, סיטואציות, בהם מסירות נפש, הליכה בלי חשבון, גורמים לניסים.

והמסר הזה, ההודעה הזו, נשלחה אלינו משמים, בנס חנוכה.

אבל אז, אז מגיע החלק השני, סיפור החנוכה, איך תכלס' הלכו קבוצה קטנה של אנשים, בלי חשבון, בלי שאלות, למסור את הנפש.

ובחלק הזה, דווקא בו, כשהחושך עדיין שלט, כשלא הייתה שום תקווה, נמצא הדבר האמיתי.... מוסר ההשכל.

כי כן, יש מסר, הודעה משמים, שהקב''ה דואג לנו, עוקב אחרינו, לפעמים גם עושה ניסים.

וזה מחזק, מעצים, מרגש, עוזר בזמנים קשים. נותן תקווה וכוח.

אבל אין פה משהו להחזיק ביד, משהו ללכת איתו, משהו למעשה.

אנחנו לא יכולים להשתמש במסר, בהארה וההשראה שבו, כמכוון, מדריך. אנחנו לא יכולים לשבת ולחכות שגם לנו יהיו ניסים, גילויים ונבואות. כי לא אנחנו אחראים על חשבונות השמיים.

וכאן, כאן מגיע החלק הדפוק לכאורה, המחשכּים שלפני האור, הקושי הטהור, ודווקא הוא, מגלה את הסוד, את מוסר ההשכל, את שיש להשכיל מהסיפור, ולקחת צידה לדרך.

כי החשמונאים, מתתיהו בן יוחנן חשמונאי ובניו, לא קראו יוסיפון, לא שמעו דרשות, ולא, גם לא אמרו על הניסים בחנוכה, לא!!!

הם, לא ידעו על זה שיהיה נס, שיום אחד אנשים ישמינו בגללם שמונה ימים, בכלל לא.

הם רק ידעו, שהם יוצאים לקרב אבוד מראש, בלי שמץ של סיכוי, ובלי אף תקווה.

ובכל זאת, בכל זאת הם יצאו. כי הם ידעו, הבינו, הרגישו, זה בער בתוכם, שאי אפשר אחרת. שאין זה מתפקידם לנצח, אך אין הם פטורים מלהילחם.

וזה, זה מוסר ההשכל של חנוכה.

● ● ●​

הוא יושב במיטה, מכוון שעון, נאחז בשבבי תקווה.

עד מתי, הוא שואל את עצמו, עד מתי, זה זועק מתוכו, מבקיע.

אולי לעולם לא, לוחש לו הקול, את האמת הפשוטה.

אבל מי, מי ביקש ממך לנצח, מי הבטיח לך הצלחה?

אתה תמשיך להילחם, לרצות, לסרב להשלים. תמשיך, תוסיף לזעוק, לכאוב, לשאול עד מתי.

הוא את שלו, עשה.

הוא רצה, הוא ניסה, הוא תיכנן, בתחבולות הוא עושה מלחמה.

הוא נכנס למיטה, מניח את הראש, ונרדם.

אולי, אולי מחר, הוא יקום לשחרית, יגיע לסדר, ימצא חברותא, אולי מחר....

אולי הפעם הוא ינצח, יקצור את עמלו, יחווה מעט סיפוק, קצת נחת, אולי מחר..



ואולי, אולי לא.


אהבתם? רוצים לקרוא עוד? תוכלו להיכנס אל הבלוג שלי כאן.
  • Leonardo_Diffusion_XL_A_messy_bed_with_loads_of_different_type_0.jpg
    Leonardo_Diffusion_XL_A_messy_bed_with_loads_of_different_type_0.jpg
    KB 371.2 · צפיות: 1,568