הנושאים החמים
להקת השחפים מנתרת בבהלה, מרקיעה שחקים, ממריאה אל על.
נוצה לבנה נושרת, צונחת, ונחה בדממה על השטיח העבה, האדום.
עוד מטוס, עוד נשיא, עוד מנהיג, שנעמד בשורה עם העם הנטבח בציון, מגיע לתמוך בשעה הקשה, להביע סולידריות, הזדהות, ושאט נפש מתוקפנות הצד השני.
המדרגות מתחברות, השטיח נפרש, והקשיש התורן יוצא מן הפתח. צולח את הגרם בשלום, אולי לראשונה בקריירה.
סתם לכלכנו עליו כל הזמן, מתנצלים פרשנים מול מסך. תקפנו אותו ללא סיבה. הנה בשעתנו הקשה ביותר, מתברר קבל עם ועולם, שהנשיא הלז אוהב ישראל הוא. תומך ללא תנאים.
ראש הממשלה מחייך בחברות, לוחץ יד בחוזקה. נמחקים להם חודשי ההתעלמות, הכתף הקרה. נאום מחבק אחד, נושאת מטוסים בסביבה, והכל חוזר להיות כמו פעם, בימים הטובים. לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני, אמר פעם קשיש מפורסם.
הנה, אומרים הכל. ברגע האמת מתברר, מתגלה, שהעולם יודע איפה לעמוד, מתנגד לציר הרשע, למכוננת הדמים. נקלט לו המסר משנות הארבעים של המאה הקודמת, לעולם לא עוד, מכריזים השלטים, הכרזות, בעצרות התמיכה השונות.
חבילות סיוע, תמונות חטופים, צוללת גרעינית, אפילו נשק לכיתות הכוננות שלח אי מי בארץ הזהב.
איך תבקשו הפסקה הומניטרית, זעק סנאטור מהמפלגה העוינת בדרך כלל, איך תדברו על צרכים הומניטריים כשנשים וילדים בידכם.
ימות המשיח, אחרית הימים, פתאום כולם אוהבים יהודים......
● ● ●
מזגן החלון גונח בקול, נאנח מול החום המעיק.
על מיטה בחדר, בין כרית שמיכה ונטלה הפוכה, מתמתח בחור מזיע.
הוא מתהפך לכאן, מתהפך לשם, ושוב לכאן ולשם, ועוד סיבוב אחד.
שחרית הוא לא קם, אבל זה לא אשמתו!! אין מזגן, אין חלון, והיתוש התורן לא הניח לו לרגע.
סדר א' הוא גם לא יורד, אין לו חברותא, ולבד הוא לא יכול, פשוט לא.
אבל כבר אחת עשרה וחצי עכשיו, ופת שחרית זו הלכה פסוקה. הוא מתנער, מתרומם, ומתארגן בזריזות לתפילה.
איזו תפילה יפה, אילו אורות. תפילה לעני כי יעטוף, קרוב השם לנשברי לב, הלוואי כל יום תפילה כזאת, שווה להיות עני, ללא ספק.
הוא מתארגן בזריזות. אסור לו להפסיד את השיעור, שם לפחות הוא יהיה.
אולי לא בעצם... הוא מילא לא מונח בחומר, לא מכין ולא חוזר. ובכלל, אין לו כוח לשבת עכשיו שעה על ספסל, הוא לא בנוי לדברים האלה, זה לא לגיל שלו כבר.
● ● ●
על מיטה בחדר, בין כרית שמיכה ונטלה הפוכה, שוכב בחור מקופל.
הוא לא היה בשחרית......
זה לא התאפשר.
הוא לא נמצא לו בסדר א'.....
זה לא מתאפשר.
והוא גם לא ירד לשיעור, זה לא יתאפשר.
הוא עסוק עכשיו, מוטרד עד מעבר לראש.
הוא שוכב שם מקופל, בין הרי כריות ושמיכות, וקורא.
לא, לא מותחנים הוא קורא שם, גם לא ספרי פנטזיה. אפילו לא את הקומיקס החדש, זה שהוא ראה שמוכרים בבית הכנסת.
הוא לא מכלה את זמנו, עסוק הוא בסיוע הומניטרי.
ערימת מאמרים לו בידו, עלונים של בעלי מוסר שונים, והוא עסוק בלמתוח קו, להתאים מאמר לסיטואציה.
הנה, תפילה לעני כי יעטוף, זה נדבק מצוין על השחרית שלו, ליבו נשבר ונדכה.
והנה, יש לו עוד אחד, הבעל מוסר התורן מסביר, שקידוש השם אמיתי, זה דווקא ההוא שקם מאוחר, אף אחד לא רואה אותו, והוא מתפלל, מניח תפילין, רק בשביל הקב''ה, לא בשביל אף אחד אחר.
הלאה. שלושה הקב''ה בוכה עליהם בכל יום, ... ושאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק...
החפץ חיים מסביר, כך כותב לו המאמר הלז, שכשמישהו רוצה מאד ללמוד, והוא לא מצליח, הקב''ה בוכה איתו בייחד, ומתווסף אהבתו אליו לאין שיעור, דברים נפלאים ביותר.
ממאמר למאמר, הוא מתחזק, מתעצם, מרגיש קירבה להשם, אהבה עוטפת מרגל עד ראש.
כן, הוא לא השפיץ של הישיבה, בדף של המשגיח הוא שורה ריקה, אבל הנה, כל התורה, כל הספרים, מלאים הוכחות שהקב''ה אוהב אותו מאוד, דווקא שם.
● ● ●
ימות המשיח, אחרית הימים, פתאום כולם אוהבים יהודים......
בשנת 2021 למניינם, יצא הספר people love dead jews. (אנשים אוהבים יהודים מתים)
בספר סוקרת דארה הורן את ההיסטוריה, ומוכיחה שכאשר היהודים חוטפים על הראש, או בשפה בוטה יותר, כשהיהודים נמצאים בתוך ארון, אין לאף אחד בעיה לחבק אותם.
המדינות האנטישמיות ביותר, משמרים בכבוד יוצא דופן בתי עלמין ואתרי הנצחה. מקימים אנדרטאות ועורכים סיורים. אך אבוי ליהודי חי ומחייך שיבוא לשם, אין לו מה לחפש שם, אם הוא נושם אזי הוא מועל בתפקידו.
כי לאף אחד אין בעיה עם היהודים, כל עוד הם למטה, מבקשים עזרה. כל עוד הם קורבנות של חמאס או חיזבאללה, כל עוד הם נטבחים ונהרגים, כולם יבואו לחבק, לתמוך, להזדהות. אבל ביום שבו הם יהפכו לתוקף, יפסיקו למות, ייסגר לו מייד החלון, אף אחד לא אוהב יהודי חי, אף אחד.
וכולנו עומדים בשורה, מתנצלים, לא מבינים איך חשבנו שהם שונאים אותנו, הנה כולם לידינו, עוזרים בשעה הקשה.
ומחכים שרק נעז לקום שוב על הרגליים, ותכף תבוא הסכין בגב.
אנשים אוהבים יהודים מתים, אכן כן.
● ● ●
אנשים אוהבים יהודים מתים.
צביעות, גועל נפש, שחיתות, אכן כן.
אך הלכה היא, עשיו שונא ליעקב.
השאלה האמיתית, והקשה מכולם היא, האם אין אנחנו נגועים באותה הבעיה בדיוק?
האם אין אנחנו, עצמנו, אוהבים את עצמינו מתים, חולים, וחלשים?
מדוע במקום לקום, להילחם, אנחנו מעדיפים לשקוע במיטה, להסביר לעצמנו שאנחנו לא יכולים, ולחבק את עצמנו.
מדוע במקום לקום ולהתפלל, אנחנו עסוקים בלהסביר למה התפילה ה"חולה" שלנו טובה יותר?
מדוע במקום לצעוד בדרך המלך, אנחנו יוצרים חבורות על היכולת תמיד לשוב בתשובה, ועל אהבת השם ללא תנאי?
וכן, הכל נכון, תפילה לעני כי יעטוף, אין דבר שלם מלב שבור, קרוב השם לנשברי לב, השם איתנו בכל מצב, גם אם אנחנו למטה, מחבק, תומך ומלווה.
אבל זה לא אומר שאנחנו אמורים לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בזה. להמשיך להתפלש שם בלי סוף, מהדסים על הגבול הדק שבין הבטחת חז''ל שלא נעולה הדלת בפני בעלי תשובה, לבין אזהרתם, שהאומר אחטא ואשוב....
אנשים אוהבים יהודים מתים, זו דרכו של עולם. אין לנו איך להילחם בזה.
אבל אנחנו, את עצמנו, למה?
הגיע הזמן, מזמן, שנאהב את עצמנו חיים, בריאים, לוחמים ומתקדמים!!!!!
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? תוכלו להיכנס אל הבלוג שלי כאן.
נוצה לבנה נושרת, צונחת, ונחה בדממה על השטיח העבה, האדום.
עוד מטוס, עוד נשיא, עוד מנהיג, שנעמד בשורה עם העם הנטבח בציון, מגיע לתמוך בשעה הקשה, להביע סולידריות, הזדהות, ושאט נפש מתוקפנות הצד השני.
המדרגות מתחברות, השטיח נפרש, והקשיש התורן יוצא מן הפתח. צולח את הגרם בשלום, אולי לראשונה בקריירה.
סתם לכלכנו עליו כל הזמן, מתנצלים פרשנים מול מסך. תקפנו אותו ללא סיבה. הנה בשעתנו הקשה ביותר, מתברר קבל עם ועולם, שהנשיא הלז אוהב ישראל הוא. תומך ללא תנאים.
ראש הממשלה מחייך בחברות, לוחץ יד בחוזקה. נמחקים להם חודשי ההתעלמות, הכתף הקרה. נאום מחבק אחד, נושאת מטוסים בסביבה, והכל חוזר להיות כמו פעם, בימים הטובים. לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני, אמר פעם קשיש מפורסם.
הנה, אומרים הכל. ברגע האמת מתברר, מתגלה, שהעולם יודע איפה לעמוד, מתנגד לציר הרשע, למכוננת הדמים. נקלט לו המסר משנות הארבעים של המאה הקודמת, לעולם לא עוד, מכריזים השלטים, הכרזות, בעצרות התמיכה השונות.
חבילות סיוע, תמונות חטופים, צוללת גרעינית, אפילו נשק לכיתות הכוננות שלח אי מי בארץ הזהב.
איך תבקשו הפסקה הומניטרית, זעק סנאטור מהמפלגה העוינת בדרך כלל, איך תדברו על צרכים הומניטריים כשנשים וילדים בידכם.
ימות המשיח, אחרית הימים, פתאום כולם אוהבים יהודים......
● ● ●
מזגן החלון גונח בקול, נאנח מול החום המעיק.
על מיטה בחדר, בין כרית שמיכה ונטלה הפוכה, מתמתח בחור מזיע.
הוא מתהפך לכאן, מתהפך לשם, ושוב לכאן ולשם, ועוד סיבוב אחד.
שחרית הוא לא קם, אבל זה לא אשמתו!! אין מזגן, אין חלון, והיתוש התורן לא הניח לו לרגע.
סדר א' הוא גם לא יורד, אין לו חברותא, ולבד הוא לא יכול, פשוט לא.
אבל כבר אחת עשרה וחצי עכשיו, ופת שחרית זו הלכה פסוקה. הוא מתנער, מתרומם, ומתארגן בזריזות לתפילה.
איזו תפילה יפה, אילו אורות. תפילה לעני כי יעטוף, קרוב השם לנשברי לב, הלוואי כל יום תפילה כזאת, שווה להיות עני, ללא ספק.
הוא מתארגן בזריזות. אסור לו להפסיד את השיעור, שם לפחות הוא יהיה.
אולי לא בעצם... הוא מילא לא מונח בחומר, לא מכין ולא חוזר. ובכלל, אין לו כוח לשבת עכשיו שעה על ספסל, הוא לא בנוי לדברים האלה, זה לא לגיל שלו כבר.
● ● ●
על מיטה בחדר, בין כרית שמיכה ונטלה הפוכה, שוכב בחור מקופל.
הוא לא היה בשחרית......
זה לא התאפשר.
הוא לא נמצא לו בסדר א'.....
זה לא מתאפשר.
והוא גם לא ירד לשיעור, זה לא יתאפשר.
הוא עסוק עכשיו, מוטרד עד מעבר לראש.
הוא שוכב שם מקופל, בין הרי כריות ושמיכות, וקורא.
לא, לא מותחנים הוא קורא שם, גם לא ספרי פנטזיה. אפילו לא את הקומיקס החדש, זה שהוא ראה שמוכרים בבית הכנסת.
הוא לא מכלה את זמנו, עסוק הוא בסיוע הומניטרי.
ערימת מאמרים לו בידו, עלונים של בעלי מוסר שונים, והוא עסוק בלמתוח קו, להתאים מאמר לסיטואציה.
הנה, תפילה לעני כי יעטוף, זה נדבק מצוין על השחרית שלו, ליבו נשבר ונדכה.
והנה, יש לו עוד אחד, הבעל מוסר התורן מסביר, שקידוש השם אמיתי, זה דווקא ההוא שקם מאוחר, אף אחד לא רואה אותו, והוא מתפלל, מניח תפילין, רק בשביל הקב''ה, לא בשביל אף אחד אחר.
הלאה. שלושה הקב''ה בוכה עליהם בכל יום, ... ושאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק...
החפץ חיים מסביר, כך כותב לו המאמר הלז, שכשמישהו רוצה מאד ללמוד, והוא לא מצליח, הקב''ה בוכה איתו בייחד, ומתווסף אהבתו אליו לאין שיעור, דברים נפלאים ביותר.
ממאמר למאמר, הוא מתחזק, מתעצם, מרגיש קירבה להשם, אהבה עוטפת מרגל עד ראש.
כן, הוא לא השפיץ של הישיבה, בדף של המשגיח הוא שורה ריקה, אבל הנה, כל התורה, כל הספרים, מלאים הוכחות שהקב''ה אוהב אותו מאוד, דווקא שם.
● ● ●
ימות המשיח, אחרית הימים, פתאום כולם אוהבים יהודים......
בשנת 2021 למניינם, יצא הספר people love dead jews. (אנשים אוהבים יהודים מתים)
בספר סוקרת דארה הורן את ההיסטוריה, ומוכיחה שכאשר היהודים חוטפים על הראש, או בשפה בוטה יותר, כשהיהודים נמצאים בתוך ארון, אין לאף אחד בעיה לחבק אותם.
המדינות האנטישמיות ביותר, משמרים בכבוד יוצא דופן בתי עלמין ואתרי הנצחה. מקימים אנדרטאות ועורכים סיורים. אך אבוי ליהודי חי ומחייך שיבוא לשם, אין לו מה לחפש שם, אם הוא נושם אזי הוא מועל בתפקידו.
כי לאף אחד אין בעיה עם היהודים, כל עוד הם למטה, מבקשים עזרה. כל עוד הם קורבנות של חמאס או חיזבאללה, כל עוד הם נטבחים ונהרגים, כולם יבואו לחבק, לתמוך, להזדהות. אבל ביום שבו הם יהפכו לתוקף, יפסיקו למות, ייסגר לו מייד החלון, אף אחד לא אוהב יהודי חי, אף אחד.
וכולנו עומדים בשורה, מתנצלים, לא מבינים איך חשבנו שהם שונאים אותנו, הנה כולם לידינו, עוזרים בשעה הקשה.
ומחכים שרק נעז לקום שוב על הרגליים, ותכף תבוא הסכין בגב.
אנשים אוהבים יהודים מתים, אכן כן.
● ● ●
אנשים אוהבים יהודים מתים.
צביעות, גועל נפש, שחיתות, אכן כן.
אך הלכה היא, עשיו שונא ליעקב.
השאלה האמיתית, והקשה מכולם היא, האם אין אנחנו נגועים באותה הבעיה בדיוק?
האם אין אנחנו, עצמנו, אוהבים את עצמינו מתים, חולים, וחלשים?
מדוע במקום לקום, להילחם, אנחנו מעדיפים לשקוע במיטה, להסביר לעצמנו שאנחנו לא יכולים, ולחבק את עצמנו.
מדוע במקום לקום ולהתפלל, אנחנו עסוקים בלהסביר למה התפילה ה"חולה" שלנו טובה יותר?
מדוע במקום לצעוד בדרך המלך, אנחנו יוצרים חבורות על היכולת תמיד לשוב בתשובה, ועל אהבת השם ללא תנאי?
וכן, הכל נכון, תפילה לעני כי יעטוף, אין דבר שלם מלב שבור, קרוב השם לנשברי לב, השם איתנו בכל מצב, גם אם אנחנו למטה, מחבק, תומך ומלווה.
אבל זה לא אומר שאנחנו אמורים לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בזה. להמשיך להתפלש שם בלי סוף, מהדסים על הגבול הדק שבין הבטחת חז''ל שלא נעולה הדלת בפני בעלי תשובה, לבין אזהרתם, שהאומר אחטא ואשוב....
אנשים אוהבים יהודים מתים, זו דרכו של עולם. אין לנו איך להילחם בזה.
אבל אנחנו, את עצמנו, למה?
הגיע הזמן, מזמן, שנאהב את עצמנו חיים, בריאים, לוחמים ומתקדמים!!!!!
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? תוכלו להיכנס אל הבלוג שלי כאן.
