האמת היא שאני מתבייש לספר,
אבל כשאני מגיע לכותל, ויש שם טקסים של צה"ל
התפילות שלי בתוך קשת וילסון - נראות אחרת
הם, החיילים הקדושים האלו, כובשים את הלב עד מקום כל כך עמוק,
שאני אפילו לא יודע להסביר לעצמי, מה הוא.
וזה הסוד שלי!
אני לא מספר אותו לאף אחד!
פעם אפילו היו לי מחשבות קשות
שאמרו:
'מה אני, בתור אברך חרדי סטנדרטי, תורם לעם שלי ולארץ שלי,
וכל מה שהנציגים שלי מתווכחים למעני בכנסת,
ו"מסבירים" את העמדה שלי -
האם הם בכלל מבטאים את מה שמתחולל בקרבי?
האם כשהם אומרים שבזכותי המדינה הזאת קיימת,
זה משהו שאני מאמין בזה בכלל,
או שזה רק עמדה פוליטית שחייבת להיאמר בגלל הסכמים, פתקים, וקואליציות למיניהן...'
ולקח לי זמן להבין,
מה החיבור העמוק שלי לציון,
לירושלים,
לדוד המלך,
ולשירה המונית, מזייפת קמעה: "עם ישראל חי"!
כן,
יש נשמות משוררות
אופי של איש
שמרגיש את החיבור להשם ולעצמו
דרך המושגים של ציון, ומשיח.
דרך הדיבורים על גאולה, ושכינה.
גם אם הוא הולך שחור לבן, וחוגר גארטל עבה בימי חול ועבה יותר בשבתות ובחגים.
ואולי דווקא לכן...
ועכשיו,
מתחת הבית, קרוב כל כך, בתוך השכונה הכי חרדית,
קושרים בוקר ולילה ציציות לחיילים.
מלא מלא מלא גופיות בצבע חאקי,
קשורים בפתילי ציצית מצמר!!!
האם יש שיר מרגש יותר מזה?
עזבתי את הכל,
ורצתי לשם.
בדרך אני מטלפן לאשתי, לילדים, לחברותא, לתלמיד,
ומזהיר:
שלא יחפשו אותי בשעות הקרובות
אני הולך לקשור ציציות, לגיבורי ישראל וקדושיו,
חיילי בית דוד!
אני אוחז כעת גופיה ביד, היא בצבע הכל כך מרגש,
הצבע של השירים הכי יפים שלי.
אני ממולל בידי את הכנף הרך,
את החוטים המגולגלים,
ואני לא מצליח להשחיל אותם. לא מצליח.
מה, חייל הולך ללבוש אותה,
איזו זכות.
תוך כדי קשירה
היד שלי רועדת
כבר לא ממש מהתרגשות
אלא ממחשבות חדשות העולות בי פתאום
משהו ב"זכות" הולך ומתרחק ממני.
לא מרגיש שזו זכות באמת שלי!
אני מסתכל ימין ומשמאל,
כל כך הרבה בחורים ואברכים עזבו השיעורים הקבועים שלהם,
כי הם הרגישו ייעוד ותרומה למתחולל בקרב
על ידי שהם כאן ביחד,
טבולים בציציות של צבא הגנה לישראל.
תגידו ידידיי:
עכשיו בעת מלחמה,
כשכולנו מחפשים פתרונות לאחדות ורעיונות לישועה -
האם זה הדבר הנכון, שכולנו כאחד נקשור ציציות, רק בגלל שהנורמה אומרת,
שחוץ מלנייעס בשטיבל, וללהג על הכוחנות והמוכנות והלא מוכנות של צה"ל -
אז גם כ-ו-ל-ם מכינים ציציות לחיילים??
אני ממש כועס פתאום,
משהו מההמוניות הזו דוחק אותי,
אני עוד רגע שוכח מי אני ולמה רצתי כל כך מהר למלאכת הקודש.
יוצא החוצה,
יורד לוואדי מתחת השכונה.
חייב להתאפס.
להיזכר, מי אני, מה זה "ציון שלי"? מה אומר לי המושג "אחדות העם"?
ומה המקום שלי מול חיילי ישראל?
התחברתי.
אני חוזר בחדווה,
מייחד את הכריכות על גדילי הציצית
השם אחד,
קושר היטב.
זהו.
כללתי את עצמי עם כולם,
עשיתי ציצית בשביל חייל אחד,
ויש לי עוד המון קשרים עם החייל הזה, ועם עוד הרבה חיילים
ועם המון אברכים ובני ישיבות,
ועם עצמי,
ועם הבורא!!