הגענו להר הרצל.
שקט. דממה. קברים טריים מולנו, מהיום, מאתמול.
אחד אחרי השני.
שמות.
תמונות.
זרי פרחים.
נחים על רגבי אדמה לחה.
אנחנו מתקדמים הלאה. עדיין בלי קול.
מחפשים בעיניים את מקום ההלוויה. 'שלנו'.
מוצאים בקלות.
אנשים. עומדים בשקט. של כבוד. של טרגדיה.
מול ארון.
ואישה אחת. ושלושה ילדים.
אב. אם. שבעה אחים שנותרו.
דמעות ובכי.
קריאת תהילים.
הארון מוכנס לבור.
דמעות.
אנחנו שומעים את הקדיש מלא הדמעות, החנוק.
את ההספדים המרטיטים.
"הוא הסתער בראש חייליו".
ושוב דמעות.
שלושה קולות ירי נשמעים בבת אחת מתוך לועי הרובים.
"תם הטקס". מכריז לובש מדים.
"אנחנו צריכים להתכונן
להלוויה נוספת".
עוד חייל.
משפחה.
עולם מלא.
אנחנו חוזרים לבית.
הוא נשאר שם. קצין. לצידו חייליו, שנפלו עימו;
על קידוש השם.
גופו, מתחת לאדמה.
רוחו, צמודה לכיסא הכבוד.
שיתופים נוספים בעניין המלחמה: