זה לא שהוא לא רוצה לנסוע למישהו שיכול להשפיע עליו
זה לא שהוא לא מרגיש די חלול וריק מבפנים
זה לא שהוא היה שמח במילה טובה ועיניים חמות שיביטו לתוך העיניים שלו
זה לגמרי לא זה.
הוא פשוט, לא מסוגל בשום אופן שבעולם
לארוז מזוודה, להכניס את בגדי החג, להשיג אכסניית אברכים מאובקת
ולמרוח חיוך גדול של אושר על הפנים.
הוא לא יודע מתי בדיוק זה התחיל
אבל היום, כשישה ילדים מרקדים סביבו עם בובת תורה
הוא רק מביט עליהם בעיניים אוהבות
ולוחש להם בלי קול:
תרקדו ילדים שלי עם התורה
כל עוד שאתם יכולים
ולא חייבים לעשות את אותו הדבר
רק עם תורה אמיתית
ואלף אלפי ניגונים של נקיפות מצפון דוקרות:
אתה אברך ירא שמים, אז איך זה שאתה לא רוצה להסתופף בצל צדיק? (האשה)
מה שלומך נחום, אז השנה נלמד ביחד בחג? (אבא)
תבוא לאכול את ה"הוליפצ'עס" שלי? (אמא)
נו ר' נחום, לשמור לך מקום ברכב? (החברותא)
בהתרגשות גדולה, נערכים לקראת מעמד נתינת הקוויטל.....
די!
לא יכול יותר לשמוע את כל קווי הנייעס, הקהילה, החבורות, הקבוצות
ולהיות חלק.
כמה מובן מאליו שאני שם ביחד עם כל אלפי החסידים
למה הלב שלי מסרב להסכים לדבר שנראה כל כך פשוט לכולם?
לר' נחום אין עדיין החלטה אם לנסוע או לא
הוא רק שיתף אותי בהתלבטות שלו
ואני הקשבתי.
"נולדתי לתוך זה
וגם סבא שלי
וגם אלתר סבא שלי!
ולכן אני חייב להמשיך את הנסיעות האלה בחגים בלי לחשוב???
או להשאר עם מליון נקיפות מצפון?
למה זה נגזר עלי"???
הכאב במילים שלו היה חד
והוא לגמרי לא הראשון.
ממה נוצר הסבל?
האם מהנסיעה עצמה או מלא לנסוע?
ברור לשנינו שלא.
הסבל נוצר בעיקר מהמחשבה הקשה העוברת בראש:
כופים עלי דבר שאני לא מספיק בחרתי בו
ולכן אני מרגיש חסר אונים ודי מבוטל
הלזה יקרא חג???
ר' נחום, עדיין לא יודע מהי נקודת הבחירה שלו בתוך הסיפור הזה
אבל סוף סוף
הוא נותן מקום לכאב שלו
וזה עצמו
נותן פתח חדש
לבחירה.
זה לא שהוא לא מרגיש די חלול וריק מבפנים
זה לא שהוא היה שמח במילה טובה ועיניים חמות שיביטו לתוך העיניים שלו
זה לגמרי לא זה.
הוא פשוט, לא מסוגל בשום אופן שבעולם
לארוז מזוודה, להכניס את בגדי החג, להשיג אכסניית אברכים מאובקת
ולמרוח חיוך גדול של אושר על הפנים.
הוא לא יודע מתי בדיוק זה התחיל
אבל היום, כשישה ילדים מרקדים סביבו עם בובת תורה
הוא רק מביט עליהם בעיניים אוהבות
ולוחש להם בלי קול:
תרקדו ילדים שלי עם התורה
כל עוד שאתם יכולים
ולא חייבים לעשות את אותו הדבר
רק עם תורה אמיתית
ואלף אלפי ניגונים של נקיפות מצפון דוקרות:
אתה אברך ירא שמים, אז איך זה שאתה לא רוצה להסתופף בצל צדיק? (האשה)
מה שלומך נחום, אז השנה נלמד ביחד בחג? (אבא)
תבוא לאכול את ה"הוליפצ'עס" שלי? (אמא)
נו ר' נחום, לשמור לך מקום ברכב? (החברותא)
בהתרגשות גדולה, נערכים לקראת מעמד נתינת הקוויטל.....
די!
לא יכול יותר לשמוע את כל קווי הנייעס, הקהילה, החבורות, הקבוצות
ולהיות חלק.
כמה מובן מאליו שאני שם ביחד עם כל אלפי החסידים
למה הלב שלי מסרב להסכים לדבר שנראה כל כך פשוט לכולם?
לר' נחום אין עדיין החלטה אם לנסוע או לא
הוא רק שיתף אותי בהתלבטות שלו
ואני הקשבתי.
"נולדתי לתוך זה
וגם סבא שלי
וגם אלתר סבא שלי!
ולכן אני חייב להמשיך את הנסיעות האלה בחגים בלי לחשוב???
או להשאר עם מליון נקיפות מצפון?
למה זה נגזר עלי"???
הכאב במילים שלו היה חד
והוא לגמרי לא הראשון.
ממה נוצר הסבל?
האם מהנסיעה עצמה או מלא לנסוע?
ברור לשנינו שלא.
הסבל נוצר בעיקר מהמחשבה הקשה העוברת בראש:
כופים עלי דבר שאני לא מספיק בחרתי בו
ולכן אני מרגיש חסר אונים ודי מבוטל
הלזה יקרא חג???
ר' נחום, עדיין לא יודע מהי נקודת הבחירה שלו בתוך הסיפור הזה
אבל סוף סוף
הוא נותן מקום לכאב שלו
וזה עצמו
נותן פתח חדש
לבחירה.