.
.
בהודו נהוג לעתים לערוך תהלוכות חגיגיות שבראשן צועד פיל מקושט.
התהלוכה עוברת גם בסמטאות צרות ובשווקים עמוסים, והפיל הצוהל עלול שלא להבין כיאות את תפקידו הטיקסי ומעמדו הייצוגי ולהפוך את הארוע למסע טעימות.
כאן הוא חוטף אשכול בננות גדול ומכניסו שלם לפיו, שם הוא מחטט בדוכנים ומגלגל ערימות של פירות לכל עבר, בתנופת חדק הוא מרוקן מדף כלי חרסינה, ומידי פעם הוא עלול גם להתפעל מהטורבן הססגוני של איזה תגר הודי כחוש ולהעניק לו פליק שובבי שיעיף את הטורבן לכל הרוחות
... עם תכולתו.
אז מה עושים,
איך דואגים שיצעד הפיל מבלי להפיל?
ההודים לא מנסים בכח - לך תרסן בעל חיים משולהב במשקל חמשה טון - אלא במוח...
הם נותנים לו מקלון קטן ומקושט להחזיק בחדק.
וזהו
הוא שקוע במקלון וכל שאר העניינים לא מעסיקים אותו יותר,
יש לו מקל!
ואת המקל צריך להחזיק.
מצטער חבריא החדק שלי תפוס כרגע.
הוא פוסע נכחו בלי לפנות הנה והנה, אשכול הבננות ממשיך להתנדנד בבאסטה בשלום, כבר לא צריך לאסוף את בובות החרסינה בשואב אבק,
והראש נשאר בטורבאנו.
שמעתי את זה פעם כהמחשה לכוחה של המנטרה (סוג של מדיטציה באמצעות חזרה על מילה מסוימת שוב ושוב),
ההאחזות של התודעה במילה אחת. עוזרת להשקיט את המיינד ולמנוע ממנו להתבוסס בפטפטת המחשבות הבלתי פוסקת שרצה במצב רגיל בראש שלנו בלי שליטה.
ולא רק מנטרה, אלא כל ריכוז בדבר מסוים, מקל מקושט, מילה, נר, תמונה, רעיון, תחושה, או - כפי שתקראו בחוברת המצורפת - בנשימה,
מאפשר לשחרר את הנפש - הנפש הבהמית שיש לנו כמו לפיל - מהסחפות אחרי דחפים והסחות דעת צדדיים שמסיטים אותנו מלצעוד ישר אל המטרות שלנו במסלול הנכון והממוקד.
פגשתי בבית הכנסת מטופל שכבר לא היה אצלי חודש בערך, הוא חייך אלי מרחוק והחל להתקרב אלי במהירות כשהוא הודף סטנדרים וספסלים וחיוכו מתגבר ככל שהוא מתקדם לקראתי.
הוא סיפר לי כמה הוא מרגיש טוב יותר תוך שהוא לוחץ את ידי בחום, והתנצל שלא צלצל במשך התקופה לשמור על קשר.
שאלתי אותו אם אם הוא מקפיד על שיעורי הבית שנתתי לו, והוא אמר שהוא חייב לי כבר אלפי שקלים!
(כי סיכמתי איתו שבכל פעם שהוא שוכח לבצע את המטלות שהוריתי לו – אני מעלה לו את המחיר לפגישה הבאה).
אבל דבר אחד ממה שאמרתי לו הוא עושה בעקביות, והוא מרגיש שזה עוזר לו יותר מהכל.
חשבתי לשתף אתכם בטכניקה הזו, משום שהיא יכולה למצוא חן בעיניכם באותה מידה
ולהועיל לכם לא רק מבחינה נפשית, אלא גם רוחנית.
זו בעצם סוג של מדיטציה המיועדת לעצור את זרם המחשבה, ולהתכנס פנימה לכאן ולעכשיו, רק שזה מורכב על פלטפורמה דתית.
על התפילה.
מכיון שהמטופל הנ"ל הוא דוס דוס, חשבתי שמשהו עם חיבור לעולם שלו יותר יתאים לו
הטכניקה שנתתי לו היתה כזו :
בברכה הראשונה של שמונה עשרה, עליו לעמוד בלי לזוז, בעינים עצומות כמובן, ולומר את המילים לאט.
אבל לא סתם לאט, ממש לאט. בקצב של מילה בשבע שניות.
מישהו חישב שאם חסידים הראשונים היו מתפללים במשך שעה כפי שמופיע במסכת ברכות, והואיל ובתפלת שמונה עשרה יש כ500 מילים, ובשעה ישנם 3600 שניות, נמצא ש 7 שניות למילה זהו הקצב הראוי לתפילה כפי שתוקנה על ידי קדמונינו.
בעיקרון זה אמור להיות לכל התפילה,
אבל אנחנו נסתפק בברכה הראשונה בלבד, שהיא הקובעת מבחינת כוונה כידוע,
יש בה 42 מילים, וזה אמור להמשך פחות מחמש דקות.
עליו לומר את המילה לאט ואז להמתין כשהיא מהדהדת בתודעתו, בלי פירושים, בלי לוגיקה, בלי הסבר למה ומה ואיך, אלא המילה עצמה ממלאת את כל ישותך וכאילו מעבירה אליך מסר אנרגטי פנימי המתחבר לנשמתך ונותן לך כח וחכמה,
אם מחשבות אחרות באות, יש לעזוב אותן בעדינות, בלי כעס, ולשוב אל המילה.
השמעתי לאיש שלי צלצולי פעמון (פעמון טיבטי), ובקשתי ממנו לשים לב לקול הצלצול הראשוני ואז להדהוד שבא אחריו במשך זמן רב, נמשך ונמשך. כסמל למילה הנאמרת ולתהודה הנפשית הנמשכת בעקבותיה בתוך נפשו.
זוהי חויה רוחנית עמוקה, השכל שוקט, והלב מרגיש יותר ויותר את נוכחות האלוקים.
אם תנסו זאת תראו איך כל התפילה זורמת אחר כך מתוך מצב תודעה אחר לגמרי, נעים, שליו, ומתוך התבונונות פנימה, בלי הסחות דעת.
וזה משפיע כמובן על כל היום
ועל כל החיים
יעיד על כך החיוך הגדול של המטופל שלי
הטכניקה הזו מופיעה בספר של הרב אריה קפלן עליו סיפרתי כאן פשוט להיות הווה
שם גם ספרתי על חוברת שאני כותב בנושא, אז סיימתי אותה בסייעתא דשמיא.
והואיל ואני פראייר אמיתי החלטתי לחלק אותה בחינם.
נצלו מהר את טוב ליבי בטרם אתחרט והורידו אותה מכאן
שלוש דקות לאושר
אם יש לכם הערות או בקורת - כתבו לי בעדינות
ואם יש לכם מחמאות - הפגיזו בכבדות ללא אבחנה
והכי חשוב, דווחו אם זה עבד לכם
בהצלחה
.
בהודו נהוג לעתים לערוך תהלוכות חגיגיות שבראשן צועד פיל מקושט.
התהלוכה עוברת גם בסמטאות צרות ובשווקים עמוסים, והפיל הצוהל עלול שלא להבין כיאות את תפקידו הטיקסי ומעמדו הייצוגי ולהפוך את הארוע למסע טעימות.
כאן הוא חוטף אשכול בננות גדול ומכניסו שלם לפיו, שם הוא מחטט בדוכנים ומגלגל ערימות של פירות לכל עבר, בתנופת חדק הוא מרוקן מדף כלי חרסינה, ומידי פעם הוא עלול גם להתפעל מהטורבן הססגוני של איזה תגר הודי כחוש ולהעניק לו פליק שובבי שיעיף את הטורבן לכל הרוחות
... עם תכולתו.
אז מה עושים,
איך דואגים שיצעד הפיל מבלי להפיל?
ההודים לא מנסים בכח - לך תרסן בעל חיים משולהב במשקל חמשה טון - אלא במוח...
הם נותנים לו מקלון קטן ומקושט להחזיק בחדק.
וזהו
הוא שקוע במקלון וכל שאר העניינים לא מעסיקים אותו יותר,
יש לו מקל!
ואת המקל צריך להחזיק.
מצטער חבריא החדק שלי תפוס כרגע.
הוא פוסע נכחו בלי לפנות הנה והנה, אשכול הבננות ממשיך להתנדנד בבאסטה בשלום, כבר לא צריך לאסוף את בובות החרסינה בשואב אבק,
והראש נשאר בטורבאנו.
שמעתי את זה פעם כהמחשה לכוחה של המנטרה (סוג של מדיטציה באמצעות חזרה על מילה מסוימת שוב ושוב),
ההאחזות של התודעה במילה אחת. עוזרת להשקיט את המיינד ולמנוע ממנו להתבוסס בפטפטת המחשבות הבלתי פוסקת שרצה במצב רגיל בראש שלנו בלי שליטה.
ולא רק מנטרה, אלא כל ריכוז בדבר מסוים, מקל מקושט, מילה, נר, תמונה, רעיון, תחושה, או - כפי שתקראו בחוברת המצורפת - בנשימה,
מאפשר לשחרר את הנפש - הנפש הבהמית שיש לנו כמו לפיל - מהסחפות אחרי דחפים והסחות דעת צדדיים שמסיטים אותנו מלצעוד ישר אל המטרות שלנו במסלול הנכון והממוקד.
פגשתי בבית הכנסת מטופל שכבר לא היה אצלי חודש בערך, הוא חייך אלי מרחוק והחל להתקרב אלי במהירות כשהוא הודף סטנדרים וספסלים וחיוכו מתגבר ככל שהוא מתקדם לקראתי.
הוא סיפר לי כמה הוא מרגיש טוב יותר תוך שהוא לוחץ את ידי בחום, והתנצל שלא צלצל במשך התקופה לשמור על קשר.
שאלתי אותו אם אם הוא מקפיד על שיעורי הבית שנתתי לו, והוא אמר שהוא חייב לי כבר אלפי שקלים!
(כי סיכמתי איתו שבכל פעם שהוא שוכח לבצע את המטלות שהוריתי לו – אני מעלה לו את המחיר לפגישה הבאה).
אבל דבר אחד ממה שאמרתי לו הוא עושה בעקביות, והוא מרגיש שזה עוזר לו יותר מהכל.
חשבתי לשתף אתכם בטכניקה הזו, משום שהיא יכולה למצוא חן בעיניכם באותה מידה
ולהועיל לכם לא רק מבחינה נפשית, אלא גם רוחנית.
זו בעצם סוג של מדיטציה המיועדת לעצור את זרם המחשבה, ולהתכנס פנימה לכאן ולעכשיו, רק שזה מורכב על פלטפורמה דתית.
על התפילה.
מכיון שהמטופל הנ"ל הוא דוס דוס, חשבתי שמשהו עם חיבור לעולם שלו יותר יתאים לו
הטכניקה שנתתי לו היתה כזו :
בברכה הראשונה של שמונה עשרה, עליו לעמוד בלי לזוז, בעינים עצומות כמובן, ולומר את המילים לאט.
אבל לא סתם לאט, ממש לאט. בקצב של מילה בשבע שניות.
מישהו חישב שאם חסידים הראשונים היו מתפללים במשך שעה כפי שמופיע במסכת ברכות, והואיל ובתפלת שמונה עשרה יש כ500 מילים, ובשעה ישנם 3600 שניות, נמצא ש 7 שניות למילה זהו הקצב הראוי לתפילה כפי שתוקנה על ידי קדמונינו.
בעיקרון זה אמור להיות לכל התפילה,
אבל אנחנו נסתפק בברכה הראשונה בלבד, שהיא הקובעת מבחינת כוונה כידוע,
יש בה 42 מילים, וזה אמור להמשך פחות מחמש דקות.
עליו לומר את המילה לאט ואז להמתין כשהיא מהדהדת בתודעתו, בלי פירושים, בלי לוגיקה, בלי הסבר למה ומה ואיך, אלא המילה עצמה ממלאת את כל ישותך וכאילו מעבירה אליך מסר אנרגטי פנימי המתחבר לנשמתך ונותן לך כח וחכמה,
אם מחשבות אחרות באות, יש לעזוב אותן בעדינות, בלי כעס, ולשוב אל המילה.
השמעתי לאיש שלי צלצולי פעמון (פעמון טיבטי), ובקשתי ממנו לשים לב לקול הצלצול הראשוני ואז להדהוד שבא אחריו במשך זמן רב, נמשך ונמשך. כסמל למילה הנאמרת ולתהודה הנפשית הנמשכת בעקבותיה בתוך נפשו.
זוהי חויה רוחנית עמוקה, השכל שוקט, והלב מרגיש יותר ויותר את נוכחות האלוקים.
אם תנסו זאת תראו איך כל התפילה זורמת אחר כך מתוך מצב תודעה אחר לגמרי, נעים, שליו, ומתוך התבונונות פנימה, בלי הסחות דעת.
וזה משפיע כמובן על כל היום
ועל כל החיים
יעיד על כך החיוך הגדול של המטופל שלי
הטכניקה הזו מופיעה בספר של הרב אריה קפלן עליו סיפרתי כאן פשוט להיות הווה
שם גם ספרתי על חוברת שאני כותב בנושא, אז סיימתי אותה בסייעתא דשמיא.
והואיל ואני פראייר אמיתי החלטתי לחלק אותה בחינם.
נצלו מהר את טוב ליבי בטרם אתחרט והורידו אותה מכאן
שלוש דקות לאושר
אם יש לכם הערות או בקורת - כתבו לי בעדינות
ואם יש לכם מחמאות - הפגיזו בכבדות ללא אבחנה
והכי חשוב, דווחו אם זה עבד לכם
בהצלחה