הנושאים החמים
בואו נדבר דוגרי,
למה אנחנו לא אוהבים את תשעה באב...
כן, עובדה!
לא אוהבים!
מי שאוהב את תשעה באב, שיקום!
אף אחד לא קם!
כן, זה יום בכלל לא נחמד, ובכלל לא פשוט.
מחכים שהוא יעבור ונחזור לנשום בשלווה בחווה, בים או בסקי.
אבל למה?
למה אנחנו כל כך לא אוהבים את תשעה באב?
למה כל כך קשה לנו ביום הזה?
למה אנחנו מתאמצים ללכת לבית הכנסת? מתאמצים לבכות? מתאמצים לשקר שזה כואב?
למה אנחנו רק מחכים שיעבור ושעוד שעה תגמר, ובסתר בסתר מחכים שנוכל כבר לחזור למוזיקה, לשירים, לשמחה, לחופש... למה?
מה יש ביום הזה שעושה לנו כל כך לא טוב בלב? שמרחיק אותנו מהשם, ומכניס בנו עצב גדול? מה יש ביום הזה תשעה באב?
למה יום אחד בשנה שמתבקש מאתנו להיות בעצבות אנחנו רוצים שמחה? למה קשה לנו להיות עצובים ולהרגיש את הצער? מה זה הדבר הזה שמרחיק אותנו שנות דור מתחושת הגלות?
כי היצר הרע חיבר לנו בין לבכות על החורבן לבין אשמה!
כי למדנו שנחרב הבית בגלל שמישהו היה שם אשם.
ומאז ועד היום אנחנו אשמים.
כאילו יד רודפת אותנו ומאשימה, זה שהבית ולא נבנה הכל בגללך.
אתה רשע ולא צדיק!
אתה חיללת!
אתה החרבת!
הכל בגללך!
וכמו עיניים רושפות שנאה שמביטות בנו בכעס אנחנו מתחננים ומבקשים סליחה, אבל זה לא עוזר! נולדנו אשמים ואשמים אנחנו נמות!
אין כפרה למכתנו!
אנחנו מנסים לכפר. מנסים להתגלגל ברחובות, להיות בצער, בעצבות, בעניות ובדלות, גוזרים על עצמנו גלות מדי יום, והולכים עם פנים של אבלים, מסכימים עם הלא טוב והאשמה שנצמדה אלינו ומענישים את עצמנו רגע-רגע, כי אולי רק אז יהיה לנו כפרה קטנה... וגם אז עדין לא.
לא יעזור שעשינו תשובה אתמול, ולא עוזר תשובה של מחר.
הפנמנו שאנחנו רעים ולא טובים והכל בגללנו.
לא משנה כמה שנתחנן באמת שאנחנו טובים ולא רעים, שאנחנו אוהבים את השם, אבל מפחדים.
אז למה שנרצה את תשעה באב?
למה שנבכה באמת אם יש לנו תחושה כואבת כל כך שהכל בגללנו ואשמים אנחנו ואין לנו תקווה?
הרי כל כך הרבה אנחנו מתחננים יום יום שאנחנו לא אשמים, מנסים לבקש סליחה, מרגישים רדופים אשמה, ופוחדים עד אימה...
מי מאיתנו מאמין שמחר אם השם יבוא לכאן, הוא יקבל את פניו בשמחה בלי קמצוץ של כעס ואכזבה על הפנים???
מי מאתנו מאמין שמחר כשיבוא גואל הוא יהיה הראשון שיעמוד לידו על הסוס.
אף אחד!
למה?
כי ככה גדלנו.
לא משנה כמה מצוות עשינו.
כמה צדקות נתנו.
כמה ויתורים ויתרנו.
כמה התגברויות התגברנו.
ואילו הורים טובים אנחנו משתדלים להיות.
לא משנה כלום!
גדלנו באמונה שאנחנו אשמים!
שחורבן הבית הוא בגללנו.
שכל הבכי היום ברחובות הוא באשמתנו.
אז למה שנתחבר אם כל הזמן אומרים שזה אנחנו?
נדמיין לעצמנו ילד קטן שמאשימים אותו בחורבן של משחק יקר שעלה מאות שקלים, מה הסיכוי שהילד הזה יתחבר לאבל על המשחק או לפחד מאשמה?
ברור לאשמה!
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
"בנים אתם להשם". זאת עובדה.
ומה אנחנו מרגישים?
"אבל אשמים אנחנו".
אז איך אפשר לבכות או לעשות תשובה ככה? אי אפשר!
וזה לא בגלל הצום, ימים שלמים עברנו בלי שאכלנו כלום.
אז מה עושים?
בוכים על החורבן. על החורבן הזה בדיוק. על איך שהחריבו לנו את האמונה באהבת השם אלינו! על איך שנחרב לנו האמון בטוב שלנו!
מסתכלים לאבא בשמים ואומרים לו: ''אבא היום חורבן! אני יודע. אבא היום אתה עצוב, אני יודע, אני רואה, אני מרגיש! גם אני עצוב, אבא. אבל אבא אתה יודע, אני מרגיש אשם. אני מרגיש שאני לא בסדר, שאתה כועס עלי, שאתה לא מרוצה, שאני רע וכל החורבן הזה בגללי. לא יכול להתחבר לעצב הזה כשאני אשם בכל הסיפור הזה. אנא אבא תנקה אותי מאשמה. תחזק אותי. תקרב אותי אליך. תנתק אותי מכל הלא טוב סביבי, תן לי להבין שאני טוב! שאני רוצה טוב! שהחורבן הזה הוא לא בגללי, הוא מהלא טוב שמסתובב כאן מסביב.
אבא, ביום הזה של החורבן אני מרים דגל לבן. מרים דגל שקוראים לו אני טוב. אני עושה תשובה. אני רוצה טוב. ואני הולך לטוב.
ומכאן נבנה את בית המקדש השלישי בקרוב!"
למה אנחנו לא אוהבים את תשעה באב...
כן, עובדה!
לא אוהבים!
מי שאוהב את תשעה באב, שיקום!
אף אחד לא קם!
כן, זה יום בכלל לא נחמד, ובכלל לא פשוט.
מחכים שהוא יעבור ונחזור לנשום בשלווה בחווה, בים או בסקי.
אבל למה?
למה אנחנו כל כך לא אוהבים את תשעה באב?
למה כל כך קשה לנו ביום הזה?
למה אנחנו מתאמצים ללכת לבית הכנסת? מתאמצים לבכות? מתאמצים לשקר שזה כואב?
למה אנחנו רק מחכים שיעבור ושעוד שעה תגמר, ובסתר בסתר מחכים שנוכל כבר לחזור למוזיקה, לשירים, לשמחה, לחופש... למה?
מה יש ביום הזה שעושה לנו כל כך לא טוב בלב? שמרחיק אותנו מהשם, ומכניס בנו עצב גדול? מה יש ביום הזה תשעה באב?
למה יום אחד בשנה שמתבקש מאתנו להיות בעצבות אנחנו רוצים שמחה? למה קשה לנו להיות עצובים ולהרגיש את הצער? מה זה הדבר הזה שמרחיק אותנו שנות דור מתחושת הגלות?
כי היצר הרע חיבר לנו בין לבכות על החורבן לבין אשמה!
כי למדנו שנחרב הבית בגלל שמישהו היה שם אשם.
ומאז ועד היום אנחנו אשמים.
כאילו יד רודפת אותנו ומאשימה, זה שהבית ולא נבנה הכל בגללך.
אתה רשע ולא צדיק!
אתה חיללת!
אתה החרבת!
הכל בגללך!
וכמו עיניים רושפות שנאה שמביטות בנו בכעס אנחנו מתחננים ומבקשים סליחה, אבל זה לא עוזר! נולדנו אשמים ואשמים אנחנו נמות!
אין כפרה למכתנו!
אנחנו מנסים לכפר. מנסים להתגלגל ברחובות, להיות בצער, בעצבות, בעניות ובדלות, גוזרים על עצמנו גלות מדי יום, והולכים עם פנים של אבלים, מסכימים עם הלא טוב והאשמה שנצמדה אלינו ומענישים את עצמנו רגע-רגע, כי אולי רק אז יהיה לנו כפרה קטנה... וגם אז עדין לא.
לא יעזור שעשינו תשובה אתמול, ולא עוזר תשובה של מחר.
הפנמנו שאנחנו רעים ולא טובים והכל בגללנו.
לא משנה כמה שנתחנן באמת שאנחנו טובים ולא רעים, שאנחנו אוהבים את השם, אבל מפחדים.
אז למה שנרצה את תשעה באב?
למה שנבכה באמת אם יש לנו תחושה כואבת כל כך שהכל בגללנו ואשמים אנחנו ואין לנו תקווה?
הרי כל כך הרבה אנחנו מתחננים יום יום שאנחנו לא אשמים, מנסים לבקש סליחה, מרגישים רדופים אשמה, ופוחדים עד אימה...
מי מאיתנו מאמין שמחר אם השם יבוא לכאן, הוא יקבל את פניו בשמחה בלי קמצוץ של כעס ואכזבה על הפנים???
מי מאתנו מאמין שמחר כשיבוא גואל הוא יהיה הראשון שיעמוד לידו על הסוס.
אף אחד!
למה?
כי ככה גדלנו.
לא משנה כמה מצוות עשינו.
כמה צדקות נתנו.
כמה ויתורים ויתרנו.
כמה התגברויות התגברנו.
ואילו הורים טובים אנחנו משתדלים להיות.
לא משנה כלום!
גדלנו באמונה שאנחנו אשמים!
שחורבן הבית הוא בגללנו.
שכל הבכי היום ברחובות הוא באשמתנו.
אז למה שנתחבר אם כל הזמן אומרים שזה אנחנו?
נדמיין לעצמנו ילד קטן שמאשימים אותו בחורבן של משחק יקר שעלה מאות שקלים, מה הסיכוי שהילד הזה יתחבר לאבל על המשחק או לפחד מאשמה?
ברור לאשמה!
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
"בנים אתם להשם". זאת עובדה.
ומה אנחנו מרגישים?
"אבל אשמים אנחנו".
אז איך אפשר לבכות או לעשות תשובה ככה? אי אפשר!
וזה לא בגלל הצום, ימים שלמים עברנו בלי שאכלנו כלום.
אז מה עושים?
בוכים על החורבן. על החורבן הזה בדיוק. על איך שהחריבו לנו את האמונה באהבת השם אלינו! על איך שנחרב לנו האמון בטוב שלנו!
מסתכלים לאבא בשמים ואומרים לו: ''אבא היום חורבן! אני יודע. אבא היום אתה עצוב, אני יודע, אני רואה, אני מרגיש! גם אני עצוב, אבא. אבל אבא אתה יודע, אני מרגיש אשם. אני מרגיש שאני לא בסדר, שאתה כועס עלי, שאתה לא מרוצה, שאני רע וכל החורבן הזה בגללי. לא יכול להתחבר לעצב הזה כשאני אשם בכל הסיפור הזה. אנא אבא תנקה אותי מאשמה. תחזק אותי. תקרב אותי אליך. תנתק אותי מכל הלא טוב סביבי, תן לי להבין שאני טוב! שאני רוצה טוב! שהחורבן הזה הוא לא בגללי, הוא מהלא טוב שמסתובב כאן מסביב.
אבא, ביום הזה של החורבן אני מרים דגל לבן. מרים דגל שקוראים לו אני טוב. אני עושה תשובה. אני רוצה טוב. ואני הולך לטוב.
ומכאן נבנה את בית המקדש השלישי בקרוב!"
