איה!

חלק מהכנת עמנו לקראת המעמד הגדול של "אתה הראת לדעת" שבו הרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על גבי ההר כמצע על המטה וירד כסא הכבוד עליהם היה בהתראה בהם שלא יהינו לעלות בהר ושלא יהרסו את מצבם על ידי שתהא תאותם אל ה' לראות מאחר ודבר זה עלול לעלות במחיר יקר שכל מה שיפול מהם חשוב לפני רב (שמות יט כא), ותוספת אזהרה לבכורות שעבודה היתה בהם שלא יסמכו על חשיבותם לעלות ויהיו מזומנים להתיצב איש איש על עמדו ועל ידי זה תמנע מהם הפרצה שעלולה להפרץ מה'.

וכן אתה מוצא באדוננו דוד כשעלה על לבו להעלות את ארון האלקים אשר נקרא שֵם שם ה' צבקות ישב הכרובים עליו מבית אבינדב אשר בגבעה (שמואל ב' ו') ובגאוֹת שמחתו ושמחת כל בית ישראל המשחקים לפני ה' ובהגיעם עד גורן נבון נפרץ פרץ בעם בחרות אף ה' בעזא בן אבינדב כששלח ידו לאחוז בארון האלקים מחשש לשמיטתו מעל גבי העגלה ועל שלא דרש ק"ו מעצמו אם הארון מסוגל לישא את נושאיו - עצמו לא כל שכן (סוטה לה.) והכהו ה' על השל, חרה הדבר לדוד ונעשו פניו כשולי חררה על אשר פרץ ה' פרץ בעזה וקבע צערו בשם המקום שקראו פֶרֶץ עוזה עד היום הזה.

בשנה זו - תשפ"ג - עת יצאה שבת הגדול בי' ניסן כבימי שנת צאתנו מארץ מצרים ויום הפסח חל בחמישי בו, ספרנו והגיענו ליום החמישים שחל בערב שבת - ו' סיון - והכנו עצמנו לזמן מתן תורתנו ולמַצות את ההשתוקקות הגדולה של "כעבד ישאף צל" בלמוד העילאי של סדר "קבלת התורה" בכניסתו של יום שניתנה בו תורה לישראל, ולצרף אליו את שעות הלילה המקודש שבו משתבח נותן התורה לפני פמליא דיליה: חזו בני חביבי דמשתכחין לצרה דילהון ועסקין בחדותא דילי, וערבנו תבשילין כדי להכין לשבת הסמוכה ליו"ט מאחריו בבחינת אפרכוס יוצא והמלך נכנס, ושבת קדש זו - ז' סיון - הוא היום שלכו"ע ניתנה בו תורה לישראל מתוך האש, הקולות והלפידים ונקבע בה לבני ארץ ישראל לקרוא את הארוכה שבפרשיות התורה.

נפרצה בנו הפרצה וביום מתן דת שׂברתי להתאשרה, וביום נתינתה נגזרה עלינו הגזירה שתעלה למרום למקום מדורה עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה, ראש הישיבה הלומדה והשונה בה באישון כמו באורה, נחתמה והושלמה בקראנו נשא את ראש גרשון - ועשוהו לרבנו ראש הישיבה ל"תלוי ראש" וכפתרון הצפנת פענח: לבעוד שלשת ימים ישא [הקב"ה] את ראשך מעליך, ועינינו תחזינה בזאת התורה והמראי מקומות הנרשמים מהממית עצמו באהל.

להודיע קבל עולם התורה והישיבות ומלואו כי גם מי שבזכותו שקקו היכלי התורה בלילי הפורים בקול אורה זו תורה עד שבלילה ההוא נדדה שנת מלכו של עולם, כשמגעת עד חרון אף בעולם מקשקש הקב"ה בעצי הבוסתן ומעתיק את מי שאינו מש מאהל ליצא מחוץ להיכל הישיבה, וכדוד מלכנו שיום מותו בעצרת עת פסק מגירסתו, כך נסתמו "מעיני הישועה" בימי התשלומין לעצרת ויסע ארון ה'.


ברוך שמסר עולמו לשומרים!

הפקיד בורא עולם בעולמו החרוב וההרוס לאחר מלחמת העולם השניה את הרי"ש הכהן ששמע לצוואת רבו הכהן הגדול מאחיו: שרק בהר ציון תהיה פליטה והיה קדש, והפיח בו רוח חיים ורוח גבורה ללקט הנפזרים כמלקט שבלים ולהקים יד ושם לאותה ישיבה רבת תלמידים ששכנה בעירת רבנותו: פוניבז'.

ובבואו בשנת תש"ד עֵת ערפילי המלחמה עוד רחפו בחללו של עולם לתור אחרי בני עליה שיואילו להיות בונֵי ומייסדי הישיבה המתנערת מעפרה ומעמק הבכא, סר לביתו של הגאון ר' צבי-יהודה אדלשטיין זצ"ל רבה של רמת השרון אשר היה חברותא ללמוד מסכת יבמות עם שני נעריו-בניו ובקשו להפקידם תחת ידו ולהיות מהשמונה שיפתחו את היכל ה' אשר ראשיתו מצער היה, ואחריתו מי ישורנה לפירות ולפירי פירות אשר הקימו את עולם הישיבות הפורח כהיום הזה.

ומשרתו - לא מש מתוך האהל!

זכה תלמיד מובהק זה להאציל מרוחו ומרוח יעקב אחיו על הדורות הנוספים שחברו ובאו לצריף שבפרדס ברמן ולאחר מכן בביהכנ"ס "הליגמן" וליצוק מים על ידי מורם ורבם שהחל כוכבו לדרוך, עת נלקח אחר כבוד מהיכל ישיבת לומז'ה הפתח תקוואית להרים בחורים מעם ולהנחילם מתורת הג"ר שמעון-יהודה שקופ זצ"ל רבו, ולהוסיף נופך, ספיר ויהלם מתורתו המלוטשת של הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל.

והנה האבן עזרא (שמות לג יא) תמה היאך אדם בן נ"ב שנה קרוי נער [ועיין בישוב הרמב"ן] אכן עיינינו ראו ולא אחר היאך אחד ממיסדי הישיבה וראשוני תלמידיה ממשיך לדבוק באהל ההולך ונבנה על גבי גבעת "זכרון מאיר", בנין בצד בנין, קומה בצל חבירתה, כולל בצד ישיבה גדולה ואינו מש ממנו, ואף לאחר הלקחו לחתן לרבה של פרדס-חנה הגאון ר' יהושע זעליג דיסקין זצ"ל - דמות רבנית תקיפה כרבני הגולה - המשיך הוא לדור בצלו של היכל. ובזאת נשא חן בעיני הכהן שדעתו יפה שמנהו לשמש כר"מ קבוע בישיבה שנשאה כנפים וגדלה לבלי הכר.

ומאז החל המעיין לפכות את המים חיים הפורצים ממקורו, במסירת שיעורים קבועים לצעירי הצאן שלרבים מהם היתה זאת תחילת שימושן לפני חכמים. (עיין כתובות יז. תוד"ה מבטלין)

ומימיו - כמי השילוח ההולכים אט וחודרים לעמקי הסוגיות להבינם ולהעמידן על מכונם, ולא ברעש ה'!

וראשית חכמה - יראת ה'. דרישתו הקבועה הן מעצמו והן מכל שומעי לקחו שלא להתרפות ולא להרפות מלהחזיק יד במוסר ולהיות קבוע בעבודת המדות עד שכל רואינו יעידו כי זרע ברך ה' המה ויאמרו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו.

ובשנתיים האחרונות הוטלה עליו עבודת הגרשוני לכל משאם ולכל עבודתם ונשא על כתפיו מיריעות המשכן ועד מסך פתח שער החצר, וגם זאת כשהוא יושב פתח אהל מועד יומם ולילה.

ועד לפרץ של עצרת האחרונה אשר נלקח בעל כרחו בְלֵילָה מבית ה', ונִשא ראשו מעליו לאחר שלשת ימים, כשהוא אפילו בשעת מיתה אינו מונע עצמו מדברי תורה. (שבת פג


במקום גדולתו - שם אתה מוצא ענותנותו. (מגילה לא.)

כמי שבכל שיחות החיזוק שנאמרו בביתו נאוה קדש ומשם אתבדרו בבתי מדרשי ובבי היכלי שבו תבע ודרש השכם והערב להחזיק במוסר ולנצרנה בלא הרף, היה נאה דורש ונאה מקיים היאך נראה אדם שלִטֵש עצמו במדותיו ובא חשבון בכל ימיו להקשיב ולשמוע עצתם של אותם שיצאו מגן המבוכה.

ואעידה לי שני עדים ממה שראו עיני בשכנותי עמו בסמוך ונראה בהיות בית אבי וחדר הורתי בסמטת ראב"ד בבתי פוניבז' היוצאת מתוך ראב"ד 17 שאוה למושב לו כל הימים.

בערוב ימי חמיו זצ"ל עבר חמיו לגור בבית בתו - הרבנית אידלשטין ע"ה - שהיתה מורה ומחנכת דגולה בסמינר הרב וולף כבדתו בכל כחה, כשראש הישיבה נושא עמה בעול.

למול ביתם שכן בית הכנסת "גלעד" ששמש בעבר כמקום תפלה לעם שבשדות ואותם שמתקבצים בו לתפלות מנחה וערבית בדמדומי חמה. בני התורה בזמננו היו מדירים רגליהם מלהכנס לבית הכנסת זה של שכון ד' [שדרות כפר עציון], ועל אחת כמה וכמה מורנו ראש הישיבה זצ"ל שהיה שכן טוב שעלה מדי תפלה לשפוך שיח במקום רנה של תורה ולישב במקום שקבע לתפילתו. אכן בימי שֶבת חמיו זצ"ל סמוך על שולחנו היה הראש ישיבה זצ"ל מוחל על כבוד תורתו ויורד במתינות ל"גלעד" עם חמיו מושיבו ב"מזרח" כדי לשמר בפניו את התחושה של הרב ושב עמו לביתו אחר התפילה.

בבחינת בהיכלו כלו אומר כבוד שחייב אדם בכבוד חמיו ובכבודן של שברי לוחות שיחושו שעדין צריכים להם. [דרך אגב: כהיום אחר בלותו היתה עדנה לגלעד והוא שייך לבוגרי "נחלת הלויים"]

זאת ועוד אחרת!

בית הורי היה בדמי מפתח - הסדר מגורים ששמש בשנים עברו בתשלום חלקי של הדייר לבעל הבית. זכינו ובעל דירתנו היה הראש ישיבה זצ"ל, דבר שהסב לנו אפשרות של כבוד אמנו האלמנה זצ"ל לעלות מדי חדש את התשלום החדשי לביתו.

כל הזדמנות פז זו היתה פתח שנוצל על ידי ראש הישיבה זצ"ל מרום שנותיו ומרום מעלת תורתו להתעניין בשלום האלמנה, להשיא עצות היאך להרנין את לבה ולא פעם לבקש מהנכד שסר לביתו להביא את התשלום שיותר על שהותו בשבת בישיבה בבאר יעקב ולשבות יחד עם הסבתא האלמנה כדי להפיג את בדידותה.

פלוני שלִמֵד תורה - כמה נאים דרכיו!

בהליכותנו אחר מטתו במסעה האחרון קרוב לשקיעת החמה של העשירי בחדש השלישי, נתתי אל לבי להבין את הגיגי לבי וכתב ידי במוצאי שבת האחרונה.


הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבעות חקות קציר ישמר לנו.

פרש אדוני אבי ז"ל כי בארץ ישראל לא היה יורד מטר כלל כל ימי קציר. (שמואל א' יב יז ברד"ק)

ושמואל הרמתי מנצל ידיעה זו וממזמין את העם להתיצב ולהשפט לפני ה' למען דעת צדקותיו אשר עשה עמהם מאז היותם לעם, ואשר כל זה מותנה ביראתם את ה' באופן שלא ימרו את פיו. אך באם לא ישמעו אל ה' וימרו את פיו יש להם להתיצב ולראות את הדבר הגדול הזה אשר יעשה ה' לעיניכם. שלמרות שהעת והזמן הוא זמן קציר חטים אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ובזה יוָדע להם גודל רעתם. וכאשר הוריד ה' קולות ומטר בימי סיון ונשתנו חקות קציר פחדו פחד גדול ויָראו כל העם את ה' ואת שמואל. (ש"א יב יח)

והדגיש כי קציר חטים היה שם סביב חג השבועות ולפי הטבע העת ההוא חם ולפי המנהג הטבעי לא יתכן שיהיו שם אדים שמהם יתהוו העננים נושאי הגשם. (רלב"ג שם)

ושמואל אינו חת מפני העם ומודיעים נחרצות: אתם עשיתם את כל הרעה הזאת - אתון גרמתון ית כל בישתא הדא (תרגום). ומעתה חובתכם להפנים שלא לסור מאחרי ה' ולילך ולעבוד את התהו - שלא יועיל ולא יציל כי תהו הוא ואין בו ממש.

ולאחר שובכם מעִוַלתכם - מחויב אני בחיוב של כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש שנקרא חוטא (ברכות יב ולפיכך גם אנכי חלילה לי מחטֹא לה' ומהתפלל בעדכם, וכחובת שלובש שק בעת נודע אליו שהתלמיד חכם הוא הצריך רחמים (שם). ולהמשיך ולהורות לכם את הדרך הטובה והישרה.

ואליהו הנביא (אליהו רבא - פי"ז אות כג) מעיד לפנינו שישראל שבאותו הדור קבלו עליהם עול מלכות שמים ביראה, ומה היה שכרן שהקב"ה ירד ממקום כבודו וגדלו ותפארתו וקדשתו ושכן עמם במלחמה וקבע להם ברכה שהיא מדה טובה לעולם וכמו שנאמר: כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול.

על מה חרד שמואל את כל החרדה הלזו?

ותאמרו לי - לא כי מלך ימלך עלינו. שאמנם אחת מהמצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ היא להמליך עליהם מלך אך רצונו ית' הוא שעל ידי מוסד המלוכה יוטל מורא המלכות על כולם ובזה הקפיד הכתוב שום תשים עליך - שיהא מוראו עליך. אך שמואל השכיל להבין ממשאלת תנה לנו מלך שמטרתם לא היתה להכנע ולקבל מרות מהמלך אלא שהמלך יהא בידם והם יכוונוהו למטרותיהם, והרי זה שנוי מהותי בחק המלכות ועל כן ענשם בשנוי חקות הקציר השמורים לנו בעת יָראֵנו את ה' ואת המלך אשר המליך על עמו, והתקון שהעיד אליהו הנביא שעשו היה במה שנתחזקו וקבלו עליהם עול מלכות שמים ביראה ובזה ירד ממקום כבודו וגדלו ותפארתו וקדושתו ונקבעה להם הברכה שהיא מדה טובה בעולם.

ביבמות (קטז הגבילו בית הלל את נאמנות האשה המעידה כי מת בעלה רק בבאה מן הקציר. ובית שמאי חלקו עליהם והאמינה בכל גונא ולא דברו חכמים בקציר אלא בהוה.

וכתבו התוס' (ד"ה לא) בשם הירושלמי: למה קציר, אמר רבי מנא אונסא דשכיח שאני. שהחמה קודחת בראש כל האדם בשעת הקציר וכדכתיב בבן השונמית ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אליו: ראשי ראשי. ורבנן אמרי דריחשא שכיח.

הנה בשנוי העיתים והשטפונות המציפים את ארץ הנגב - אסם התבואה הישראלית - לאחר ימי קציר החיטים נוכחנו ללמוד משמואל הרמתי שהוא איתות שמימי לרצונו שנקבל עלינו מלכותו ביראה, וכהיום שמענו כולנו את המספד כי נלקח אדוננו - ראש הישיבה - מעלינו וכולנו צועקים אל אבינו שבשמים ראשי ראשי, חובתנו ליתנה ראש ונשובה בחזקה אליו יתברך ומי יודע ישוב וינחם וישוב גם הוא אלינו.

עבר קציר - כלה קיץ - ואנחנו(?) (ירמיה ח' - הפטרת ת"ב)