הנושאים החמים
כן! המשתמש הזה,
שעכשיו כותב את השורות היה בתוך הזירה!!!..........
זה לא בדיוק מאמר, אבל זה פצצה מתקתקת. זה סיפור חיים של אחד שייתכן וכעת ממש היה מוטל בתוך ערימת חול.
הסתפקתי הרבה אם לפרסם בפומבי את הסיפור, אבל בסוף החלטתי שיש כאן מסר לדורות הבאים.
טשטשתי פרטים והעלמתי כמה דברים, כדי שאנשים לא יזהו ויקשרו למישהו שהם מכירים.
אינני נוהג להשתתף בהדלקות במירון. זאת היתה השנה הראשונה שהשתתפתי בהדלקה, וגם האחרונה.
נסענו באוטובוס מספר חברים להדלקה של תולדות אהרן. הבטחתי למשפחתי שאחזור מוקדם, כמה שאפשר.
שאהיה עד הקטע של ההדלקה ואחרי השיר הראשון אעזוב.
האדמור מתולדות אהרן הדליק את הלהבה. המתנתי להסתכל עוד פעם אחת על האדמור, הגבאים והמדורה - ועזבתי את המקום.
נכנסתי לתוך השטח של שביל ר' דוב. הכרתי את השביל, אבל לא בתור כזה שביל דרמטי שעוד מעט יקבל את השם "דרך המוות"... סתם מעבר זחוח חסר חשיבות.
פתאום הרגשתי מחנק מטורף. רציתי לנסות לחזור אחורה אבל היה מאוחר מידי. כבר נכנסתי לתוך השביל.
היתה לי מין הרגשה מפחידה כזאת שהחלה לעלות על גדותי. מין הרגשה שהגוף הוא לא שלך, ולא אתה שולט במה שקורה בו עכשיו. הידיים הם לא אותם ידיים. הרגלים לא אותם רגלים. כל הגוף שלך משותק.
כמו שואב אבק עוצמתי ש"שואב" אותי אל תוך השביל בלי יכולת לזוז. ניסיתי לדחוק את ההרגשה הצידה.
פתאום הבחנתי שמשהו לא כשורה. אנשים נופלים, כל העסק רוטט. ופתאום התהפכתי, כן, ממש ככה - התהפכתי עם כל הגוף, והרגשתי בתוך מערבולת חסרת שליטה. אני נפלתי על אנשים, ואנשים נפלו עלי, הצרחות שהיו שם החרישו לי את האוזניים. אבל אני לא הייתי מסוגל לצעוק. הרגשתי משותק.
הכיפה והכובע נעלמו מיד עם ההתהפכות, המשקפים התנפצו, הגוף שלי התגלגל כמו כדורסל, עד שהגיע למקום מסויים ושם גופי נחבט בעוצמה ונעצר.
התחלתי להזיע ולרעוד, מהמחנק המטורף שהרגשתי. לא יכולתי לנשום, התאמצתי ונאבקתי על כל נשימה.
כשהייתי בתלמוד תורה, היה לי מלמד שלימד אותנו כמה צריך להודות על כל נשימה שה' נותן לנו ברוב חסדיו.. לא הבנתי את העוצמה של הדברים. רק מי שחווה את זה על גופו יכול לקלוט כמה הדברים כל כך לא פשוטים.
תנסו לסתום את האף ואת הפה לחצי דקה. דקה. נכון תתחילו להרגיש כאב מהצוואר ואת הלב הולם בחוזקה? זה מה שהרגשתי.
רק שאתם, מסתמא, עושים זאת על כיסא מרווח, ואני בתוך חושך, בלגן, צרחות ומערבולת מסחררת של אנשים שוכבים מעלי ומתחתי.
מאותו מקרה, חוץ מהשמחה על זה שיש לי אישה, ילדים, משפחה, שלום בית - הצטרף לי משהו חדש לפנקס השמחות. זה שאני יכול לנשום. ממש ככה.
סליחה שנחספתי לעניין. אבל מאז למדתי משהו חדש.
הגוף שלי היה מוטל בצורה כל כל מעוותת עד שמתי שהשתחררתי היד באופן אובססיבי חזרה לצורה בה הונחה.
קיצור, סלט של אנשים, ואני בתוכו.
פתאום מישהו מעלי צועק לי משהו. אני לא שומע וצורח לו להגיד עוד פעם. : "בוא נגיד ביחד שמע ישראל ווידוי". אני אומר לו "השתגעת?". והוא צועק לי "אתה לא רואה איך אנשים מתים כמו זבובים מסביבך?".
וכי דמיינו כל אותם ארבעים וחמש שבעוד עשר דקות יהפכו לפגרים מתים?....
הלב שלי החל להלום בחוזקה מטורפת, זה היה מפחיד מידי מכדי לבכות. ידעתי שזה רגעי האחרונים עלי אדמות.
התחלתי בלב משתפך לאמר שמע ישראל, וידוי, כשכל החיים רצים לי מול העיינים. אני זוכר את זה כאילו אתמול הייתי שם. יש רגעים של פעם בחיים ושגם לא חוזרים לעולם.
עד שפתאום התחלתי להרגיש קצת הקלה מהעומס המטורף ששכב לי על הגב. ועוד הקלה. ועוד קצת. עד שבסוף מישהו נתן לי יד והרים אותי. אני לא הצלחתי לקום. הרימו אותי, ומיד נפלתי בחזרה. איזה מישהו אחר, לא ברור לי אם היה בתוך התופת או לא, לקח אותי לפינה צדדית, כדי שאוכל לנוח, להירגע.
ישבתי כמה דקות, בוהה באוויר, ופתאום נזכרתי בבני משפחתי שוודאי דואגים לי.
הגעתי הביתה. טרוט עיינים, בלי כובע, בלי כיפה, בלי משקפים ועל נעל אחת. אבל עם החיים ביד. עם הנשמה שפועלת בתוך הגוף שלי.
הלילה שעבר על משפחתי הוא סיפור בפני עצמו. חצי שנה לאחר מכן שימשתי כעד היסטורי וכדוגמה לאחד שהיה שם.
חברי עשו לי הפתעה, הם פעלו הרבה והפעילו קשרים פה ושם, ולבסוף הביאו לי --- את הנעל האבודה בחזרה. את הכובע ושאר הדברים לא הצליחו לזהות.
החזקתי את הנעל בידיים רועדות. מקומטת, מקולפת, מאובקת אבל זיכרון נצח לרגעים שהיו לי.
ומאז שהייתי שם קיבלתי משמעות אחרת למילים:
אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא.
אַתָּה בְרָאתָהּ,
אַתָּה יְצַרְתָּהּ,
אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי,
וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי,
וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי,
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא.
כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי,
רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.
שעכשיו כותב את השורות היה בתוך הזירה!!!..........
זה לא בדיוק מאמר, אבל זה פצצה מתקתקת. זה סיפור חיים של אחד שייתכן וכעת ממש היה מוטל בתוך ערימת חול.
הסתפקתי הרבה אם לפרסם בפומבי את הסיפור, אבל בסוף החלטתי שיש כאן מסר לדורות הבאים.
טשטשתי פרטים והעלמתי כמה דברים, כדי שאנשים לא יזהו ויקשרו למישהו שהם מכירים.
אינני נוהג להשתתף בהדלקות במירון. זאת היתה השנה הראשונה שהשתתפתי בהדלקה, וגם האחרונה.
נסענו באוטובוס מספר חברים להדלקה של תולדות אהרן. הבטחתי למשפחתי שאחזור מוקדם, כמה שאפשר.
שאהיה עד הקטע של ההדלקה ואחרי השיר הראשון אעזוב.
האדמור מתולדות אהרן הדליק את הלהבה. המתנתי להסתכל עוד פעם אחת על האדמור, הגבאים והמדורה - ועזבתי את המקום.
נכנסתי לתוך השטח של שביל ר' דוב. הכרתי את השביל, אבל לא בתור כזה שביל דרמטי שעוד מעט יקבל את השם "דרך המוות"... סתם מעבר זחוח חסר חשיבות.
פתאום הרגשתי מחנק מטורף. רציתי לנסות לחזור אחורה אבל היה מאוחר מידי. כבר נכנסתי לתוך השביל.
היתה לי מין הרגשה מפחידה כזאת שהחלה לעלות על גדותי. מין הרגשה שהגוף הוא לא שלך, ולא אתה שולט במה שקורה בו עכשיו. הידיים הם לא אותם ידיים. הרגלים לא אותם רגלים. כל הגוף שלך משותק.
כמו שואב אבק עוצמתי ש"שואב" אותי אל תוך השביל בלי יכולת לזוז. ניסיתי לדחוק את ההרגשה הצידה.
פתאום הבחנתי שמשהו לא כשורה. אנשים נופלים, כל העסק רוטט. ופתאום התהפכתי, כן, ממש ככה - התהפכתי עם כל הגוף, והרגשתי בתוך מערבולת חסרת שליטה. אני נפלתי על אנשים, ואנשים נפלו עלי, הצרחות שהיו שם החרישו לי את האוזניים. אבל אני לא הייתי מסוגל לצעוק. הרגשתי משותק.
הכיפה והכובע נעלמו מיד עם ההתהפכות, המשקפים התנפצו, הגוף שלי התגלגל כמו כדורסל, עד שהגיע למקום מסויים ושם גופי נחבט בעוצמה ונעצר.
התחלתי להזיע ולרעוד, מהמחנק המטורף שהרגשתי. לא יכולתי לנשום, התאמצתי ונאבקתי על כל נשימה.
כשהייתי בתלמוד תורה, היה לי מלמד שלימד אותנו כמה צריך להודות על כל נשימה שה' נותן לנו ברוב חסדיו.. לא הבנתי את העוצמה של הדברים. רק מי שחווה את זה על גופו יכול לקלוט כמה הדברים כל כך לא פשוטים.
תנסו לסתום את האף ואת הפה לחצי דקה. דקה. נכון תתחילו להרגיש כאב מהצוואר ואת הלב הולם בחוזקה? זה מה שהרגשתי.
רק שאתם, מסתמא, עושים זאת על כיסא מרווח, ואני בתוך חושך, בלגן, צרחות ומערבולת מסחררת של אנשים שוכבים מעלי ומתחתי.
מאותו מקרה, חוץ מהשמחה על זה שיש לי אישה, ילדים, משפחה, שלום בית - הצטרף לי משהו חדש לפנקס השמחות. זה שאני יכול לנשום. ממש ככה.
סליחה שנחספתי לעניין. אבל מאז למדתי משהו חדש.
הגוף שלי היה מוטל בצורה כל כל מעוותת עד שמתי שהשתחררתי היד באופן אובססיבי חזרה לצורה בה הונחה.
קיצור, סלט של אנשים, ואני בתוכו.
פתאום מישהו מעלי צועק לי משהו. אני לא שומע וצורח לו להגיד עוד פעם. : "בוא נגיד ביחד שמע ישראל ווידוי". אני אומר לו "השתגעת?". והוא צועק לי "אתה לא רואה איך אנשים מתים כמו זבובים מסביבך?".
וכי דמיינו כל אותם ארבעים וחמש שבעוד עשר דקות יהפכו לפגרים מתים?....
הלב שלי החל להלום בחוזקה מטורפת, זה היה מפחיד מידי מכדי לבכות. ידעתי שזה רגעי האחרונים עלי אדמות.
התחלתי בלב משתפך לאמר שמע ישראל, וידוי, כשכל החיים רצים לי מול העיינים. אני זוכר את זה כאילו אתמול הייתי שם. יש רגעים של פעם בחיים ושגם לא חוזרים לעולם.
עד שפתאום התחלתי להרגיש קצת הקלה מהעומס המטורף ששכב לי על הגב. ועוד הקלה. ועוד קצת. עד שבסוף מישהו נתן לי יד והרים אותי. אני לא הצלחתי לקום. הרימו אותי, ומיד נפלתי בחזרה. איזה מישהו אחר, לא ברור לי אם היה בתוך התופת או לא, לקח אותי לפינה צדדית, כדי שאוכל לנוח, להירגע.
ישבתי כמה דקות, בוהה באוויר, ופתאום נזכרתי בבני משפחתי שוודאי דואגים לי.
הגעתי הביתה. טרוט עיינים, בלי כובע, בלי כיפה, בלי משקפים ועל נעל אחת. אבל עם החיים ביד. עם הנשמה שפועלת בתוך הגוף שלי.
הלילה שעבר על משפחתי הוא סיפור בפני עצמו. חצי שנה לאחר מכן שימשתי כעד היסטורי וכדוגמה לאחד שהיה שם.
חברי עשו לי הפתעה, הם פעלו הרבה והפעילו קשרים פה ושם, ולבסוף הביאו לי --- את הנעל האבודה בחזרה. את הכובע ושאר הדברים לא הצליחו לזהות.
החזקתי את הנעל בידיים רועדות. מקומטת, מקולפת, מאובקת אבל זיכרון נצח לרגעים שהיו לי.
ומאז שהייתי שם קיבלתי משמעות אחרת למילים:
אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא.
אַתָּה בְרָאתָהּ,
אַתָּה יְצַרְתָּהּ,
אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי,
וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי,
וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי,
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא.
כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי,
רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.
