זכיתי לצייר בהתנדבות 4 מקדושי מירון (ועוד אחד שעדיין בשלבי סיום)
משתפת מהצד שלי כמאיירת, עם כמה מילים מחזקות על כל אחד מהם, ששמעתי מבני המשפחה.
זכותם תעמוד לנו. ויהא זכרם ברוך!
****
הרב שמעון מטלון זצ''ל
הדיוקן הראשון שציירתי, בימי השבעה לאסון הקשה
בחרתי בו מתוך 45 הרוגי מלכות בהר מירון, כי הוא היה רב בת"ת בו למדו אחיי.
ומעיר מגוריי (אז גרתי בביתר עילית) ולכן הרגשתי חיבור לדמות. וזה הסיפור שמאחורי הציור.
יום לפני ל"ג בעומר הוא הגיש פתק מקופל למלמד מהת''ת ואמר לו:
"תפתח את הפתק ביום ראשון"
המלמד הכניס ליומן הכיתה את המכתב. ושכח.
בבוקר יום ראשון לאחר האסון הנורא והבלתי נתפס, הוא פתח את היומן וראה את הפתק.
והמילים האלה, מילים שמעידות על האדם שכתב אותן כמה היה אדם מיוחד וערכי,
מילים שמלכת אנגליה (כן…זה הגיע עד אליה) קראה אותן ואמרה: האדם הזה ראוי להיות מלך…
ומה היה כתוב במכתב המרגש והמופלא:
במקום להתמלא אכזבה- לקבל את הכל באהבה
במקום להיות נוקשה, להיות גמיש.
במקום לרטון – לתת לשכל את השלטון.
במקום לקטר – להודות יותר.
במקום להתלונן – את הרע לסנן.
במקום לטבוע במים – לומר ‘הכל משמיים’.
במקום להאשים את כל העולם – לזכור מי הגדול מכולם.
במקום להתרתח – לנשום עמוק, להתמתח.
במקום להתעצבן – על האמונה להתאמן.
במקום לראות שחור – בחצי המלא לבחור.
במקום בדיכאון לשקוע, לזכור שמכל ניסיון אפשר לגבוה.
כי ה' קובע את המצב ואתה את המצב רוח…
את הציור המרגש הזה ציירתי עוד בימי השבעה על הניספים.
קראתי את המילים בעיתון, הוא היה מלמד של אחי הי"ו אז פניתי למפקח הת"ת וביקשתי ממנו שישלח לי תמונות של הרב מטלון.
בחרתי את התמונה שהוא אוחז נוצה ביד וכותב אות בספר תורה כדי לתת את המנח של היד שבה שהוא כותב את השיר.
הענקתי למשפחתו את הציור ביום האחרון לשבעה.
בני המשפחה התרגשו כ"כ אחד האחים של הרב מטלון פרץ בבכי ואמר לי:
"למה ציירת אותו? הכרת אותו?
אמרתי לו:"לא! אבל רציתי כ"כ לפרוק את הכאב שלי ובחרתי דווקא בו כי הוא מעיר מגוריי והיה מלמד בת"ת של אחי"
אז האח אמר בדמעות: "ניחמת אותנו"
בני המשפחה ביום ה30 לשבעה הזמינו את הציור לבני המשפחה ולהוריו היקרים:
האחים אלחדד ז''ל:
באסון הבלתי נתפס נספו 2 אחים יקרים ואהובים, מיוחדים במידות ובמאור פנים.
יוסף דוד בן ה18 ומשה מרדכי בן 12.5.
על משה מרדכי הקטן סיפרה אימו כמה היה ילד רגיש ואהוב.
תמיד היה שם לב לכל אחד, ואם היה חסר מיד הרגישו הכל בחסרונו.
באחד הימים חזר חברו הביתה, לחבר נולד אח קטן
ואימו שאלה אותו אם החברים בכיתה אמרו לו "מזל טוב".
ענה הילד אף אחד לא ניגש לברך אותי, רק משה מרדכי אלחדד בא אלי ואמר לי:
"מזל טוב, אני שמח לשמוע שנולד לך אח חדש. ואני מברך אותו שיהיה צדיק כמוני."
ילד טהור ואהוב. והלוואי ויזכה התינוק להיות צדיק כמותו.
יוסף דוד הצדיק, בן ה18 היה בחור מאד מיוחד.
אימו היקרה סיפרה שהייתה גוערת בו שהיה נשאר ללמוד בלילות,
היא הייתה טוענת שנער בגילו צריך שעות שינה.
"ולא הבנתי" היא מספרת בכאב "שהוא הרגיש ששנותיו קצובות וצריך כמה שיותר להספיק"
בשבעה הגיעו סיפורים רבים ומופלאים:
אדם אחד סיפר שבאחת הנסיעות שלו באוטובוס הנהג הפעיל שירים בקול, וכמה שביקשו ממנו להנמיך הוא סירב.
באותה נסיעה השתתף גם יוסף דוד אלחדד ז"ל .
יוסף דוד נולד עם כישרון מוזיקאלי והיה מנגן בכינור בצורה מדהימה.
בנסיעה הזו הוציא יוסף דוד את הכינור ובמשך שעה שלימה ניגן בכינור.
ניגש אליו איש אחד, אמר לו "אתה בחור בשידוכים למה אתה מבייש את עצמך?"
ענה לא יוסף דוד: "אני מעדיף להתבייש בעולם הזה ולא לשמוע שירים לא טובים!"
כחלק מפרוייקט הנצחה של אומנים מציירים את נספי מירון.
ציירתי את האחים אלחדד היקרים.
הדברים שקראתי עליהם, ואולי גם כמחוברת לחסידות ברסלב הרגשתי הזדהות גדולה ושהם ממש קרובים לליבי.
קיבלתי שתי תמונות וחיברתי אותן יחד.
הנחתי את כף ידו של הגדול על כתפו של האח הקטן, כאילו לשדר:
"אמא, אל תדאגי, אני שומר על אחי הקטן"
את המילים "מזמור לתודה" הוספתי כי העידו ששמעו אותו אומר בדקות האחרונות לחייו:
"ריבונו של עולם! דורכים לי על האף, ואני לא נושם... מזמור לתודה.... שמע... ישראל...."
הענקנו את הציור להוריו היקרים, שהתרגשו עד דמעות.
הבחור אלי כהן ז''ל:
הדיוקן הזה שונה מקודמיו,
כי הוא נעשה בשיתוף עם אימו היקרה של אלי ז''ל, שהייתה שותפה פעילה לאורך כל התהליך.
נסעתי במיוחד למירי אימו של אלי להעניק לה את הציור,
והיא בהתרגשות גדולה קיבלה אותי,
זכיתי לשמוע סיפורים יוצאי דופן על נער שהיה שקט וביישן, אבל מלא בכח רצון ואהבת תורה.
יזם לבדו סיום ש"ס לכל תלמידי הישיבה בה למד,
היה מתקשר בתקופת הקורונה לחבריו להזכיר להם ללמוד ומדרבן אותם בחיוך ובלב חם.
לאורך כל הלימוד הוא הבטיח להם סיום ש"ס גדול עם 3 מנות,
וכך היה, הוא עמד במילתו, דאג לתרומות, דאג לצלם ועיצוב פרחים תזמורת וקייטרינג,
ועשה להם סיום ש"ס מפואר עם רבני העיר.
הציור שלי צוייר מהתמונה שלו בסיום
, ולכן היא התמונה שבחרה אימו,
זה אלי שלה בתפארתו מקבל אות כבוד על יוזמה של נער בגיל העשרה שבחר את כל המרץ להוציא על לימוד התורה הקדושה.
זמן מה לפני מותו הוא דאג לבקש מחבר אחר שימשיך את הסבב השני שהוא יזם לישיבה הקטנה,
כאילו הרגיש שהוא מתבקש לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי…
הצלחתי לתעד את תהליך העבודה שלקח למעלה מ-10 שעות
צמצמתי לסרטון קצרצר ממש טעימה לתת סופסוף הצצה לעבודה הרבה שמאחורי הדיוקנים שלי,
מלבד הפן הרגשי שעליו כמה שאכתוב, ואנסה לתאר מה זה לאייר ילד שהלך בצורה כ"כ טראגית, כמה דמעות וכמה כאב.
איור דיוקן של אלי כהן ז''ל מקדושי הרוגי מירון
והלוואי ויהיו מליצי יושר בעדינו להחיש גאולתנו ברחמים!
ת.נ.צ.ב.ה
לכתבה המלאה שפורסמה בעיתון "משפחה" ב30 לאסון מירון
משתפת מהצד שלי כמאיירת, עם כמה מילים מחזקות על כל אחד מהם, ששמעתי מבני המשפחה.
זכותם תעמוד לנו. ויהא זכרם ברוך!
****
הרב שמעון מטלון זצ''ל
הדיוקן הראשון שציירתי, בימי השבעה לאסון הקשה
בחרתי בו מתוך 45 הרוגי מלכות בהר מירון, כי הוא היה רב בת"ת בו למדו אחיי.
ומעיר מגוריי (אז גרתי בביתר עילית) ולכן הרגשתי חיבור לדמות. וזה הסיפור שמאחורי הציור.
יום לפני ל"ג בעומר הוא הגיש פתק מקופל למלמד מהת''ת ואמר לו:
"תפתח את הפתק ביום ראשון"
המלמד הכניס ליומן הכיתה את המכתב. ושכח.
בבוקר יום ראשון לאחר האסון הנורא והבלתי נתפס, הוא פתח את היומן וראה את הפתק.
והמילים האלה, מילים שמעידות על האדם שכתב אותן כמה היה אדם מיוחד וערכי,
מילים שמלכת אנגליה (כן…זה הגיע עד אליה) קראה אותן ואמרה: האדם הזה ראוי להיות מלך…
ומה היה כתוב במכתב המרגש והמופלא:
במקום להתמלא אכזבה- לקבל את הכל באהבה
במקום להיות נוקשה, להיות גמיש.
במקום לרטון – לתת לשכל את השלטון.
במקום לקטר – להודות יותר.
במקום להתלונן – את הרע לסנן.
במקום לטבוע במים – לומר ‘הכל משמיים’.
במקום להאשים את כל העולם – לזכור מי הגדול מכולם.
במקום להתרתח – לנשום עמוק, להתמתח.
במקום להתעצבן – על האמונה להתאמן.
במקום לראות שחור – בחצי המלא לבחור.
במקום בדיכאון לשקוע, לזכור שמכל ניסיון אפשר לגבוה.
כי ה' קובע את המצב ואתה את המצב רוח…
את הציור המרגש הזה ציירתי עוד בימי השבעה על הניספים.
קראתי את המילים בעיתון, הוא היה מלמד של אחי הי"ו אז פניתי למפקח הת"ת וביקשתי ממנו שישלח לי תמונות של הרב מטלון.
בחרתי את התמונה שהוא אוחז נוצה ביד וכותב אות בספר תורה כדי לתת את המנח של היד שבה שהוא כותב את השיר.
הענקתי למשפחתו את הציור ביום האחרון לשבעה.
בני המשפחה התרגשו כ"כ אחד האחים של הרב מטלון פרץ בבכי ואמר לי:
"למה ציירת אותו? הכרת אותו?
אמרתי לו:"לא! אבל רציתי כ"כ לפרוק את הכאב שלי ובחרתי דווקא בו כי הוא מעיר מגוריי והיה מלמד בת"ת של אחי"
אז האח אמר בדמעות: "ניחמת אותנו"
בני המשפחה ביום ה30 לשבעה הזמינו את הציור לבני המשפחה ולהוריו היקרים:
האחים אלחדד ז''ל:
באסון הבלתי נתפס נספו 2 אחים יקרים ואהובים, מיוחדים במידות ובמאור פנים.
יוסף דוד בן ה18 ומשה מרדכי בן 12.5.
על משה מרדכי הקטן סיפרה אימו כמה היה ילד רגיש ואהוב.
תמיד היה שם לב לכל אחד, ואם היה חסר מיד הרגישו הכל בחסרונו.
באחד הימים חזר חברו הביתה, לחבר נולד אח קטן
ואימו שאלה אותו אם החברים בכיתה אמרו לו "מזל טוב".
ענה הילד אף אחד לא ניגש לברך אותי, רק משה מרדכי אלחדד בא אלי ואמר לי:
"מזל טוב, אני שמח לשמוע שנולד לך אח חדש. ואני מברך אותו שיהיה צדיק כמוני."
ילד טהור ואהוב. והלוואי ויזכה התינוק להיות צדיק כמותו.
יוסף דוד הצדיק, בן ה18 היה בחור מאד מיוחד.
אימו היקרה סיפרה שהייתה גוערת בו שהיה נשאר ללמוד בלילות,
היא הייתה טוענת שנער בגילו צריך שעות שינה.
"ולא הבנתי" היא מספרת בכאב "שהוא הרגיש ששנותיו קצובות וצריך כמה שיותר להספיק"
בשבעה הגיעו סיפורים רבים ומופלאים:
אדם אחד סיפר שבאחת הנסיעות שלו באוטובוס הנהג הפעיל שירים בקול, וכמה שביקשו ממנו להנמיך הוא סירב.
באותה נסיעה השתתף גם יוסף דוד אלחדד ז"ל .
יוסף דוד נולד עם כישרון מוזיקאלי והיה מנגן בכינור בצורה מדהימה.
בנסיעה הזו הוציא יוסף דוד את הכינור ובמשך שעה שלימה ניגן בכינור.
ניגש אליו איש אחד, אמר לו "אתה בחור בשידוכים למה אתה מבייש את עצמך?"
ענה לא יוסף דוד: "אני מעדיף להתבייש בעולם הזה ולא לשמוע שירים לא טובים!"
כחלק מפרוייקט הנצחה של אומנים מציירים את נספי מירון.
ציירתי את האחים אלחדד היקרים.
הדברים שקראתי עליהם, ואולי גם כמחוברת לחסידות ברסלב הרגשתי הזדהות גדולה ושהם ממש קרובים לליבי.
קיבלתי שתי תמונות וחיברתי אותן יחד.
הנחתי את כף ידו של הגדול על כתפו של האח הקטן, כאילו לשדר:
"אמא, אל תדאגי, אני שומר על אחי הקטן"
את המילים "מזמור לתודה" הוספתי כי העידו ששמעו אותו אומר בדקות האחרונות לחייו:
"ריבונו של עולם! דורכים לי על האף, ואני לא נושם... מזמור לתודה.... שמע... ישראל...."
הענקנו את הציור להוריו היקרים, שהתרגשו עד דמעות.
הבחור אלי כהן ז''ל:
הדיוקן הזה שונה מקודמיו,
כי הוא נעשה בשיתוף עם אימו היקרה של אלי ז''ל, שהייתה שותפה פעילה לאורך כל התהליך.
נסעתי במיוחד למירי אימו של אלי להעניק לה את הציור,
והיא בהתרגשות גדולה קיבלה אותי,
זכיתי לשמוע סיפורים יוצאי דופן על נער שהיה שקט וביישן, אבל מלא בכח רצון ואהבת תורה.
יזם לבדו סיום ש"ס לכל תלמידי הישיבה בה למד,
היה מתקשר בתקופת הקורונה לחבריו להזכיר להם ללמוד ומדרבן אותם בחיוך ובלב חם.
לאורך כל הלימוד הוא הבטיח להם סיום ש"ס גדול עם 3 מנות,
וכך היה, הוא עמד במילתו, דאג לתרומות, דאג לצלם ועיצוב פרחים תזמורת וקייטרינג,
ועשה להם סיום ש"ס מפואר עם רבני העיר.
הציור שלי צוייר מהתמונה שלו בסיום
זה אלי שלה בתפארתו מקבל אות כבוד על יוזמה של נער בגיל העשרה שבחר את כל המרץ להוציא על לימוד התורה הקדושה.
זמן מה לפני מותו הוא דאג לבקש מחבר אחר שימשיך את הסבב השני שהוא יזם לישיבה הקטנה,
כאילו הרגיש שהוא מתבקש לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי…
הצלחתי לתעד את תהליך העבודה שלקח למעלה מ-10 שעות
צמצמתי לסרטון קצרצר ממש טעימה לתת סופסוף הצצה לעבודה הרבה שמאחורי הדיוקנים שלי,
מלבד הפן הרגשי שעליו כמה שאכתוב, ואנסה לתאר מה זה לאייר ילד שהלך בצורה כ"כ טראגית, כמה דמעות וכמה כאב.
איור דיוקן של אלי כהן ז''ל מקדושי הרוגי מירון
והלוואי ויהיו מליצי יושר בעדינו להחיש גאולתנו ברחמים!
ת.נ.צ.ב.ה
לכתבה המלאה שפורסמה בעיתון "משפחה" ב30 לאסון מירון