הנושאים החמים
אתמול בלילה השתתפתי בהכנסת ספר תורה הכי מרגשת בחיי.
הרב קלוגר, מארגון חזקו הכניס ספר תורה לעילוי נשמת קדושי מירון ולעילוי נשמת ילדי חיזקו
וביניהם קותי.
לא רציתי ללכת לשם בכלל. הגעתי לשם בהשגחה פרטית ממש.
הרגשתי שרק יוריד אותי לראות עוד אמהות שעוברות את כאב הלב הנוראי שאני עוברת.
צרת רבים ממש לא מנחמת אותי. מוכנה להיות האמא היחידה בעולם ש"זוכה" לחוות את החוויה המפוקפקת הזו לקבור את הבן שלה בעוד היא בחיים....
אבל יש לנו אבא בשמיים שאוהב אותנו ודואג לנו ויודע מה טוב בשבילנו הרבה יותר טוב מאיתנו.
הרב קלוגר שמע של המקרה של קותי והגיע לנחם ביום הראשון של השבעה.
הוא ייעץ לבעלי עיצה שמאוד חיזקה אותו: כל פעם שקשה לך. קח כוס מיים ותברך: "שה-כ-ל נהיה בדברו". אחרי הפעולות בסוף ימשכו גם הלבבות, הוא אמר.
לפני שעזב הוא הציע לבעלי להגיע לדירת נופש שיש לו בטבריה להסיח קצת את הדעת ולהרגיע מעט את הנפש המיוסרת כל כך.
קותי נפטר בי"ז באייר לא היה לי סבלנות לצאת אז. לא יכולתי בכלל לשמוע על נופש
אבל לאחרונה השבתות נהפכו לבלתי נסבלות אז ביקשתי מבעלי שיבקש ממנו לבוא לדירה בשבת של ט תמוז. השבת של היומולדת שלי.
הרגשתי שאני חייבת משהו שיסיח את דעתי "מרשימת ההספקים המרשימה שלי עד גיל 31..."
הספקים שמעולם לא איחלתי לעצמי להספיק גם לא בגיל 91...
אבא שלי נפטר לפני 7 וחצי שנים, ישבתי עליו שבעה בגיל 23, ילדה קטנה עם 2 קטנטנים משל עצמה, קותי שכל כך דמיינתי אותו גדל בעיני רוחי התמוטט לו באמצע החיים , החייאה פרטית VIP נוסח אסון מירון אצלי בבית, פינוי בנט"ן לבית חולים, בילוי במחלקת טיפול נמרץ 10 ימים לצד הבן הבכור היחיד שלי, כשלרפואה אין מה להציע, יציאת נשמה, לוויה, שבעה, והיד עוד נטויה כי כל יום שעובר זה יום שמורכב מ24 שעות, 1440 דקות, 86,400 שניות וכשקשה גם שניה נדמית כנצח ומורכבת מאינספור רגעים בעצמה....
גיליתי קשת רחבה וענקית ותהומות של כאב שאני לא מאחלת גם לא לשונאים שלי. כי כולנו בני אדם וזה כאב איום ונורא
ומכל הסיבות האלה לא רציתי ללכת להכנסת ספר תורה הזו.
אבל הרב קלוגר ביקש שנישאר ליום ראשון ונגיע...
ועדיין אני אמרתי לבעלי - תיכנס אתה. אני נשארת באוטו. חייבת לשמור על הכוחות שלי!
זה מצב כל כך סוחט אנרגיה שכל טיפה חשובה. אין רזרבות שניתן לבזבז סתם.
ועם כל זה שאנחנו לא מחבבים בלשון המעטה נסיעות בלילה מכיוון שאנחנו מעריכים מאוד את הרב קלוגר וחייבים לו הכרת הטוב רבה, אמרתי לבעלי שאם הוא מסוגל מגיע לו שתבוא לשם.
וכך היה.
תכננו שנגיע בעלי ייכנס למעריב, ייגש לרב קלוגר לדקה ונזוז חזרה לירושלים.
איכשהו הקב"ה דאג שגם אני אצא מהרכב. עד עצם הרגע הזה אני לא מבינה איך בדיוק זה קרה...
היה לי יום קשה מאוד בראשון. כן, כן, למרות שהיינו בנופש...
אין חופש בבית הספר של החיים...
הגעגועים רודפים לכל מקום...
ומתגברים עוד יותר בכל המקומות בהם הייתי רגילה להיות איתו.
אצלי באופן אישי בזמנים משפחתיים כמו נופש במקומות בהם היינו הם רק מתגברים...
נסיעה משפחתית ברכב בשבילי זה כמו שבעלי קשה לו לא לראות אותו לידו בבית כנסת...
הכיסא הריק שלו שורף את הנשמה גם אם דאגנו שיהיו שם חפצים שינסו למלא את החלל...
ובעצם - במחשבה שניה אין מה שיכול למלא את החלל גם לא עוד ילדים.
יש הסחת דעת.
בכל מקרה כמו כל דבר בחיים אנחנו מתכננים והקב"ה דואג שבסוף יקרה מה שהכי טוב לנו
תכננו להיות בהכנסת ספר תורה דקה בסוף היינו שם כמה שעות.
הייתי בצד בחוץ, לא רציתי לפגוש אף אחת. מבחינתי דמיינתי שכולן שם צפתיות ואין להן קשר לאירוע
אבל קשה היה שלא להבחין במי שקשורה אליו מעבר לקשר של כל יהודי עם התורה.
הסתובבתי שם בחוץ עם מירי, מנסה להתמקד במה שלא מחליש אותי, הרוח ניסתה ללטף קצת את הפנים ולמחות את הדמעות , היה אויר טוב ממש. אויר טהור וצח. אויר של ביחד כזה. אויר של אחדות. אויר נטול תחרות...
היו שם ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים מכל הסוגים והמינים, צעירים ומבוגרים כשהמשותף לכולם זה הכאב על הפנים או אי שם בפנים...
בעלי בינתיים נכנס לסעודת המצווה ופגש שם יהודי יקר שביתו נפטרה במוות עריסה, והיה לו מאוד טוב לדבר איתו
לא. לא כי צרת רבים חצי נחמה. זה לא פותר את הקושי. אבל זה מקל לסחוב את המשא הכבד הזה יחד.
ואז בעלי מצלצל אלי ואומר לי שכדאי לי ממש להיכנס כי הרב קלוגר ואשתו דאגו לארוחה מפנקת ממש
ואיכשהו הרגליים שלי הוליכו אותי לשם למרות שלא רציתי בינתיים לפגוש ולהכיר את הפרצופים מאחורי השמות בקבוצת התמיכה הוירטואלית לאימהות שכולות שאני חברה בה.
נכנסתי. הכל היה כבר מלא.
והקב"ה שידע כמה יהיה לי קשה לשבת ולראות מול עיני שולחן שלם מלא באימהות כמוני דאג שהשולחן היחיד שנשאר בו מקום פנוי ישבו בו האחיות המקסימות ש יוסף יהודה לוי. הוא היה האח הקטן שלהן שנפטר גם בפתאומיות באסון מירון ועוד אמא שהחלום שלה התנפץ פתאום ולא זכתה אפילו לחבוק את הילד שלה, היתה לה לידה שקטה...
וכמה כואב שלאחר הלידה השקט עדיין ממשיך וזה נושא שהוא די טאבו ובכללי הנפש, ואני מדברת על עצמי של פעם, נראית איזה משהו לא ממשי וכולה מה ההבדל אם דיברתי או לא דיברתי...
והקב"ה ברוב רחמיו דאג להושיב אותנו יחד האחת ליד השניה והבטחתי לה שאחפש לה מישהי מקצועית טובה לדבר עימה כי התחום הזה לצערינו פרוץ. לא לכל מקרה ניסיון חיים מספיק... וייעוץ הוא לא טיפול לנפש וכמו שלגוף צריך מישהו מומחה כך גם לנפש צריך ליווי והכוונה מקצועית אמיתית וכשמוצאים את המישהי הנכונה זה יכול לתת כלים לכל מיני דברים שעוברים בחיים ולתת כח להמשיך הלאה לשאר האתגרים...
פגשתי שם גם בסוף את האחיות החדשות שלי מקבוצת התמיכה הוירטואלית. שהקב"ה דאג להפגיש בינינו כי ידע שיהיה לי טוב לראות אותן.
פגשתי שם גם את השכנים שלנו מבית החולים מהחדר ליד, זוג חבדניקים מיוחדים שבבוקר הראשון שאנחנו היינו משם הם שוחררו לאלין לשיקום וכשראיתי את השירה והריקודים של מנדי, האבא של שטערנא והחיוכים של חיה מושקא לבת שלהם - הבנתי שאם מנסים אפשר להצליח לחייך גם פה. מסתבר שזה ענין של בחירה.
איך נפגשנו שם, אתם שואלים? אם היא כבר שוחררה לשיקום?
יום לפני שקותי נפטר בבוקר היא הקיאה אז פינו באמבולנס לבית החולים, החפצים שלה עוד נותרו באלין. בצהריים כשהם המתינו בחדר משפחות שיכניסו אותם אליה לאחר ההעברה מהמיון דיברנו אותם ושיתפתי אותם קצת במה שמחזק אותי. והם אמרו לי שהבת שלהם ברך ה ממש לא במצב מסכן חיים.
בסופו של דבר לאחר שהעבירו אותה וכבר חיברו את כל החוטים, והמכשירים לגוף הפצון של התינוקת הבכורה שלהם בת השנה ו9 חודשים
היא פתאום קרסה ולא הצליחו להציל אותה
המקרה שלהם נתן לי קצת פרופורציות, לדעת להודות על ההכנה שכן היתה לנו
למה אני מספרת את כל זה?
אני נוטה לשתף רק במה שיכול לתת כח לכולם, אחרת אין ענין...
ושאני לא אובן לא נכון יש ענין להוציא מהלב כל כאב שוהא, אבל לא רואה טעם בלפרסם לכולם ולהחליש אחרים.
אחרי הכל בינינו יש גם כאלה שיש להם חרדה ולהם זה עלול לגרום לנזק חלילה
אז ראשית שני המקרה האלה נדיריםםםםםםם מאודדדדדדדדדד
אלו היו שתי נשמות מיחדות שהקב"ה בחר בנו להיות ההורים שלהן וזמנן תם. והקב"ה דאג שנהיה שם האחד בשביל השני. באותו יום גם השתחררו הביתה ברוך ה' השכנים שלנו מצד שמאל. עוד זוג חסידים מיוחד מביתר.
אין טעם ואין כל צורך להיכנס לפאניקה אלא להיפך להודות ולהבין באילו ניסים אנחנו מוקפים כל יום 24/7 למרות שנראה לנו שזה הדבר הכי טבעי והכי מובן מאליו.
אני מספרת את זה כי בכל מצב כדאי לנסות ולראות מה כן טוב, וזה לגמרי בחירה שהיא בידיים שלנו. וזה משנה איכות חיים.
לא אמרתי שזו בחירה נוחה - זה לגמרי דורש לצאת מאזור הנוחות...
לא אמרתי שזה בא בקלות ושזה לא עבודה.
אבל זו בחירה משתלמת!!!!!!!!
וחשוב לי להדגיש שאפשר להצליח ולבחור בזה רקקקקקק אם זוכרים להוציא את הכאב אחרת הכאב הוא כמו אזיקים... גם ככה קשה אבל כשעוד יותר כבולים זה הופך ממש לבלתי אפשרי...
בהצלחה!
*******************************************
חיוכים/ חוי ליוש
לא זוכרת מי בדיוק אמר לי או איפה קראתי
שאם אחייך אל העולם הוא יחייך אלי בחזרה
ניסיתי
מלאאאאא פעמים
אין. לא עבד.
מהסיבה הפשוטה -
הוא פשוט לא יודע לחייך כמו שאני חשבתי
הוא מחייך אחרת ממני.
הוא מחייך עם שמיים תכולים בבוקר
ועם כוכבים נוצצים בלילה
עם כבישים לרכבים
ומדרכה לאלה שצועדים
עם ים מתוק וים מלוח
ולפעמים גם עם רוח
עם אנשים שקמים בבוקר, נושמים, מהלכים
העולם מפזר לנו כל כך הרבה חיוכים!!!
שרק לרשום הכל ייקח שנים...
מסתבר שכמו שיש כמה שפות לאהבה
לחיוכים יש עוד שפה
אז בואו נלמד לחיות עם העולם בשלום ובאחווה
בואו נלמד את השפה החדשה
היא ממש ממש פשוטה
כל מה שצריך זה להסתכל סביבינו
ולשים לב לחיוכים שהוא מפזר לעברינו
העולם מחייך אלינו תמיד
בואו נחייך אליו בחזרה!
*******************************************
קישורים לדברים קודמים שכתבתי בפרוג בהקשר לקותי:
והחי יתן אל ליבו - מאמר שכתבתי במלאת השבעה על על קותי
עוד כמה מילים שכתבתי במלאת השבעה בפורום איש את רעהו
ואחרי ככלות הכל - כמה מילים לקראת השלושים על קותי
*******************************************
נ.ב
לכל מי שמענין אותו מה בדיוק היה - בינתיים עוד לא היה לי הכח לכתוב ולפרט הכל בעצמי אבל פנו אלי לראיון וסיפרתי שם מה היה. וכן על מה נתן לי כח ברגעים לא פשוטים אלה.... זה אמור להתפרסם במוסף קטיפה של יתד נאמן בסוף שבוע הקרוב.
יש לי הרבה חומרים שאני כותבת
מה שמתאים אני משתדלת להעלות לפה וזו ההזדמנות לומר שוב תודה לחיים דיקמן היקר על הפורום המדהים הזה!
מקבלת הרבה פידבקים מאנשים שמתחזקים מזה ומאוד רוצים שאדבר ואוציא ספר מהכל,
אבל בינתיים אני לא מסוגלת אז מנסה לשתף בכל הטוב הזה שגיליתי בדרכים אחרות.
לא הכל מתאים להעלות לפה
מי שרוצה יכול להירשם בכתובת: kuti.nissim בג'-י-מ-י-י-ל
החומרים לא לנשים בלבד ומתאימים לכל יהודי שהוא...
בעזרת ה' אשתף בהכל.
זכיתי לראות את הקב"ה צועד איתנו יד ביד!
זו חוויה מכוננת !!! במיוחד לאישה רגילה ופשוטה כמוני...
אני מרגישה שזה מחובתי להעביר את החוויה הזו הלאה ולא לשמור את כל הטוב הזה לעצמי
במיוחד בדור שלנו שרב הנסתר על הנגלה.
כמו כן ניתן לפנות אלי לשם
על מנת לבקש צילום של הכתבות והחיזוקים שהתפרסמו כבר. וכן על כל שאלה שהיא.
אין לי מושג מתי אוכל לשבת על כל המיילים אבל מבטיחה שאענה לכולן בהקדם האפשרי
ולפעמים רק עצם זה שישבנו וכתבנו למישהו אחר מה מציק לנו עוזר.
שנזכה לראות במהרה בביאת משיח צידקנו
אמן!!!
*******************************************
הרב קלוגר, מארגון חזקו הכניס ספר תורה לעילוי נשמת קדושי מירון ולעילוי נשמת ילדי חיזקו
וביניהם קותי.
לא רציתי ללכת לשם בכלל. הגעתי לשם בהשגחה פרטית ממש.
הרגשתי שרק יוריד אותי לראות עוד אמהות שעוברות את כאב הלב הנוראי שאני עוברת.
צרת רבים ממש לא מנחמת אותי. מוכנה להיות האמא היחידה בעולם ש"זוכה" לחוות את החוויה המפוקפקת הזו לקבור את הבן שלה בעוד היא בחיים....
אבל יש לנו אבא בשמיים שאוהב אותנו ודואג לנו ויודע מה טוב בשבילנו הרבה יותר טוב מאיתנו.
הרב קלוגר שמע של המקרה של קותי והגיע לנחם ביום הראשון של השבעה.
הוא ייעץ לבעלי עיצה שמאוד חיזקה אותו: כל פעם שקשה לך. קח כוס מיים ותברך: "שה-כ-ל נהיה בדברו". אחרי הפעולות בסוף ימשכו גם הלבבות, הוא אמר.
לפני שעזב הוא הציע לבעלי להגיע לדירת נופש שיש לו בטבריה להסיח קצת את הדעת ולהרגיע מעט את הנפש המיוסרת כל כך.
קותי נפטר בי"ז באייר לא היה לי סבלנות לצאת אז. לא יכולתי בכלל לשמוע על נופש
אבל לאחרונה השבתות נהפכו לבלתי נסבלות אז ביקשתי מבעלי שיבקש ממנו לבוא לדירה בשבת של ט תמוז. השבת של היומולדת שלי.
הרגשתי שאני חייבת משהו שיסיח את דעתי "מרשימת ההספקים המרשימה שלי עד גיל 31..."
הספקים שמעולם לא איחלתי לעצמי להספיק גם לא בגיל 91...
אבא שלי נפטר לפני 7 וחצי שנים, ישבתי עליו שבעה בגיל 23, ילדה קטנה עם 2 קטנטנים משל עצמה, קותי שכל כך דמיינתי אותו גדל בעיני רוחי התמוטט לו באמצע החיים , החייאה פרטית VIP נוסח אסון מירון אצלי בבית, פינוי בנט"ן לבית חולים, בילוי במחלקת טיפול נמרץ 10 ימים לצד הבן הבכור היחיד שלי, כשלרפואה אין מה להציע, יציאת נשמה, לוויה, שבעה, והיד עוד נטויה כי כל יום שעובר זה יום שמורכב מ24 שעות, 1440 דקות, 86,400 שניות וכשקשה גם שניה נדמית כנצח ומורכבת מאינספור רגעים בעצמה....
גיליתי קשת רחבה וענקית ותהומות של כאב שאני לא מאחלת גם לא לשונאים שלי. כי כולנו בני אדם וזה כאב איום ונורא
ומכל הסיבות האלה לא רציתי ללכת להכנסת ספר תורה הזו.
אבל הרב קלוגר ביקש שנישאר ליום ראשון ונגיע...
ועדיין אני אמרתי לבעלי - תיכנס אתה. אני נשארת באוטו. חייבת לשמור על הכוחות שלי!
זה מצב כל כך סוחט אנרגיה שכל טיפה חשובה. אין רזרבות שניתן לבזבז סתם.
ועם כל זה שאנחנו לא מחבבים בלשון המעטה נסיעות בלילה מכיוון שאנחנו מעריכים מאוד את הרב קלוגר וחייבים לו הכרת הטוב רבה, אמרתי לבעלי שאם הוא מסוגל מגיע לו שתבוא לשם.
וכך היה.
תכננו שנגיע בעלי ייכנס למעריב, ייגש לרב קלוגר לדקה ונזוז חזרה לירושלים.
איכשהו הקב"ה דאג שגם אני אצא מהרכב. עד עצם הרגע הזה אני לא מבינה איך בדיוק זה קרה...
היה לי יום קשה מאוד בראשון. כן, כן, למרות שהיינו בנופש...
אין חופש בבית הספר של החיים...
הגעגועים רודפים לכל מקום...
ומתגברים עוד יותר בכל המקומות בהם הייתי רגילה להיות איתו.
אצלי באופן אישי בזמנים משפחתיים כמו נופש במקומות בהם היינו הם רק מתגברים...
נסיעה משפחתית ברכב בשבילי זה כמו שבעלי קשה לו לא לראות אותו לידו בבית כנסת...
הכיסא הריק שלו שורף את הנשמה גם אם דאגנו שיהיו שם חפצים שינסו למלא את החלל...
ובעצם - במחשבה שניה אין מה שיכול למלא את החלל גם לא עוד ילדים.
יש הסחת דעת.
בכל מקרה כמו כל דבר בחיים אנחנו מתכננים והקב"ה דואג שבסוף יקרה מה שהכי טוב לנו
תכננו להיות בהכנסת ספר תורה דקה בסוף היינו שם כמה שעות.
הייתי בצד בחוץ, לא רציתי לפגוש אף אחת. מבחינתי דמיינתי שכולן שם צפתיות ואין להן קשר לאירוע
אבל קשה היה שלא להבחין במי שקשורה אליו מעבר לקשר של כל יהודי עם התורה.
הסתובבתי שם בחוץ עם מירי, מנסה להתמקד במה שלא מחליש אותי, הרוח ניסתה ללטף קצת את הפנים ולמחות את הדמעות , היה אויר טוב ממש. אויר טהור וצח. אויר של ביחד כזה. אויר של אחדות. אויר נטול תחרות...
היו שם ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים מכל הסוגים והמינים, צעירים ומבוגרים כשהמשותף לכולם זה הכאב על הפנים או אי שם בפנים...
בעלי בינתיים נכנס לסעודת המצווה ופגש שם יהודי יקר שביתו נפטרה במוות עריסה, והיה לו מאוד טוב לדבר איתו
לא. לא כי צרת רבים חצי נחמה. זה לא פותר את הקושי. אבל זה מקל לסחוב את המשא הכבד הזה יחד.
ואז בעלי מצלצל אלי ואומר לי שכדאי לי ממש להיכנס כי הרב קלוגר ואשתו דאגו לארוחה מפנקת ממש
ואיכשהו הרגליים שלי הוליכו אותי לשם למרות שלא רציתי בינתיים לפגוש ולהכיר את הפרצופים מאחורי השמות בקבוצת התמיכה הוירטואלית לאימהות שכולות שאני חברה בה.
נכנסתי. הכל היה כבר מלא.
והקב"ה שידע כמה יהיה לי קשה לשבת ולראות מול עיני שולחן שלם מלא באימהות כמוני דאג שהשולחן היחיד שנשאר בו מקום פנוי ישבו בו האחיות המקסימות ש יוסף יהודה לוי. הוא היה האח הקטן שלהן שנפטר גם בפתאומיות באסון מירון ועוד אמא שהחלום שלה התנפץ פתאום ולא זכתה אפילו לחבוק את הילד שלה, היתה לה לידה שקטה...
וכמה כואב שלאחר הלידה השקט עדיין ממשיך וזה נושא שהוא די טאבו ובכללי הנפש, ואני מדברת על עצמי של פעם, נראית איזה משהו לא ממשי וכולה מה ההבדל אם דיברתי או לא דיברתי...
והקב"ה ברוב רחמיו דאג להושיב אותנו יחד האחת ליד השניה והבטחתי לה שאחפש לה מישהי מקצועית טובה לדבר עימה כי התחום הזה לצערינו פרוץ. לא לכל מקרה ניסיון חיים מספיק... וייעוץ הוא לא טיפול לנפש וכמו שלגוף צריך מישהו מומחה כך גם לנפש צריך ליווי והכוונה מקצועית אמיתית וכשמוצאים את המישהי הנכונה זה יכול לתת כלים לכל מיני דברים שעוברים בחיים ולתת כח להמשיך הלאה לשאר האתגרים...
פגשתי שם גם בסוף את האחיות החדשות שלי מקבוצת התמיכה הוירטואלית. שהקב"ה דאג להפגיש בינינו כי ידע שיהיה לי טוב לראות אותן.
פגשתי שם גם את השכנים שלנו מבית החולים מהחדר ליד, זוג חבדניקים מיוחדים שבבוקר הראשון שאנחנו היינו משם הם שוחררו לאלין לשיקום וכשראיתי את השירה והריקודים של מנדי, האבא של שטערנא והחיוכים של חיה מושקא לבת שלהם - הבנתי שאם מנסים אפשר להצליח לחייך גם פה. מסתבר שזה ענין של בחירה.
איך נפגשנו שם, אתם שואלים? אם היא כבר שוחררה לשיקום?
יום לפני שקותי נפטר בבוקר היא הקיאה אז פינו באמבולנס לבית החולים, החפצים שלה עוד נותרו באלין. בצהריים כשהם המתינו בחדר משפחות שיכניסו אותם אליה לאחר ההעברה מהמיון דיברנו אותם ושיתפתי אותם קצת במה שמחזק אותי. והם אמרו לי שהבת שלהם ברך ה ממש לא במצב מסכן חיים.
בסופו של דבר לאחר שהעבירו אותה וכבר חיברו את כל החוטים, והמכשירים לגוף הפצון של התינוקת הבכורה שלהם בת השנה ו9 חודשים
היא פתאום קרסה ולא הצליחו להציל אותה
המקרה שלהם נתן לי קצת פרופורציות, לדעת להודות על ההכנה שכן היתה לנו
למה אני מספרת את כל זה?
אני נוטה לשתף רק במה שיכול לתת כח לכולם, אחרת אין ענין...
ושאני לא אובן לא נכון יש ענין להוציא מהלב כל כאב שוהא, אבל לא רואה טעם בלפרסם לכולם ולהחליש אחרים.
אחרי הכל בינינו יש גם כאלה שיש להם חרדה ולהם זה עלול לגרום לנזק חלילה
אז ראשית שני המקרה האלה נדיריםםםםםםם מאודדדדדדדדדד
אלו היו שתי נשמות מיחדות שהקב"ה בחר בנו להיות ההורים שלהן וזמנן תם. והקב"ה דאג שנהיה שם האחד בשביל השני. באותו יום גם השתחררו הביתה ברוך ה' השכנים שלנו מצד שמאל. עוד זוג חסידים מיוחד מביתר.
אין טעם ואין כל צורך להיכנס לפאניקה אלא להיפך להודות ולהבין באילו ניסים אנחנו מוקפים כל יום 24/7 למרות שנראה לנו שזה הדבר הכי טבעי והכי מובן מאליו.
אני מספרת את זה כי בכל מצב כדאי לנסות ולראות מה כן טוב, וזה לגמרי בחירה שהיא בידיים שלנו. וזה משנה איכות חיים.
לא אמרתי שזו בחירה נוחה - זה לגמרי דורש לצאת מאזור הנוחות...
לא אמרתי שזה בא בקלות ושזה לא עבודה.
אבל זו בחירה משתלמת!!!!!!!!
וחשוב לי להדגיש שאפשר להצליח ולבחור בזה רקקקקקק אם זוכרים להוציא את הכאב אחרת הכאב הוא כמו אזיקים... גם ככה קשה אבל כשעוד יותר כבולים זה הופך ממש לבלתי אפשרי...
בהצלחה!
*******************************************
חיוכים/ חוי ליוש
לא זוכרת מי בדיוק אמר לי או איפה קראתי
שאם אחייך אל העולם הוא יחייך אלי בחזרה
ניסיתי
מלאאאאא פעמים
אין. לא עבד.
מהסיבה הפשוטה -
הוא פשוט לא יודע לחייך כמו שאני חשבתי
הוא מחייך אחרת ממני.
הוא מחייך עם שמיים תכולים בבוקר
ועם כוכבים נוצצים בלילה
עם כבישים לרכבים
ומדרכה לאלה שצועדים
עם ים מתוק וים מלוח
ולפעמים גם עם רוח
עם אנשים שקמים בבוקר, נושמים, מהלכים
העולם מפזר לנו כל כך הרבה חיוכים!!!
שרק לרשום הכל ייקח שנים...
מסתבר שכמו שיש כמה שפות לאהבה
לחיוכים יש עוד שפה
אז בואו נלמד לחיות עם העולם בשלום ובאחווה
בואו נלמד את השפה החדשה
היא ממש ממש פשוטה
כל מה שצריך זה להסתכל סביבינו
ולשים לב לחיוכים שהוא מפזר לעברינו
העולם מחייך אלינו תמיד
בואו נחייך אליו בחזרה!
*******************************************
קישורים לדברים קודמים שכתבתי בפרוג בהקשר לקותי:
והחי יתן אל ליבו - מאמר שכתבתי במלאת השבעה על על קותי
עוד כמה מילים שכתבתי במלאת השבעה בפורום איש את רעהו
ואחרי ככלות הכל - כמה מילים לקראת השלושים על קותי
*******************************************
נ.ב
לכל מי שמענין אותו מה בדיוק היה - בינתיים עוד לא היה לי הכח לכתוב ולפרט הכל בעצמי אבל פנו אלי לראיון וסיפרתי שם מה היה. וכן על מה נתן לי כח ברגעים לא פשוטים אלה.... זה אמור להתפרסם במוסף קטיפה של יתד נאמן בסוף שבוע הקרוב.
יש לי הרבה חומרים שאני כותבת
מה שמתאים אני משתדלת להעלות לפה וזו ההזדמנות לומר שוב תודה לחיים דיקמן היקר על הפורום המדהים הזה!
מקבלת הרבה פידבקים מאנשים שמתחזקים מזה ומאוד רוצים שאדבר ואוציא ספר מהכל,
אבל בינתיים אני לא מסוגלת אז מנסה לשתף בכל הטוב הזה שגיליתי בדרכים אחרות.
לא הכל מתאים להעלות לפה
מי שרוצה יכול להירשם בכתובת: kuti.nissim בג'-י-מ-י-י-ל
החומרים לא לנשים בלבד ומתאימים לכל יהודי שהוא...
בעזרת ה' אשתף בהכל.
זכיתי לראות את הקב"ה צועד איתנו יד ביד!
זו חוויה מכוננת !!! במיוחד לאישה רגילה ופשוטה כמוני...
אני מרגישה שזה מחובתי להעביר את החוויה הזו הלאה ולא לשמור את כל הטוב הזה לעצמי
במיוחד בדור שלנו שרב הנסתר על הנגלה.
כמו כן ניתן לפנות אלי לשם
על מנת לבקש צילום של הכתבות והחיזוקים שהתפרסמו כבר. וכן על כל שאלה שהיא.
אין לי מושג מתי אוכל לשבת על כל המיילים אבל מבטיחה שאענה לכולן בהקדם האפשרי
ולפעמים רק עצם זה שישבנו וכתבנו למישהו אחר מה מציק לנו עוזר.
שנזכה לראות במהרה בביאת משיח צידקנו
אמן!!!
*******************************************
