הנושאים החמים
השנה-
הוא בושש לבוא,
החורף.
חיכינו לגשם, מי יותר ומי פחות.
חכינו, רובנו, כך מסתבר.
אבל יש את אלו שלא ממש חיכו לו.
אם לדבר גלויות, אני אחת מאלו.
יש בתוכי מין ריב פנימי מול החורף. חלקים בתוכי שהיו מעדיפים לשקוע בשנת חורף ארוכה ולהתעורר באביב. וחלקים קצת אחרים.
לא אוהבת חורף, לא אוהבת גשם, וקור, ורוחות. לא אוהבת להילחם במטריה סוררת שמתקפלת כמו מנסה להוכיח לי שהיא חזקה ממני, ומהרוחות.
לא אוהבת לצעוד ברחוב ולהישטף במי גשמים על ידי מכונית חולפת.
לא אוהבת את העולם שמחשיך מוקדם. החושך הזה מכבה גם משהו בתוכי.
ולמרות כל זאת, אני, ככל עמ"י, מתפללת לגשם. לטיפות מים חיים שיורדות מן השמים. מרוות את העולם. משקות את השדות, מטהרות את האוויר, מחיות. ברכת שמים מעל. "ותן טל ומטר לברכה..."
לברכה.
קצת מוזר לחשוב שאינני אוהבת את ברכת השמים הזו, ומאידך מבקשת אותו. הלוואי ואצליח להרגיש את הברכה.
תשאלו מה הקשר של גשם- אוהבת או לא, והחורף בכלל, לחוברת מתכוני מרקים.
שאלה נכונה.
הקשר לחורף, טוב, זה ברור. קר. ואנחנו מחפשים משהו חם שיחמם אותנו.
אבל אוהבת חורף או לא?
התשובה, היא למעשה החלק שבי שכן אוהב את הגשם. החלק שמתסיס את הקונפליקט שלי מול טיפות המטר.
אני אוהבת לשבת מול החלון ביום חורף קר. כשהגשם מכה על זגוגיות החלון מבחוץ ונוחת על האדמה בריקוד שובב. אני אוהבת להביט בטיפות הגשם שמציירות לי קווים בנזילתם על החלון אפוף האדים שנוצרו ממאבק הקור שבחוץ עם החום שבבית. אותות הקרב. אני אוהבת לראות את הטיפות שמתחברות לחברותיהן בשלוליות ויוצרות סביבן מערבולות.
אני אוהבת את מנורות הרחוב ואורות הבתים שסביב שמצטיירים לי כעיגולים עטופי הילה, צבועים בגוונים של צהוב וכתום ואת אורות הרכבים שמצטרפים לחגיגה הצבעונית באדום.
אני אוהבת לצפות בכל אלו כשלפניי קערת מרק מהבילה. כשאדי המרק מטשטשים לי מעט את המשחק שיוצרות טיפות הגשם על החלון.
כי אין כמו מרק חם ביום קר.
יש במרק משהו שחוצה גילאים ומעמדות. טרם נתקלתי במישהו שלא אוהב לשבת על קערת מרק חם בחורף.
אצלינו, אוהבים מרק גם ביום חם. בקיץ. כשהשמש זורחת בחוץ, והראות טובה. אין משחקים על זגוגיות החלון והחום חודר דרך הזגוגית אל תוך הבית.
או אז אנחנו יושבים, מזגן פועל, ולפנינו קערת מרק חמה.
כך או כך, חורף או קיץ, כאן בחוברת תמצאו מבחר מרקים. כל מיני. החל במרקים הפשוטים, המוכרים, וכלה במלאים, עמוסים בכל טוב, וכאלו שמהווים ארוחה שלימה בקערה.
שיהיה לכולנו חורף חם, מלא בברכה ובבריאות.
----------------------------
ואיך אפשר בלי תודות?
תודה לבורא העולם שנתן בי הכח והיכולת להביא לפניכם את החוברת הזו. ובכלל תודה לבורא עולם על החיים.
תודה למשפחתי האוהבת והתומכת, להוריי היקרים, לאמא שלי שעומדת מאחוריי, מעריכה, כמעט מעריצה, מעודדת אותי תמיד במילים טובות ומספרת לכל מי שרק מוכן לשמוע שהבת שלה יכולה לעשות הכל. תודה אמא. אני לא יכולה לעשות הכל. יש הרבה דברים אליהם אני עדיין שואפת.
תודה לחברותיי, מהבמות השונות בחיי, שתמיד מעודדות במילים טובות ומפרגנות.
תודה לאורטל רחמים שהתנדבה בטוב ליבה לעצב את החוברת. טוב מראה עיניים ממיליון מילים. תודה אורטל. תודה בשם כל מי שהחוברת תגיע אליו, ברורה, קריאה, מעוצבת להפליא, בטוב טעם וכל כך מזמינה. את גרפיקאית בחסד עליון, ממש.
ותודה גדולה לעוד הרבה אנשים נהדרים שנותנים לי את הכח להמשיך לפעול, לעשות, ליצור, ובכלל. אנשים שעוזרים לי לצלוח גם רגעים מורכבים יותר ולראות בהם את הטוב. מחממים את ליבי בעונות החורף של חיי. תבורכו משמים.
תודה ושוב תודה!
ומשהו קטן נוסף,
יש משהו במרק שמעורר בי געגוע.
געגוע לדמות שמאוד אהבתי.
אישה יקרה ומיוחדת.
סבתי ע"ה, אם אבי.
בהיותינו ילדים, במשך שנים ארוכות, היינו מתארחים אצלה לארוחת צהריים של יום רביעי. כל שבוע. סתם כך. גרנו קרוב. לאבי לא היו אחים או אחיות. בשביל סבא וסבתא שלי, המשפחה היתה כל העולם כולו. הניצחון שלהם מול הנאצים ימ"ש. דור ההמשך שהוקם מאפרים ממש. הקידוש ה' שלהם.
אז כך, בכל יום רביעי התארחנו במטבחה של סבתי. וכשנעשה לה קשה לארח אותנו, היא לא ויתרה. היא היתה מבשלת את הארוחה ואנחנו אספנו אותה אלינו ואכלנו בבית. החוויה היתה שונה, זה היה המטבח שלה!
התפריט היה די קבוע, וכלל תמיד מרק. לרוב מרק עגבניות עם אורז. היינו מלקקים את השפתיים ואת הקערה, כן. ילדים.
טעמו של המרק עוד על שפתיי. בלוטות הטעם שלי פשוט טועמות אותו, והמרקם שלו כמו עובר בפי כשאני חושבת עליו, על המרק הכל כך מופלא הזה. כמה שניסיתי לשחזר את הטעמים של המרק שלה, לא הצלחתי להגיע לדיוק שהיה במרק שהיא הכינה.
אני מתגעגעת, סבתא!
חורף בריא לכולם
העני
החוברת כבדה מדי, לפיכך
כאן מורידים אותה.
